אחד הפתרונות שהוצעו כדי להתגבר על הבעיה שנוצרה סביב שאלת הסטטוס קוו על הר הבית היה להציב מצלמות שיעקבו אחר הנעשה ברחבה כדי להבטיח שיהודים לא יתפללו ומוסלמים לא יתפרעו. מעקב אחר ההתפתחויות מלמד שאי אפשר יהיה להציב את המצלמות הלכה למעשה, ואם יוצבו – הם ינופצו.
ההסכם נעשה בתיווכו של שר החוץ של ארה"ב, ג'ון קרי, ומלך ירדן הכריז כי זאת הייתה יוזמה שלו.
הבעיה היא שמי ששולט ברחבת המסגדים הם האירגונים האיסלאמיים הקיצוניים, מפלגת השחרור האיסלאמית, והחמאס. שניהם מתנגדים לירדנים, לאמריקאים ולרשות הפלסטינית שלא הייתה חלק מהסיכום, ואף מתנגדת לו. מכאן, שכל הפלגים הפלסטינים לא מרגישים מחוייבים לסיכום, ולא ירשו לממשו.
עמדת מנהלת הווקף המוסלמי מורכבת. היא לא יכולה להתנגד לצעד שהמלך עבדאללה הגה, אך גם איננה יכולה להביע עמדות שיכעיסו את הגורמים הפלסטיניים למיניהם. בצר לה, הסכימה להרכבת המצלמות רק אם היא תרכיב אותם בעצמה והם יהיו באחריותה.
ומה יקרה אם יצלמו את חילול המקום הקדוש בידי מתפרעים ערבים?
כל הדיון בשאלת הסטטוס קוו, שהחל למרבה הצער, בגלל גורמים ישראליים, גרר עוד סוגיה. אם מדובר על מצלמות- איזה שטח הם יכסו? הפלסטינים והירדנים אומרים ששטח המסגדים הוא 144 דונם, כלומר כל הרחבה, והפלסטינים מוסיפים כי מדובר גם על הכותל המערבי משני צדדיו – כלומר: נכנסנו לשאלה למי שייך הכותל המערבי, מה שבוודאי יתקע את כל העניין.
אבל, עצם הקושי לחרוג מן הסטטוס קוו שנקבע בשנת 1967 מדגיש את עוצמתו, ומוטב לכל הגורמים הישראליים להעריך זאת, ולא לחתור תחתיו.
