ההתמודדות של ישראל מול תופעת החרם העולמי, לא צריכה להשמיט מעיננו את ההיקף היותר רחב של התופעה. למעשה, שלילת האחר עד כדי קטילתו, איננה מיוחדת רק ביחסינו מול הפלסטינים, היא מאפיינת את המכלול הרחב ביותר של יחסי הרוב הערבי, או האיסלאמי, עם המיעוטים בלבנט.
שלילת הלאומיות היהודית, רק פרט אחד במכלול רחב של שלילות: שלילת הלאומיות הכורדית, המיוחדות היזידית, הדרוזית, ההבדלות הנוצרית ארמית וכו' המיעוטים במזרח התיכון לא יכלו להגדיר עצמם בזכות עצמם: להיות עלווים כעלווים, להיות נוצרים כנוצרים, כורדים ככורדים וכו', אלא היו מחוייבים להגדיר עצמם רק בהגדרות הערביות. העלווים הרחיקו לכת והגדירו עצמם כמובילי הפן ערביות.
האסון שלהם עכשיו, ושל יתר המיעוטים הלא סונים, שהפן-איסלאם, שהוא הצד הדתי של אותה מטבע, דורש מהם כעת להמיר את דתם לנוסח הסלפי של הסונה, ולא – ישחטו.
אנו נמצאים באותו צד של המתרס, וחוסר הלגיטימיות שלנו היא מכיוון שאנו לא רוצים להיות ערבים, ולא מוסלמים, אלא להגדיר עצמנו כעם יהודי.
מכאן, הצלחת הכורדים בבחירות בתורכיה- אותה תורכיה שסירבה להכיר בהם עד לאחרונה, אם באמת הכירה בהם עד היום, נותנת תנופה ליצירת מרקם מדיני חדש בסוריה ובלבנט. יציאה מעניבת החנק הטוטלית של הפן ערביות והפן איסלאם, ללבאנט מנומר ורב עדתי ודתי, שבו כולם לגיטימיים- כולל ישראל, מדינת העם היהודי.
