הרעיון של “ציון” היה מאז ומעולם חלק מהתודעה האמריקאית. בראשית דרכה של ארצות הברית, חלק ממייסדיה הראשונים הגדירו את אמריקה עצמה כ“ציון החדשה”, עוד בטרם הוצמד רעיון זה מחדש לירושלים ולמציאות של מדינת ישראל המודרנית.
בעוד ארצות הברית מתכוננת לציין 250 שנה להקמתה (4 ביולי 1776), הקשר המיוחד הזה בין ארצות הברית למדינת ישראל מודגש מחדש, ואחד החוטים המקשרים המרכזיים הוא השפה והדימוי המשותפים.
המונח “ציון” נושא עמו כמה משמעויות ייחודיות. עבור היהודים, הוא מגלם את משמעותה ונוכחותה של ירושלים, ובאופן קונקרטי יותר, את הרי ירושלים. במחשבה הנוצרית, מושג זה מייצג עיר שמימית.
הרעיון לא נתפס רק כמקום גאוגרפי, אלא גם כאידיאל רוחני. בהקשר ההיסטורי האמריקאי, הפוריטנים, שנמלטו מרדיפות, הגדירו את עצמם כ“ישראל החדשה”. בשנת 1630, דרשתו של ג׳ון וינתרופ¹, “מודל של חסד נוצרי”, תיארה את מושבת מפרץ מסצ’וסטס כ“עיר על הגבעה”, תוך הדהוד ישיר של הדימויים המקראיים של ציון וירושלים. אמריקה הוגדרה על ידי הוגים נוצריים מוקדמים כ“ארץ נגאלת”, שנבחרה למלא תפקיד השגחתי בהיסטוריה.
מעבר לווינתרופ, קבוצת מנהיגים פרוטסטנטים מרכזיים נוספים, בהם קוטון מאתר, ג׳ונתן אדוארדס ועזרא סטיילס, הצטרפו לנשיאים אמריקאים שונים באימוץ היבטים של רעיונות אלו.
מבט מעמיק דרך נשיאי ארצות הברית
בשימוש בשפה מן התנ״ך, כאשר כתב² אל הקהילה העברית בניופורט, רוד איילנד, בשנת 1790, ניסח ג׳ורג׳ וושינגטון חלק ממכתבו בלשון שעיצבה את מה שיכונה לימים “החוזה היהודי”³ עם אמריקה:
מי ייתן ובני זרע אברהם, היושבים בארץ הזאת, ימשיכו לזכות וליהנות מרצון טובם של שאר תושביה; וכל אחד ישב לבטח תחת גפנו ותאנתו, ולא יהיה מי שיפחידו. מי ייתן ואב הרחמים יפזר אור ולא חושך בדרכינו, ויעשה את כולנו, איש איש במשלח ידו, מועילים כאן, ובזמנו ובדרכו יעניק לנו אושר נצחי.
עבור וושינגטון, היהודים ייצגו עם ייחודי, שנשמר בידי ההשגחה האלוהית. הרעיונות הכפולים של “בחירה” ושל קהילה המעוגנת בכתבי הקודש עמדו בבסיס תפיסתו לגבי מקומם המיוחד של היהודים בהיסטוריה.
נשיאה השני של ארצות הברית, ג׳ון אדמס, הביע הערכה עמוקה לישראל הקדומה, ואף כתב בתקווה לשיבת היהודים:⁴ “אני באמת מאחל ליהודים לשוב ליהודה כעם עצמאי.”
תומאס ג׳פרסון, נשיאה השלישי של ארצות הברית, ראה בתנ״ך “מודל למידה רפובליקני”, והעריץ את מערכת החוק והממשל של ישראל הקדומה.⁵ באופן דומה, הנשיא ה-16, אברהם לינקולן, גילה הערכה עמוקה לכתבי הקודש ולדימויים יהודיים, וראה באמריקה כלי של צדק אלוהי, המעוצב סביב ברית התנ״ך.⁶
ואכן, נשיאים רבים נוספים לאורך ההיסטוריה האמריקאית התייחסו לכתבי הקודש והדגישו את הקשר העמוק של המסורת היהודית-נוצרית ביצירת זיקה מיוחדת בין ארץ הקודש לארצות הברית.
הקשר היהודי-אמריקאי
אולי הדוגמה המרתקת ביותר לקשר העוצמתי והמתמשך לרעיון ציון מתגלמת בפעולותיו של מרדכי עמנואל נואה (1785-1851). עיתונאי, דיפלומט ומנהיג יהודי, נואה רכש בשנת 1825 שטח באי גרנד, סמוך לבאפלו, וכינה אותו “אררט”. הוא אף פרסם מכתב ליהודי העולם וקרא להם לבוא לאמריקה ולהתיישב במולדת יהודית חדשה זו.⁷ אף שמיזם זה לבניית ציון באמריקה נכשל, נואה, יחד עם אחד הרבנים האמריקאים הבולטים במאה ה-19, יצחק ליסר⁸, הקדיש מאמצים לקידום רעיון ההתיישבות היהודית בפלסטינה לצורך הקמת בית לאומי.
באמצעות הביטוי היידי “גולדן מדינה”, יהודים רבים בסוף המאה ה-19 ראו בארצות הברית את התקווה הגדולה ליהודים בהיעדר מדינה יהודית.⁹ משוררים, פזמונאים ואמנים יהודים אמריקאים תרמו לרעיון זה, ובראשם אמה לזרוס, שכתבה את השיר “הקולוסוס החדש” (1883), שנחרת בבסיס פסל החירות:¹⁰
תנו לי את עייפיכם, את ענייכם,
את ההמונים המצטופפים הכמהים לנשום חירות,
את פסולת החוף השוקק שלכם.
שלחו אלי את חסרי הבית, הסוערים בסערה,
אני מרימה את לפידי לצד שער הזהב!
אמנים, פוליטיקאים, סופרים ואינטלקטואלים יהודים נוספים תרמו אף הם, ובהם אירווינג ברלין, שחיבר בשנת 1938 את השיר God Bless America.¹¹ הספר The Forward 125 שפורסם בשנת 2022 הציג רשימה רחבה של יהודים אמריקאים בולטים שתרמו מכישוריהם וחכמתם לעיצוב הסיפור האמריקאי. עבור יהודים רבים, אמריקה זוהתה ואף נתפסה כציון שלהם.¹²
ביטויים מודרניים של ציונות נוצרית
עד המאה ה-19, המעורבות האמריקאית בציון הפכה ברורה ומוחשית יותר. הליטרליזם המקראי של ההתעוררות הדתית הגדולה השנייה¹³ יצר זיקות חדשות לארץ הקודש, כאשר מיסיונרים, חוקרים ומגלי ארצות ביקרו בירושלים במסגרת מסעותיהם לאימפריה העות׳מאנית.
בשנות ה-70 של המאה ה-19 הוקמה “האגודה האמריקאית לפלסטינה”¹⁴, אשר הפיקה יומני מסע פופולריים והוציאה לאור תנ״כים מאוירים עם תיאורי ארץ הקודש. בבחינת הליטורגיה, המוזיקה והדרשות של התקופה, ניתן למצוא אזכורים רבים לירושלים ולאתרים הקדושים. בשלב זה, הקשר נתפס בעיקר במסגרת דתית ולא פוליטית.
בסוף המאה ה-19, הציונות הנוצרית¹⁵ עיצבה מחדש את יחס הנצרות לרעיון שיבת היהודים לארץ ישראל. ג׳ון נלסון דארבי הציג את רעיון ה“דיספנסציונליזם”¹⁶, הרואה את ההיסטוריה כרצף של שלבים שנקבעו מראש על ידי האל, ותורם לתפיסה כי השיבה היהודית לארץ היא ציווי מקראי. לידתה מחדש של ישראל נתפסה כתנאי מוקדם לבואו השני של ישו, והפכה את התמיכה הנוצרית בשיבת היהודים לחובה דתית.
עוד בטרם הופעת הציונות המדינית, פרוטסטנטים אמריקאים כבר אימצו את רעיון ה“שיבה” היהודית.¹⁷
עד 1948 טענו אוונגליסטים כי הקמת מדינת היהודים המודרנית היא הגשמה של נבואה מקראית.
עם הקמת ישראל, האקטיביזם הציוני-נוצרי האיץ הן במישור הדתי והן במישור הפוליטי. הקמת “נוצרים מאוחדים למען ישראל” (CUFI) והיווצרות תנועת “הרוב המוסרי” בשנות ה-80 היו ביטויים פוליטיים למעורבות האוונגליסטית במדינת ישראל.
התפתחות פוליטית נלווית בשנים האחרונות היא הופעת הלאומיות הנוצרית. תנועה זו שואבת מרעיונות הציונות הנוצרית, ומזהה את ארצות הברית וישראל כ“מדינות ברית מקבילות” בעלות נרטיב משותף של בחירה וחסד אלוהי. מייסדיה שילבו סמלים שונים, בהם דגל ישראל, דימויי ירושלים ועליות רגל לארץ הקודש, ככלים פוליטיים.
מעבר לרעיון ומשמעות ציון, ישראל הפכה לבעלת ברית אסטרטגית וצבאית מרכזית של ארצות הברית, החוצה מפלגות. שתי המדינות מקיימות שותפות מפתח בתחומים כמו סייבר, בינה מלאכותית וביוטכנולוגיה, וחולקות ערכים דמוקרטיים הכוללים שלטון חוק, עיתונות חופשית, כיבוד זכויות אזרח ובחירות פתוחות.
מעבר למגזר הציבורי, מתקיים קשר עמוק בין הקהילה היהודית האמריקאית לבין עם ישראל ומדינת ישראל, הכולל קשרים פילנתרופיים, תרבותיים ופוליטיים.
תרבות וזיכרון שימשו מרכיבים רבי עוצמה בעיצוב המצפון האמריקאי שלאחר מלחמת העולם השנייה.
סיכום: ציון כמראה וכמיתוס
הרעיון של ציון בתרבות האמריקאית מעולם לא עסק רק בישראל. במובנים רבים, הוא שימש מראה לזהות האמריקאית. מושג זה הפך לסמל של תקווה, עוצמה וייעוד.
הבנת הקשר של אמריקה לציון ולישראל מחייבת ראייה משולבת של דת, לאומיות, זיכרון ואסטרטגיה. ארץ הקודש אינה רק סוגיה של מדיניות חוץ עבור ארצות הברית, היא חלק מסיפור מושרש עמוק שאמריקאים מספרים לעצמם על זהותם.
