בעוד ישראל מתקרבת לסיומה של המערכה הארוכה בתולדותיה – מלחמה שנמשכה כמעט שנתיים והפכה לעימות אזורי רחב – גוברת בוושינגטון התחושה כי הגיעה השעה לעצב מחדש את המזרח התיכון. בעקבות יוזמותיו האחרונות של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ באזור, הממשל האמריקני כבר מדבר בגלוי על ״סדר אזורי חדש״, על מסדרונות סחר המחברים את הודו, סעודיה וישראל לאירופה, ועל בלימת ההשפעה הסינית במרחב.
כישראלים, הדחיפות האמריקנית מעוררת הדים מוכרים. לפני 107 שנים בדיוק, במלחמה אחרת ובשפה אימפריאלית אחרת, ניסתה בריטניה לעשות דבר דומה. גם אז מעצמה מערבית ביקשה לשרטט מחדש את גבולות האזור על בסיס תפיסת עולמה. עם נסיגת השליטה העות׳מאנית באזור, מנהיגי המעצמות בחנו אז את מפת המזרח התיכון והגיעו למסקנה כי יש צורך בהול לעצב מציאות גיאו־פוליטית נוחה יותר, שתבטיח את רציפות הסחר ממזרח למערב ואת יציבותו של הסדר העולמי שאמור היה להיווצר לאחר ״המלחמה הגדולה״. בתוך הקשר זה נולדה הצהרת בלפור, שעבור התנועה הציונית הייתה אמנם נקודת מפתח בתהליך שיבת העם היהודי לארצו, אך בהקשר רחב יותר שימשה חלק ממערך ומאמץ כולל לעצב מחדש את המזרח התיכון ולשרטט ״מפת יציבות״ בשיאו של עימות עולמי.
המאמר הקצר הזה מציע לראות בהצהרת בלפור לא רק מסמך היסטורי, אלא מפתח להבנת דפוס מערבי רחב ומתמשך: השאיפה לעצב את המזרח התיכון מבחוץ, על פי היגיון מערבי של סדר, יציבות ושליחות. הצהרת בלפור משמשת כעדשה שדרכה ניתן להבין כיצד ממשיכות מעצמות המערב, גם במאה ה־21, לדבר בשפת ״הסדר החדש״, וכיצד אותה שפה עצמה מייצרת לעיתים את חוסר היציבות שהיא מבקשת לרפא.
דפוס מערבי חוזר
הצהרת בלפור, אחד המסמכים הנחקרים והשנויים במחלוקת ביותר בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון, הולידה שורה ארוכה של פרשנויות. חוקרים כמו ליאונרד שטיין, מאיר ורטה, יהודה ריינהרץ, ג’ונתן שניר, ג׳יימס רנטון, תום שגב, דני גוטווין ועוד רבים הציעו קריאות מנוגדות: מן התפיסה הרומנטית שראתה בה מחווה מוסרית לעם היהודי ואף אישית כלפי חיים ויצמן, ועד ההבנה שראתה בה מהלך אסטרטגי־אימפריאלי שנועד לשרת את מאזן הכוחות הגלובלי. נדמה שכל דור קורא את בלפור מחדש, בהתאם לשפתו ולדימויו העצמי המשתנה של המערב.
אולם בשנתיים האחרונות שבה הצהרת בלפור בסערה אל השיח הציבורי במערב, הפעם לא כהבטחה היסטורית אלא כסמל. בגל האנטי־ישראלי ששוטף קמפוסים, ארגוני חברה אזרחית ורשתות חברתיות, הפכה ההצהרה למטאפורה ל״קולוניאליזם ציוני״, ביטוי לתפיסה חדשה של הסכסוך, שבה הציונות עצמה מוצגת כשלוחה של המערב הקולוניאלי.
זו קריאה שמוחקת את ההקשר ההיסטורי שבו נולדה הצהרת בלפור: לאו דווקא כתירוץ לכיבוש ולנישול, אלא גם כחלק מדיון מוסרי רחב על אחריות מעצמות ועל הדרך לייצב עולם מתפורר. ההיסטוריה של 1917 מזכירה שהצהרת בלפור לא נכתבה רק במונחים של ניצחון או שליטה, אלא מתוך ניסיון – גם אם נאיבי ופטרוני – למצוא מודל יציב לאחר מלחמה הרסנית.
דווקא משום כך חשוב להחזיר את הדיון למסגרת ההיסטורית שלו: להבין את בלפור כתוצר של עולם אינטלקטואלי ואימפריאלי שנעלם, ולא כסמל אידיאולוגי מעוות במאבקי ההווה.
סדר כמטלה מוסרית
על מנת לעשות זאת ולהבין באמת את בלפור, צריך לחזור לאנגליה של ראשית המאה ה-20 ולשחזר את העולם המושגי והתרבותי שעימו נכנסה לונדון למלחמת העולם הראשונה. חוגים באליטה הבריטית של התקופה החלו לראות את האימפריה לא רק ככלי מדיני, צבאי או מסחרי, אלא גם ככוח תרבותי מחנך, כזה הנושא לכאורה עול מוסרי כלפי שאר העולם.
רעיונות זרם האידיאליזם הבריטי, שצברו אז השפעה באקדמיה ובממשל, ראו את החברה האנושית כאורגניזם מוסרי, ולא כאוסף של פרטים אוטונומיים שצריכים למצוא דרכים כיצד להסתדר זה עם זה. המדינה, לפי תפיסה זו, אינה חוזה בין אזרחים אלא קהילה חיה שכל חלק בה נושא אחריות כלפי השלם.
מתוך ההיגיון הזה, בריטניה ראתה גם באימפריה שלה לא רק מנגנון שליטה, אלא מערכת התפתחות מוסרית. עמים וקהילות נחשבו ישויות מתפתחות, הנמצאות בשלבים שונים של בשלות. הצהרת בלפור נולדה מתוך תפיסה זו: לא כהבטחה למדינה יהודית ריבונית מיידית – כפי שקריאות מאוחרות נטו לראות אותה – אלא כהכרה בכך שהעם היהודי הוא ״קהילה היסטורית״ בעלת פוטנציאל מוסרי להתפתחות מדינית בעתיד, תחת הדרכתה ושליטתה של בריטניה.
אותו הגיון עמד גם בבסיס שיטת המנדטים שנוסדה זמן קצר אחר כך. המנדטים חולקו לשלוש דרגות לפי ״מידת המוכנות לשלטון עצמי״ שייחסו המעצמות לשטחי השליטה השונים שבהם זכו במלחמה. פלשתינה, סוריה ועיראק נחשבו מנדטים מדרגה A, עמים ״מתקדמים״ יחסית שנזקקו לכאורה רק להכוונה מתונה. כך הפכה הצהרת בלפור לחלק ממפה רעיונית אימפריאלית מוסרית, ולא רק גיאו־פוליטית.
התנגשות עם אמריקה: מחזון מוסרי ל״זכות טבעית״
אלא שהמלחמה שסיפקה לבריטניה את ההזדמנות לעצב את הסדר העולמי החדש גם הולידה את מי שערערו על עצם ההיגיון הזה. נשיא ארצות הברית וודרו וילסון, נציג ״העולם החדש״, העלה על נס את עקרון ״זכות ההגדרה העצמית״, תפיסה המבוססת על רעיון החוזה החברתי, שלפיו הלגיטימיות נובעת מהרצון החופשי של יחידים ועמים.
בוועידת השלום בפריז התנגשו שתי השפות הללו, הבריטית והאמריקנית. הבריטים ביקשו לבסס סדר עולמי אימפריאלי בראשותם המשתמש במושגים של הדרכה מוסרית הדרגתית; ואילו האמריקנים דיברו בשפת ״הזכויות הטבעיות״ וקידמו ריבונות מלאה על בסיס לאומי. הסדר החדש שנבנה במזרח התיכון הושפע משתי השפות המתנגשות הללו: גבולות חדים שורטטו ונאכפו, אך הם נשענו על הבנה חלקית של הזהויות המקומיות ונולדו מתוך ההקשר האימפריאלי היש והמתפורר.
כך נולד הפרדוקס שילווה את האזור עד היום: מדינות שנוצרו מתוך הגיון אימפריאלי של אינטרסים והדרכה מוסרית נדרשו לתפקד בעולם שנמדד לפי עקרונות של ריבונות מוחלטת. סדר שנועד להעניק יציבות הוליד למעשה חוסר יציבות מתמשך: אותו פרדוקס שמצית עד היום סכסוכים ״נצחיים״ ותפיסות זהות מתנגשות.
ממורשת בלפור למורשת טראמפ
עם ירידת כוחה של בריטניה, ירשה ממנה ארצות הברית לא רק את השפעתה אלא גם את הפיתוי לעצב את האזור מבחוץ. מאז שנות הארבעים חוזר אותו דפוס: ניסיון לייצר ״מפת יציבות״ חדשה באמצעות בריתות, הסכמים, כוח כלכלי ולחץ דיפלומטי. מהסכמי קמפ דייוויד, דרך המלחמות בעיראק ועד להסכמי אברהם, תמיד בלשון ״סדר חדש״, תמיד מתוך הנחה שהאזור ניתן לארגון חיצוני על פי לוגיקה מערבית ואינטרסים מעצמתיים.
אבל ייתכן שהצהרת בלפור עצמה מלמדת משהו אחר: שבמזרח התיכון, יציבות איננה תוצר של מיפוי או תכנון, אלא של זהות ולגיטימציה. כל עוד מעצמות יבקשו לעצב את האזור בשפתן שלהן, ולא בשפתו שלו, ההיסטוריה המדממת עלולה לחזור בלבוש חדש.
עבור ישראל, היוזמות שמקדם הנשיא טראמפ טומנות בחובן הזדמנויות גדולות, אך גם סיכון של חזרה על שגיאות מהעבר. ייתכן שהשיעור שעלינו ללמוד מההיסטוריה הקרובה שלנו הוא כפול: שאנחנו אמנם שחקן אקטיבי שחייב לנצל הזדמנויות, אבל גם לזכור שאין בכוחנו לכפות מהלכים על המעצמות ולהישאר כל העת צנועים וזהירים. שכן ההקשר התרבותי וההיסטורי שהוליד את בלפור אמנם נעלם ונשכח, אך הדפוס האימפריאלי נשאר, והוא זה שיוסיף ויניע את המהלכים שיעצבו את האזור גם בשנים הקרובות.
