איראן מנסה לשרטט לעצמה תפקיד חדש במזרח העולה: שותפה בכירה ב"סדר עולמי אסיאתי" ובבריתות CRINK המסתמנות, כמי שאוחזת בעוצמה גיאופוליטית וכלכלית מתעוררת. אך מתחת לנרטיב הזה מתגלים סדקים רחבים: משבר כלכלי מתמשך, זעם ציבורי על פילטרינג, מאבקי כוח בין הנשיא מסעוד פזשכיאן למג’לס, מחלוקת גוברת סביב נשים וחוק המוהר, ואובדן אמון עמוק במנגנוני השלטון.
בין חלום אסיאתי גדול למציאות יומיומית שוחקת – איראן מתנדנדת בין עוצמה מדומיינת לשחיקה ממשית. דסק איראן של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון מסכם את השיח בעיתונות האיראנית בתחילת השבוע הזה.
אסיה כמרכז כובד חדש ומחלוקת איראנית עם מדינות המפרץ
במרכז שיח מדיניות החוץ עומדת תפיסה מחודשת של המרחב האסיאתי. קאליבאף מדבר על אסיה כ"מרכז הכובד של הצמיחה", לא רק כמרחב גיאוגרפי אלא כמעמד היסטורי ותרבותי שמוליד "סדר עולמי חדש". הוא קורא לשותפות אזורית שתציע "דפוס חדש של שיתוף פעולה" המבוסס על זכות ההגדרה העצמית ודחיית "התכתיבים" של מעצמות זו על זו.
באותה נשימה מכוונת העיתונות אצבע מאשימה חדה למערב: סנקציות מוגדרות כ"בלתי חוקיות" וכ"כלי ללחץ פוליטי", ושיח זכויות האדם והסביבה מתואר ככיסוי להתערבות בענייני פנים של מדינות עצמאיות. החזית הזו מקבלת ביטוי קונקרטי במחלוקת המחודשת עם מדינות המפרץ.
הצהרות המועצה לשיתוף פעולה במפרץ על בעלות על שלושת האיים, אבו מוסא, תונב הגדול ותונב הקטן, ועל שדה הגז ארש (אל-דורה) זוכות לתגובה חריפה מטהראן. יועץ המנהיג לעניינים בינלאומיים, עלי אכבר וילאיתי, מדגיש כי מדובר ב" חלק בלתי נפרד מהטריטוריה ההיסטורית של איראן" וכי "אף הצהרה פוליטית לא תשנה את העובדה הזו". דובר משרד החוץ אסמאעיל בקאא'י מזהיר את מדינות המפרץ "להימנע מנקיטת עמדות מעוררות מחלוקת ומנוגדות לשכנות טובה", כדי שלא "ישפכו מים למטחנת האויב הראשי באזור, המשטר הציוני".
בה בעת, הולך ומתחזק השיח על התקרבות ל"בלוק המזרחי". במסגרת קבוצה המכונה CRINK – סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה, מדווח על שיתוף פעולה צבאי וכלכלי גובר. רוסיה מוצגת כמי שהפכה ליבואנית נשק נטו מאיראן ומקוריאה הצפונית, בעוד סין מסייעת לאיראן להתמודד עם הסנקציות באמצעות הגדלת יבוא הנפט המוחרם. ביקורו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, בהודו מקבל כותרת צבעונית כ"סטירה מצלצלת לטראמפ מדלהי", ומסמל בעיני הכותבים את כישלון מאמצי הבידוד של מוסקבה. הודו, מצדה, מוצגת כמי שמנצלת את הרגע כדי לבסס "אוטונומיה אסטרטגית" דרך רכישת נפט רוסי מוזל.
"דיפלומטיה תחת אש" והקו האדום על הביטחון הלאומי
בתיק הגרעין, השיח נע בין הצגת העוצמה לבין תחושת בגידה. זריף, בפורום דוחא, מזכיר כי "הביטחון שלנו אינו מיובא, איננו קונים אותו" וכי היכולת הגרעינית של איראן היא חלק מהון הידע הלאומי שלה. התקיפה האמריקאית־ישראלית על מתקני פרדו, נתנז ואספהאן ביוני 2025, בעיצומו של משא ומתן עקיף, מתוארת כ"בגידה בדיפלומטיה", וממנה נגזרת חזרה מפורשת ל"אסטרטגיית ההתנגדות".
עם זאת, הטקסטים אינם שוללים לחלוטין את המסלול הדיפלומטי. עראקצ'י מדבר על נכונות עקרונית לחידוש המשא ומתן עם וושינגטון, אך מציב תנאי ברור: שינוי בגישת ארצות הברית. הוא רומז כי ניתן יהיה לחדש את הפיקוח על מתקנים שנפגעו, בכפוף ל"היענות אמיתית" של הצד השני. לעומתו, בקאא'י מצייר את הקריאה האמריקאית למו"מ כלא יותר מ"הכתבת עמדות".
קאליבאף מתמצת את העמדה הבכירה: "דלתות הדיפלומטיה פתוחות", אך "דיפלומטיה אמיתית תהיה משמעותית רק כאשר היא מבוססת על כבוד הדדי ואינטרסים משותפים, ולא על בריונות ואיומים". ישנם קווים אדומים שאינם נתונים למשא ומתן: הביטחון הלאומי, היכולת ההגנתית וה"זכות הבלתי מעורערת להתקדמות". כך נבנה שיח שבו איראן מציגה את עצמה כמי שמוכנה לדבר, אך לא בכל מחיר, וודאי לא תחת אש.
פזשכיאן ניצב בפני אפשרות הדחה
בזירה הפוליטית הפנימית, השיח מתאר מערכת יחסים מתוחה בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. הרוב הקיצוני במג’לס מניף שוב ושוב את "חרב ההדחה" נגד שרים בממשלה החדשה, מה שנתפס כניסיון לשנות את כיוון הקבינט, ואולי גם לערער את מעמדו של הנשיא פזשכיאן עצמו. פרשנים כמו מהדי איתי טוענים כי הקיצונים ("תונדרוהא") פועלים "ללא הפסקה" כדי ליצור חוסר יציבות ולנצל את חוסר שביעות הרצון הציבורית לצורך חזרה לשלטון.
פזשכיאן מצדו מנסה להציב נרטיב אחר. הוא מדבר על "קונצנזוס לאומי" ו"הדדיות" כדרך היחידה לטפל במשברים המבניים, מהפערים בענף האנרגיה והמים ועד חוסר האמון הציבורי. "האי־איזון בין הדיבור למעשים שלנו לא נוצר עכשיו", הוא מזכיר, ומדגיש כי מנהלים אינם "בוסים של העם" אלא אמורים לשרת אותו.
סוגיית הסינון (פילטרינג) הופכת לסמל המתח בין ההבטחות לבין המעשה. פזשכיאן מודה שזו "אחת הבעיות הגדולות ביותר של המדינה היום", אך מתעקש שאין אפשרות לפתור אותה "בפקודה". חשיפת "קווי האינטרנט הלבנים" – קווים לא מסוננים המוענקים לבכירים – יצרה סערה ציבורית, והוא הורה "להשחיר" גם אותם. חלק מהעיתונים מכנים זאת "שוויון בשחור": לא מתן חופש לכולם, אלא שלילת הפריבילגיה מהאליטה, צעד הנתפס יותר כ"טיהור חשבונות" מאשר כרפורמה. קאליבאף מזהיר שממילא כ־70 אחוז מהציבור משתמש ב־VPN, מה שהופך את כל מודל הסינון למקור לבעיות ביטחוניות ואתיות חדשות.
יום הסטודנט מציב זרקור נוסף על הפערים. האוניברסיטאות הופכות ל"במת נאומים פתוחה" שבה סטודנטים מטיחים בפניית הנשיא ביקורת על הסינון, הכלכלה וזכויות נשים. פזשכיאן קורא לסובלנות ומזהיר מפני תרבות פוליטית שבה "אנחנו יושבים יחד אבל לא מסוגלים לסבול אחד את השני".
משבר כלכלי מצטבר, מטבע שברירי ופרויקט המים הגדול
בזירה הכלכלית, העיתונים מדברים בגלוי על "משבר מצטבר": חוסר יציבות חריף במטבע, גירעון תקציבי כרוני ואינפלציה מתמשכת. שער המטבע מתואר כ"מראה למצב התקציב, למדיניות המוניטרית, לציפיות הציבור ואפילו ליחסי החוץ". במציאות שבה כל שמועה פוליטית או איום חיצוני מתורגמים מיידית לעליית ציפיות אינפלציוניות, השוק חי על עצבים חשופים.
חוסר האיזון במשק האנרגיה והמים מקבל מקום מרכזי. פזשכיאן מדבר על "אבר־פרויקט לאומי" להעברת מי ים לפלטו המרכזי של איראן, הממומן בעיקר על ידי קבוצת פלדת מובארכה. הפרויקט מוצג כצעד אסטרטגי להפחתת הלחץ על מקורות המים המקומיים וכחלק ממדיניות סביבתית לטווח ארוך. במקביל, נמשכת התמודדות עם גירעונות בגז וחשמל, המאיימים על תעשיות מפתח.
ברמת המדיניות, הנשיא מציע העלאת שכר ממוצעת של 28 אחוז במסגרת התקציב הקרוב. אך על רקע אינפלציה גבוהה בהרבה, 180 כלכלנים חותמים על מכתב פומבי הקורא לקיצוץ מיידי ב"תקציבי גופים חסרי תועלת" ולהפסקת מודל "כלכלת השכר דירה" – כלכלה הנשענת על רנטות, פוגעת בייצור ומעודדת ספקולציה במטבע ובזהב. לצד הקריאה לשיקום המשמעת הפיסקלית, עולות הצעות למסות עסקאות ספקולטיביות כאמצעי לצמצום פערים.
חברה ונשים: חוק המוהר, חיג'אב ופער האמון
בזירת החברה והתרבות, מספר קווי מחלוקת משתלבים זה בזה – סביב מעמד האישה, אכיפת החג'אב, זכויות פרט וחופש תרבותי.
אישורו של החוק המגביל את עונשי המאסר בגין אי־תשלום מוהר (מהרייה) ל־14 מטבעות זהב בלבד מסמן את אחד הצירים המרכזיים. התומכים מציגים זאת כמהלך שנועד למנוע כליאת גברים עניים, אך דמויות רפורמיסטיות כמו אזר מנסורי וסגנית הנשיא לענייני נשים, זהרא בהרוז־אזר, מזהירות כי מדובר ב"העמקה של אפליה" ובצעד הסותר במפורש את רוח החוקה והמדיניות הכללית שהציג המנהיג. מבחינתן, זהו מהלך שמחליש את אחד מכלי ההגנה הבודדים שנותרו לנשים במערכת בלתי שוויונית.
בצד השני של המשוואה, דוברת הממשלה פאטמה מהאג'ראני מדגישה את הצורך ב"נקודת מבט נשית" בתהליך קבלת ההחלטות, ומציינת כי הממשלה הנוכחית כוללת מספר חסר תקדים של נשים בתפקידי סגנות ומעלה. בכך מנסה הדרג המבצע להציג עצמו כמי שמקדם ייצוג נשי, גם כאשר החקיקה במג’לס הולכת בכיוון הפוך.
סוגיית החג'אב ו"אורח החיים הצנוע" ממשיכה לפלג את השיח הדתי והפוליטי. איתאללה ח'אתמי ודמויות שמרניות אחרות רואים באי-ציות לקוד הלבוש עלבון לדת, ודורשים אכיפה תקיפה. לעומתם, פזשכיאן ומבקרי הממסד מזהירים מפני רדוקציה של סדר היום החברתי לשאלת החג'אב, על חשבון טיפול במשברי הקיום, הכלכלה, המים, העבודה.
הפער בין האינטלקטואלים לבין הציבור מתועד גם דרך דמותו של עבד אל־כרים סורוש, אינטלקטואל גולה הסופג ביקורת על "פיגור היסטורי והתרחשותי". העיתונים טוענים כי שיחה שקיים עם פזשכיאן עסקה יותר בתקיפות חומצה מן העבר ופחות במשברי ההווה, הסינון, האינפלציה והאבטלה, וממחישה נתק בין חלק מהאליטה הרעיונית לבין חיי היומיום של האזרחים.
על רקע זה מתעצם גם "מלחמת הנרטיבים" האזורית. השקת ערוץ "פרס TV" בשפה העברית מתוארת בתקשורת הישראלית ובאיראן כצעד חדש במאבק על דעת הקהל, ניסיון איראני לדבר ישירות עם הציבור בישראל ולשבור את המתווכים המסורתיים.
