בשנת 2009 פרסם המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה מסמך המהווה את הבסיס לתפיסת הביטחון של ישראל במו"מ בשנים האחרונות אל מול הצדדים השונים במזרח התיכון. אלוף במיל. גיורא איילנד, היה מבין החוקרים והמומחים שהשתתפו בכתיבת המחלק אודות החשיבות של רמת הגולן לישראל מבחינה אסטרטגית.
אנו מביאים לכם את ההקדמה בספר למסמך של אלוף במיל. ענבר ואת ההרצאה שלו בנושא, לאור הכרזת נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ על הכרה ברמת הגולן כשטח בריבונות ישראל.
ההקדמה:
במשך מירב התקופה מאז מלחמת ששת הימים, ישראל ראתה ברמת הגולן כקו הגנה קדמי הצפוני שלה באזור אסטרטגי.
לפני מלחמת ששת הימים, כוחות שריון וארטילריה של צבא סוריה היוו איום מתמיד על ישראל, על חוות חקלאיות באזור ועל כפרים. האיום הוסר לאחר שכוחות צה"ל כבשו את רמת הגולן וישראל יצבה במקום קו הגנה מיטבי על מנת לאפשר לצבאה, הנחות מספרית מהצבא הסורי, לבלום התקפה קרקעית סורית ולספק לה את הזמן הדרוש לה לגיוס כוחות עתודה ומילואים כדי להדוף תוקפנות מהצד הסורי.
למרות השיקולים הצבאיים הללו, מאז תחילת שנות התשעים, הן במישרין והן בעקיפין, התקיימו בין ישראל לסוריה שנועדו לבחון את האפשרות להגיע להסכם שלום בין הצדדים. ברוב המקרים האמורים , לא הבשיל המו"מ לכדי הסכם אמיתי, למעט השיחות אותם ניהל אהוד ברק, כראש הממשלה בין הנשים 1999-2000.
המו"מ באותו זמן הגיע לפרטי סידורי הביטחון והפיצוי הביטחוני אותו תקבל ישראל במסגרת ירידה מרמת הגולן. אולם השיחות לא הגיעו לשלב בו הצליחו הצדדים להגיע להסכמה סופית, ולא בגלל ההיבטים ביטחוניים.
בשנת 2008 חזר המו"מ בין ישראל לסוריה להיות רלוונטי, תחת מתווך טורקי, ונערכו מתוך הנחה כי ניתן להגיע להסכמה על סידורי ביטחון.
מטרתו של ניתוח זה היא להוכיח כי לישראל לא קיים פתרון סביר מבחינה ביטחונית ללא החזקה של רמת הגולן בידה. גם הפתרון שנדון בשנת 2000, הוא בלתי סביר ובטח לנוכח השינויים בסוריה בשנים האחרונות. ירידה של ישראל מרמת הגולן תחשב לפעולה פזיזה עוד יותר לנוכח המצב הנוכחי.
לקריאה של המסמך באנגלית.
