האלבום האחרון של להקת "Deep Purple" נקרא "Now What ?! ". שם הלהקה והאלבום הולמים את סייד חסן רוחאני, שאמץ את הצבע הסגול במסע הבחירות. רוחאני זכה בניצחון מוחץ כבר בסיבוב הראשון, עם רוב של למעלה מחמישים אחוזים, כשהוא מותיר הרחק מאחור את סעיד ג'לילי (שנמצא במקום השני), יריבו המר במהלך העימותים והחביב על המנהיג העליון ועל כמה שמרנים אחרים.
ואכן, השאלה הנשאלת היא Now What ?!"" והתשובה היא "not much", לפחות בכל בכל הקשור להתנהלותה של איראן בסוגיות המפתח – תיק הגרעין ושימור אופיו האסלאמי של המשטר. ניצחונו של רוחאני, המהווה בשר מבשרה של המהפכה, עלול להעניק למשטר האיראני מרווח נשימה לטווח הבינוני מבית ומחוץ. מבית, הוא שחרר את לחצי "הרחוב האיראני" וסיכל אפשרות (קלושה) לאביב פרסי. ומחוץ, הוא יאפשר לאיראן מרחב נשימה בזירה הבינלאומית להרוויח עוד קצת זמן ואולי להקל במעט בסנקציות באמצעות הצגת רוחאני "המתון" למערב. המערב צפוי ל"אמץ" את רוחאני, איש הדת היחיד מבין המועמדים, ולהעניק לאיראן (שוב) הזדמנות נוספת לפתור את סוגיית הגרעין ללא עימות.
איראן, שסוגיית ההחלטה להפוך לגרעינית מצויה בידיה בלבד, אינה צפויה לשנות את תוכניותיה להשגת הגמוניה אזורית, תוך ניצול החולשה הסונית וההיסוסים האמריקנים. רוחאני ממילא אינו מתווה את מדיניות החוץ והגרעין האיראנית המוכתבת על ידי המנהיג העליון ומשמרות המהפכה ויכול אך לשמש חיץ בין המנהיג למערב כדי להרוויח עוד זמן להשלמת תוכנית הגרעין ו"לפרוץ" ברגע המתאים.
עבור העם האיראני מדובר במלכודת דבש. הוא הצביע למועמד "הרפורמיסטי" היחיד, למרות היותו של רוחאני שמרן וחלק מהמשטר. רוחאני ינסה, במסגרת כללי המשחק של המשט האסלאמי, לקדם את חופש הביטוי וינסה לשחרר חלק מהעצורים (ביניהם מהדי כרובי ומיר-חוסיין מוסאווי, הנתונים במאסר בית), אך הוא צפוי להיתקל בהתנגדות משמרות המהפכה אם ינסה להתקדם מהר מדי (אלה שיגרו ב-1999 מכתב איום לנשיא מוחמד ח'אתמי, שהנהיג רפורמות מקיפות, ובו הזהירו אותו מפני המשך נקיטת מדיניות כזו המאיימת על אופיו האסלאמי של המשטר). עבור העם האיראני, בגיהנום אולי יהיה פחות חם.
רוחאני, בניגוד לסעיד ג'לילי, הוא דיפלומט ונושא ונותן מתוחכם בתחום הגרעין. במספר ראיונות בעבר (ערב הבחירות ב-2009), על חלקם חזר בעימותם עם ג'לילי לקראת הבחירות, הוא הסביר את הרציונאל מאחורי החלטתה של איראן להשעות את העשרת האורניום ב-2003. לשיטתו, החלטה זו נגזרה מהערכת המצב של הנסיבות האזוריות והבינלאומיות באותה תקופה. "נוכחות ארה"ב סביב איראן ובסמוך לגבולותיה, הפלישה האמריקנית לעיראק בתירוץ שמצוי בה נשק להשמדה המונית, שגילם איום פוטנציאלי למהלך דומה נגד איראן… אלה נסיבות שבהחלט היו מאוד לא נוחות עבור איראן".
רחאני הדגיש בשעתו כי נוכח נסיבות אלה ההחלטה להשעות את תוכנית העשרת האורניום הייתה אחת הדרכים לשבור את הקונצנזוס הבינלאומי נגד איראן. רוחאני הבהיר כי בהסכמתה להשעות את תוכנית העשרת האורניום הצליחה איראן לנטרל אפשרות להסכמה בינלאומית רחבה נגדה ולהסיר מעליה את האיום האמריקני להעברת עניינה למועצת הביטחון (במהלך כהונתו כנושא ונותן מטעם איראן).
רוחאני חשף חלק מאסטרטגיית ניהול המשא ומתן של איראן עם מדינות המערב, שביסודה עמד, כפי שמשתמע מדבריו, מהלך הונאה. הוא הדגיש כי איראן אמנם השעתה את תוכנית העשרה בנתנז (המקום בו מעשירה איראן אורניום בצנטריפוגות), אך בה בעת המשיכה את פעילותה באספהאן, שם מצוי המתקן להמרת אורניום (UCF), המפיק את גז ה-UF6 הדרוש להזנת הצנטריפוגות בנתנז. רוחאני הסביר כי אז המתקן באספהאן לא היה כשיר ומבצעי דיו ונדרשה בו עוד עבודה והתקנת ציוד. הוא גם אמר כי איראן לא הסכימה להשעות את הרכבת הצנטריפוגות והמשיכה במאמץ זה, שכן היו ברשותה רק צנטריפוגות בודדות והיה צורך במספר גדול יותר של צנטריפוגות.
איראן תמשיך גם בעידן הנשיא הנבחר החדש רוחאני להשתמש בטקטיקות דומות. המערב קבל את מבוקשו "נשיא מתון", ואיראן תמצה את הלך הרוח המערבי העקבי (והשגוי) הזה עד תום. כנראה שימונה ראש צוות חדש למשא ומתן הגרעיני (דהיינו, עוד זמן), שאר ישאב השראה ממשנתו של רוחאני לדיפלומטיה זהירה ובלתי מתריסה.
סבבי המשא ומתן הגרעיני עקרים רבים נערכו מאז הניע רוחאני את גלגלי המשא ומתן. מבחינתו זוהי סגירת מעגל. הוא היה מאלה שהעלו את איראן בצורה מושכלת על הנתיב הגרעיני והוא יהיה זה, שכנראה, יקרב אותה אל הפצצה.
הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
