כישלונם של הפלסטינים לזרוק את ישראל מפיפ"א לא צריך להביא אותנו לנוח על זרי הדפנה. הם ימשיכו במאמציהם, ומסקנת העבודה של האירוע בפיפ"א צריכה להיות שבכל מקום שהפלסטינים יכנסו- הם יבקשו לגרש אותנו.
היו ישראלים טובי לב שסייעו לפלסטינים להקים מוסדות ולהתקבל לאירגונים בינלאומיים מתוך הנחה שהתבררה כלא נכונה של "מחווה" ושל "הכרת הטוב"- ובכן, הרשות הפלסטינית איננה מכירה טובה, והיא מקבלת מחוות לא כמהלך שמחייב אותה לגמול בהתאם, אלא כ"תיקון עוול" וכ"מגיע לי".
ישראלים טובים סייעו גם לג'יבריל רג'וב, שהפך כעת לאוייב הציבור מספר אחד בישראל, להקים את מעצמת הכדורגל שלו, בלי להבין את תכליתה ומהותה.
אבל המהלכים הפלסטיניים נכשלו בעיקר בגלל הקרע הבינערבי, ופחות בגלל הדיפלומטיה הישראלית.
ברקע הקרע הבינערבי עומד המתח בין קטאר מצד אחד לבין סעודיה והמיפרץ מצד שני. הללו איבחנו במהלכי הכדורגל של קטאר מאמץ לקדם את האחים המוסלמים על ידי קיום המונדיאל בדוחה, והקרנת המונדיאל לעולם כולו. הם עקבו בדאגה אחר הצלחת קטאר לרתום את היו"ר בלאטר למרכבתם, ומול בלאטר העמידו את הנסיך עלי מירדן כדי לעצור את דהירת האחים המוסלמים לתוך אירופה דרך המונדיאל.
קטאר הועידה את רג'וב לרשת את אבו מאזן אחרי פרישתו, ורג'וב מצדו מקיים קשר הדוק עם חמאס עזה, והמקביל לו בעזה הוא עבד א-סלאם הנייה, בנו של ראש ממשלת חמאס ברצועה. כל המהלך של חופש תנועה בין עזה לגדה נועד ליצור קשר חופשי בין חמאס/עזה לגדה. אם כך, בסופו של דבר תוכנית קטאר להמליך את רג'וב נועדה כדי שהוא יפתח לחמאס את שערי הגדה.
ירדן עוקבת בדאגה אחרי המהלכים של רג'וב, ובכלל יחסיה עם רמאללה הידרדרו מאוד מאז אילצה הרשות את שגרירת ירדן באו"ם להניח הצעת החלטה הסותרת את עמדת ירדן לגבי מעמד אל-אקצה. מאז המלך לא קיבל לשיחה את אבו מאזן. אחר כך גירשו הפלסטינים מן המסגד שני בכירי הממסד הדתי הירדני, וכעת הם התייצבו נגד המועמד הירדני לראשות פיפ"א.
לא רק ישראל כועסת, ירדן רותחת, והמיפרץ מאוכזב, ומן הסתם עוד לא נאמרה המילה האחרונה בעניין זה.
