בזמן האחרון מתרבים הניחושים סביב "הפתעת ספטמבר" שעליה מדבר המנהיג הפלסטיני אבו מאזן, בלי לגלות את טיבה.
נראה כי באחרונה מתבהרת התמונה. אחרי שאבו מאזן יזם את כינוס הפרלמנט הפלסטיני בגולה- ה-PNC, נראה כי כוונתו היא באמת להתפטר, אבל לא התפטרות של ממש, על מנת לנטוש את זירת ההנהגה, אלא להקים את הבימה שתפציר בו לחזור בו, ואז הוא ינסה להכתיב את תנאיו, למשל סילוק כל מתנגדיו מעמדות ההנהגה, מתנגדים כמוחמד דחלאן.
לא ברור האם יוכל אבו מאזן ליישם כוונה זאת לנוכח חורבן מחנות הפליטים בסוריה ובלבנון, וחשש הפלסטינים בירדן שמא השתתפותם בכנס כזה תגרור את שלילת אזרחותם הירדנית.
ובכלל, אחד התהליכים שאין מדברים עליהם הוא הידרדרות יחסי אש"ף עם העולם הערבי בגלל התעקשות הפלסטינים לקדם את פרוייקט המדינה שלהם תוך התעלמות ממצוקת מדינות ערב בסער הערבי. מלך ירדן, עבדאללה, כבר יותר משנה מסרב לפגוש את אבו מאזן, והיו ידיעות כי הוא סירב לתת לאבו מאזן מעבר בשטחו לחגיגות תעלת סואץ במצרים, והנשיא סיסי התערב לטובתו אצל המלך. סעודיה מדברת ישירות עם חמאס, אחרי שקטאר כבר מזמן מתעלמת מרמאללה, ומדינות המפרץ תומכות באוייבו הגדול בפתח – מוחמד דחלאן.
במידה רבה מאוד התמיכה שנותרה לאבו מאזן היא בעיקר באירופה, ובאו"ם. הממשל האמריקני נואש ממנו. אבל גם בזירת השמצת ישראל הדברים יגעים. בית המשפט בהאג דחה את שליחת "קבוצת הבדיקה הראשונית" בעניין "פשעי המלחמה של ישראל", והיוזמה הצרפתית באו"ם תקועה, ותוקעת גם את קידומה של היוזמה הפלסטינית.
אם כך, מהלך דרמטי של התפטרות, ובעקבותיה הפצרות שבר של שיבה להנהגה נראית כרגע כמהלך הקלאסי שמתכננים במוקאטעה.
