הדיבורים על סופו הקרוב של בשאר אלאסד ככל הנראה מוקדמים מידי, אבל קיים הבדל בין גורלו האישי של אסד לבין גורלה של סוריה. סוריה חדלה להיות מדינה והיא לא תשוקם עוד למצבה מלפני האירועים שזעזעו אותו. המשבר המתמשך בסוריה איננו מלחמה בין שני מחנות, בין משטרו של אסד לבין האופוזיציה, אלא הוא מורכב יותר. המאבק היום הוא בין העדות: העלאווים, הסונים והכורדים. צבא סוריה הפך להיות המליציה העלאווית, שהיא החזקה, המאומנת והממושמעת ביותר מכל המליציות האחרות. הסונים לא מצליחים לגבש חזית מאוחדת, ולמעשה מתקיים בתוכם מאבקים בין כנופיות ומליציות הנלחמות זו בזו ומפוררות את החזית הסונית. מכאן כי אמנם סוריה חדלה להתקיים, אבל העלאווים, ובראשם אסד, מחזיקים מעמד היטב.
על רקע זה יש להבין גם את תגובתה של סוריה למתקפה שיוחסה לישראל על מרכז המחקרים והייצור של הנשק הלא קונבנציונאלי בדמשק. למרבה ההפתעה, סוריה עצמה הגיבה בהבלגה מוזרה. התגובות העצבניות באו דווקא מכיוונה של טהראן. מהי משמעות הדבר? קשה לדעת, אבל ניתן להעריך כי מתקרב הרגע שבו אסד יחליט לנטוש את דמשק ולהתבצר בהר העלאווים, שלחופי הים התיכון. אולי הוא מצא ברכה בכך שהוא לא ישאיר אחריו את מחסני הנשק הלא קונבנציונאלי בדמשק, שתיפול בידי הסונים.
היום בו ינטוש אסד את דמשק עדיין איננו קרוב בגלל חולשת המורדים. אבל אם זה יקרה, יווצר מצב בו חבל העלאווים באיזור הכורדי יהיה מגובש, בעוד האיזורים הסונים יהיו מפורקים והמלחמה בין המליציות הסוניות תמשיך לקרוע את סוריה גם בתוך השטחים שיהיו סונים.
