מיתוג מחדש של ג’יהאדיסט אינו מנטרל את הג’יהאדיזם, הוא מנרמל אותו. זו בדיוק הטעות העומדת בבסיס ההצדקה המערבית ליחסים עם נשיא סוריה הזמני, אחמד א-שרע. הטענה המרכזית פשוטה לכאורה: א-שרע מסוגל לייצר סדר במקום שבו שורר כאוס. אלא שטענה זו אינה מחזיקה אפילו בבחינה מינימלית, ומובילה לשאלה הבלתי נמנעת: האם א-שרע אכן הביא סדר, או שמא רק עטף את הכאוס במיתוג חדש?
סדר מדיני אינו סיסמה. הוא מחייב שלטון יציב, הגנה על אזרחים, ריסון גורמים חמושים ומונופול מדינתי על השימוש בכוח. בפועל, מה שנוצר בסוריה הוא ההפך הגמור: כפייה סלקטיבית, הפחדה עדתית, והעצמה של מיליציות חמושות הפועלות תחת מעטה דק של סמכות מדינתית.
העימותים האחרונים עם כוחות כורדיים, הטבח שבוצע בעבר נגד קהילות עלוויות ודרוזיות, התקיפות המתמשכות נגד מיעוטים והיעדר מוחלט של מנגנוני אחריות אמינים, כל אלה מצביעים על מציאות אחת ברורה: האלימות לא נפסקה. היא פשוט סווגה מחדש כ"פעולות ביטחון פנימי".
המצב הזה אינו מקרי. הוא תוצאה של שינוי מדיניות אמריקאי מודע, שהוצג בפומבי והובל בידי טום באראק, השליח המיוחד של ארצות הברית לסוריה. הצהרותיו לאחר העימותים בין כוחות הביטחון הסוריים לבין הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF) הבהירו כי וושינגטון רואה כיום בכוחות הכורדיים גורם מיושן, וכי שלטון מרכזי בראשות אסלאמיסטים נתפס כבלתי נמנע.
במילים אחרות, ארצות הברית בחרה בנוחות על פני פעולות אמיתיות. כל עוד דאעש מדוכא באופן סמלי, האופי האידיאולוגי של בעלי הכוח חדל להיות שיקול מרכזי. המחיר האנושי, אלפי אזרחים שנפגעו, נאנסו, נחטפו ונרצחו, נדחק לשולי השיח ומוגדר כ"נזק משני".
ברמה האזורית, התוצאה שונה לחלוטין: טינה הולכת וגוברת ואובדן אמון עמוק. זהו דפוס מוכר, המהדהד את כישלונות ארצות הברית בעיראק ובאפגניסטן, שם העדפת יציבות קצרה על פני אחריות עקרונית הובילה לאסונות ארוכי טווח.
ההיסטוריה, קרוב לוודאי, תשפוט את המדיניות האמריקאית בסוריה ככישלון. השאלה שנותרה פתוחה היא מי יישא באחריות.
המשפט הבינלאומי מעניק למעשה חסינות למדיניות כושלת כל עוד לא ניתן להוכיח כוונה פלילית ישירה. זהו המגן שמאחוריו פועלת האסטרטגיה הנוכחית. אף שהעמדה לדין פלילי אינה ריאלית, אין פירוש הדבר שאין אחריות מוסרית או נורמטיבית. במערכות משפט מקומיות, רשלנות חמורה והתעלמות מנזק צפוי הן עילות מוכרות. במשפט הבינלאומי, במיוחד כאשר מדובר במעצמות, התחום הזה נותר בלתי מפותח באופן עמוק.
טום באראק אינו חסין משום שהנזק אינו ברור עדיין בהיקפו, אלא משום שהמערכת מגנה על שחקנים מדינתיים מהשלכות של החלטות הרסניות צפויות. כך נוצר מצב שבו הכוונה חשובה יותר מהתוצאה, הכוח קובע את רמת החשיפה, והקורבנות נותרים ללא מענה. לכל הפחות, בדיקה רצינית של תוצאות המדיניות הזו הייתה צריכה להוביל להדחתו המיידית.
הפלת בשאר אל-אסד הייתה הכרחית, לסוריה ולאזור כולו. אך א-שרע לא נולד בחלל הריק שנוצר לאחר נפילתו. הוא היה שם קודם, וטופח כמי שעתיד "למנוע כאוס". אולי זה היה יכול לעבוד אילו היה מוכן או מסוגל לרסן את הכוחות הג'יהאדיסטיים. בפועל, זה לא קרה.
במקום עריץ אחד שהוסר מהשלטון, עלה איסלאמיסט אחר והתנגדותו לדאעש אינה מנטרלת את הסכנה שבאידיאולוגיה שלו. בעוד וושינגטון מברכת על תרומתו לצמצום ייצוא דאעש למערב, היא מגלה אדישות כמעט מוחלטת למחיר שמשלמים אזרחי סוריה.
במקום ללחוץ, לרסן ולהתנות לגיטימציה בתקופת המעבר, המערב העניק לאנשיו של א-שרע הכרה מעשית. הם לא פורקו מנשקם ולא הוכפפו למשמעת, הם שוחררו לפעול בחסות רשמית. רגע שהיה יכול להפוך לנקודת לחץ הפך לרגע של כניעה.
ברחבי האזור, מיעוטים מסיקים מסקנות. כורדים בצפון סוריה, דרוזים בסווידא, ומתנגדי משטר באיראן, רבים כבר אינם פונים לוושינגטון. יותר ויותר, הם פונים לישראל.
ישראל זוכה כיום למעמד ייחודי: בשקט, אך ללא עוררין, היא נתפסת כשחקן האזורי היחיד שמוכן להתמודד עם האסלאמיזם ללא התנצלות. זו הזדמנות אסטרטגית, אך לא משימה שישראל יכולה למלא לבדה. לשם כך דרושים בעלי ברית, בעיקר באירופה ובארצות הברית, שאמינותה נפגעה קשות בעקבות נטישת סוריה.
אירופה נושאת באחריות היסטורית להתפרקות סוריה, דרך שיתוק, רלטיביזם מוסרי והישענות על שחקנים אסלאמיסטיים בשם "דיאלוג". כעת עומדת בפניה הזדמנות לכפר על כך. תגובתה למשטר האיראני ולשלטון האסלאמיסטי הזמני בסוריה תקבע אם תישאר צופה מהצד או תהפוך לשחקן רציני.
נדרשת קואליציה חדשה: עקרונית, ביטחונית וחד משמעית ביחסה לאסלאמיזם. השאלה היא מי באירופה מוכן לשלם את המחיר, גם במחיר עימות עם ארדואן או ניתוק קשרים עם טהראן. נכון לעכשיו: לא בריטניה, לא צרפת, ובוודאי לא ספרד.
טום באראק אינו פותר את הבעיות בסוריה. הוא דוחה הכרעות, מייצא סיכונים, וממסגר את הדחייה כ"יציבות". סוריה היא תזכורת נוספת לכך שבעיות אינן נפתרות באמצעות טאטוא מתחת לשטיח.
מה שנדחה היום, חוזר מחר. מדמם יותר, רחב יותר, וקשה יותר לשליטה. בתי המשפט אולי לא ישפטו את ההחלטות הללו. ההיסטוריה כן.
