בשבוע שעבר פורסמו ידיעות לפיהן רה"מ, בנימין נתניהו, נועד ברבת עמון בחשאי עם ראש אש"ף, אבו מאזן. הידיעות האלה הוכחשו מיד. פגישה כזאת לא התקיימה – וחבל. קריאה עניינית של האינטרסים של השניים מחייבת אותם למהר ולקיים פגישה ביניהם.
מדובר לא רק באינטרסים הממלכתיים של ישראל והפלסטינים, אפילו במישור של הפוליטיקה השוטפת נתניהו ואבו מאזן הם בעלי ברית.
הן הליכוד והן אש"ף עשו טעות אסטרטגית כאשר הם נמנעו מליצור ולבסס קשרים ישירים ביניהם. בזמנו, עוד בימי יאסר ערפאת, הייתה יוזמה מרתקת של בכירי פתח, מדור המייסדים, ליצור ברית אסטרטגית עם הליכוד שתהיה מבוססת על פתרון קונפדרטיבי בין הפלסטינים לירדן, כאשר ישראל מהווה צלע כלכלית של החיבור הזה.
באותם ימים הייתה ירדן מוכנה להצטרף ליוזמה, אבל הליכוד לא הבין את המשמעות האסטרטגית שלה, זלזל בה והיא התפוגגה.
עכשיו אש"ף עושה טעות דומה. הוא מחרים את הליכוד, ומחפש קשרים רק עם השמאל הישראלי. התוצאה: הוא אמנם שומע מחמאות מידידיו בשמאל, אבל אין לו שום יכולת להשפיע על קבלת ההחלטות האמתית בישראל המצויה בימין. מה שיותר גרוע מבחינת אש"ף זה שהאופוזיציה הפנימית בראשות מוחמד דחלאן הצליחה להעמיק את קשריה עם מפלגות המרכז-ימין, כמו ישראל ביתנו, מה שמעניק יתרון לאביגדור ליברמן על פני נתניהו.
למרבה האכזבה, אש"ף העדיף ברית עם חמאס נגד ישראל, תוך השמעת איומים על גרירת מנהיגי ישראל ומפקדי צה"ל לטריבונלים בינ"ל באשמת "פשעי מלחמה". בכך מנסרים הם את הענף שעליו יושבים.
בסוף השבוע האחרון התנפצה האשליה שרמאללה ועזה אכן יכולות לשוב ולהתחבר באמת. האם יפיק אבו מאזן את הלקח? ואם יפיק ויגשש לכיוונו של נתניהו, האם יתקבל הגישוש בברכה?
