עמדתה של ארה"ב ביחס לשכונה החדשה בגילה מגלמת בתוכה שינוי מהמדיניות שהותוותה בהצעות הנשיא ביל קלינטון בפסגת קמפ דייויד 2000. ע"פ הצהרותיו של קלינטון, כל שכונה יהודית תהיה לישראל וכל שכונה ערבית למדינה פלסטינית עתידית. על פי נוסחה זו, גם מהזווית האמריקאית אך טבעי היה שישראל תבנה בשכונות שאמורות בין כה וכה להיות חלק ממדינת ישראל והבעיה מבחינתה רבנטית רק לגבי בנייה יהודית בתוך שכונות פלסטיניות שהיו אמורות לשיטתה להימסר למדינה פלסטנית. לפיכך כאשר ארה"ב התערבה בנושא מלון שפרד ניתן היה להבין שהיא דבקה בעקרונות קלינטון, אבל מעורבותה בבנייה בשכונת גילה חורגת מן המדיניות שהיא עצמה עיצבה.
אבל זו רק חלק מהבעיה, בעיה אחרת היא שהלחצים האמריקאיים שמטרתם חיזוק אבו-מאזן על חשבון ישראל יוצרת נוסחה של "משחק סכום אפס" שהוא הרסני לתהליך שלום, קרי כל מה שטוב לפלסטינים רע לישראל וההיפך. אם יימשך התהליך הזה, במקום תהליך שלום תתפתח אווירה של עימות והדרדרות. ארה"ב רוצה לחזק את אבו מאזן אבל לא ייתכן שישראל תצטרך לשלם בקונצנזוס הלאומי שלה למנהיג שלא רוצה לדבר איתה.
המצב בתום השיחות בין ממשלת אולמרט לאבו מאזן בנושא ירושלים נותרו במחלוקת יסודית כאשר הפלסטינים רצו לעצב את הפיתרון בירושלים על פי הגבול שהיה ב-1967. כלומר הפלסטנינים הלכה למעשה דחו את עקורונות הנשיא קלינטון.
אבל יש להוסיף ולומר כי גם מדיניותה של ישראל בירושלים לא הייתה נכונה. ישראל העמידה וממשיכה להעמיד קשיים בפני היכולת של הפלסטינים לבנות או להתפתח. על מנת שבנייה בשכונות היהודיות של ירושלים תתקבל באופן טבעי, גם הבנייה בשכונות הפלסטיניות חייבת להתקבל באופן טבעי. רק בדרך הזו המצב בירושלים, ויש לקוות לגבי הבעיה כולה, יתבסס על נוסחה שבה כולם מרוויחים (Win-Win) ולא של משחק סכום אפס.
