השיח הציבורי והתקשורתי באיראן בימים אלה משקף תחושת דחיפות וחרדה קיומית. העיתונות מתמקדת בחיכוך הגובר מול ארצות הברית של דונלד טראמפ, שחזר למדיניות "לחץ מקסימלי" אגרסיבית הכוללת ריכוז כוחות משמעותיים במפרץ הפרסי ואיומים בתקיפת מתקני גרעין. במקביל, ניסיון ממשלת פזשכיאן להוביל "ניתוח כלכלי" באמצעות ביטול סובסידיות ואיחוד שערי החליפין הוביל לזינוק של כ-60% במדד המחירים לצרכן, ועד 90% במחירי המזון, והצית גל מחאות אלים בערים רבות.
דסק איראן של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון מסכם את השיח בעיתונות האיראנית בימים האחרונים של ינואר ותחילת חודש פברואר עומדים בסימן טלטלה רב-מערכתית ברפובליקה האסלאמית: איומים צבאיים חיצוניים מצד ממשל טראמפ מתלכדים עם משבר כלכלי חסר תקדים ותוצאות דמים של גל מחאות פנימי.
צל המלחמה: איומי טראמפ וההיערכות הצבאית
השיח הביטחוני באיראן מושפע עמוקות מחזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן ומניסיונו להכתיב סדר עולמי המבוסס על כוח וסחיטה כלכלית. העיתונות מדווחת על תנועת נושאות מטוסים אמריקאיות לעבר האזור ועל איומים מפורשים בתקיפת מטרות אסטרטגיות, תחת שם הקוד "מבצע בזק". מבחינת טהראן, מדובר בניסיון להחזיר את המשטר למסלול של "ציות תחת איום".
דוברת הממשלה, פאטמה מוהאג'ראני, מנסה לשדר מצד אחד דריכות ביטחונית ומצד שני קור רוח מדיני. היא הבהירה כי המדינה נמצאת למעשה במצב מלחמה וכי "כל האופציות נמצאות על השולחן".
בדבריה לשורת עיתונאים במשרדי הממשלה בטהראן אמרה מוהאג'ראני: "אנחנו מודעים לכך שאנו נמצאים במלחמה רב שכבתית ומשולבת. למרות הגישה הלוחמנית של האויב, הממשלה חותרת לשמור על האינטרסים הלאומיים דרך דיפלומטיה, אך אנו ערוכים גם לתרחישים הגרועים ביותר".
במקביל, קצינים בכירים במשמרות המהפכה ובצבא מדגישים כי כל תוקפנות אמריקאית או ישראלית תיענה בתגובה "מצערת", וכי בסיסי ארצות הברית באזור נמצאים בטווח הטילים האיראניים. השיח הביטחוני כולו ממוסגר כהוכחה לכך שאיראן אינה "מבודדת וחסרת אונים", אלא שחקן שמסוגל לגרום מחיר כבד לכל תוקף.
קריסה כלכלית: לאן תגיע האינפלציה באיראן?
בחזית הפנימית הכלכלית מתנהל כעת מאבק הישרדות. החלטת הממשלה לבטל את שער החליפין המועדף (28,500 ריאל לדולר) ולאחד את השער סביב רמת השוק המוסדי הגבוהה בהרבה, תורגמה מיידית לגל התייקרויות. מחירי הבשר, האורז והשמן הפכו לבלתי נגישים עבור חלקים גדלים והולכים באוכלוסייה, וקו העוני נאמד בכ-30 מיליון תומאן בחודש.
מומחים כלכליים מזהירים כי הניסיון "לטפל" בגירעון התקציבי באמצעות מחיקת ערך המטבע הלאומי הוא "משחק באש".
הכלכלן חוסיין ראע'פר הסביר בראיון ליומון Shargh: "קריסת ערך המטבע אינה רק אסון כלכלי, היא איום על החוזה החברתי בין העם לשלטון. היא מעבירה עושר מהמעמד הבינוני לידי בעלי הון וקבוצות אינטרס המרוויחות מן הסנקציות, ומכינה את הקרקע לפיצוץ חברתי".
התסכול הציבורי גובר גם לנוכח חוסר היעילות של "כרטיסי האשראי לסיוע" (Kaala-barg). העיתונות מדגישה כי ערך הכרטיסים נשחק במהירות, והם אינם מצליחים לגשר על הפער בין השכר הנומינלי לבין עליית המחירים בפועל.
מחאת ינואר 2026 וה"חשכה הדיגיטלית"
אירועי 18-19 בינואר, שבהם נהרגו לפי דיווחים רשמיים יותר מ-3,000 בני אדם, הותירו פצע עמוק בחברה האיראנית. הממשלה מנסה להבחין בין "מפגינים לגיטימיים" לבין "אלמנטים טרוריסטיים" שלטענתה מונחים בידי המוסד וה-CIA, אך אפילו בתוך הממסד נשמעות ביקורת על השימוש בכוח קטלני ועל היעדר מסלול פוליטי ליציאה מן המשבר.
השבתת האינטרנט הממושכת, שנועדה למנוע תיאום בין המפגינים ולשבש את זרימת המידע, הפכה בעצמה לסמל של נתק בין המדינה לאזרחים. ההפסד הכלכלי הישיר מוערך במיליארדי ריאל ליום, והעיתונות הכלכלית מתארת "חיסול כמעט מוחלט" של עסקים דיגיטליים, פלטפורמות סחר מקוון ופרילנסרים.
נציג הפרלמנט לשעבר, ג'לאל רשידי קוצ'י, תקף בראיון לאתרKhabar Online את הגישה הביטחונית: "הקיצוניים בחצר השלטון לא שומעים את קולו של העם. הם הופכים את המפגין של אתמול ל'מתפרע' של היום, בגלל התעלמות מדרישותיו הצודקות ומיקוד אובססיבי בסוגיית ההיג'אב מיד עם שוך הקרבות".
השילוב בין טראומה קולקטיבית, חוסר יכולת לתקשר או להתפרנס בשל הניתוק מהרשת, ומבול שמועות ברשתות מוצפנות, יוצר מצב של "אי ביטחון תפיסתי": הציבור חש שאינו יודע מה באמת קורה, והחשדנות כלפי הממסד מתעצמת.
זירה אזורית ובינלאומית: סעודיה, איחוד האמירויות וסין
במישור הגיאופוליטי מתחדדת הבנה כי עתיד איראן אינו נקבע רק ביחסי הכוחות מול ארצות הברית, אלא גם בזירה הכלכלית-אזורית הרחבה יותר. הצעה בולטת שמקבלת הד תקשורתי היא של שר הדרכים לשעבר, עבאס אח'ונדי, הקורא לשנות את פרדיגמת השיח הביטחוני.
לדבריו, על איראן לחדול מלדבר על עצמה כמדינה "מאוימת בגבולותיה" ולהתחיל להציג את האזור כחלק מ"שרשרת הערך העולמית".
בשיחה עם העיתונאי אחמד ע'לאמי טען אח'ונדי: "אנחנו צריכים לומר לעולם: לא איראן היא זו שמאוימת, אלא שרשרת הערך העולמית העוברת כאן. עלינו להגיע לנוסחה של ביטחון קיבוצי עם סין ומדינות המפרץ, כי השקט באזור חיוני לייצור ולתחבורה העולמית יותר מכל אידיאולוגיה".
במקביל, העיתונות עוקבת בדאגה אחר המשבר המחריף בין סעודיה לאיחוד האמירויות. ריאד מאשימה את אבו דאבי בשיתוף פעולה עם ישראל ובפגיעה באינטרסים סעודיים בתימן ובים האדום. בטהראן מזהים שהקרע בתוך מחנה המתנגדים להם במפרץ עשוי להוות הזדמנות, אך גם חוששים מהעמקת שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לחלק ממדינות המפרץ תחת חסות אמריקאית.
לאן פני איראן?
קו השבר המרכזי באיראן כיום עובר בין שלטון המבוצר בתפיסה ביטחונית של "מצור תמידי" לבין חברה הדורשת רפורמות עמוקות בכללי המשחק הכלכליים והאזרחיים. מצד אחד, המשטר מנסה למנף את איומי טראמפ כדי לכפות אחדות פנימית ולהציג כל מחאה כבגידה בזמן מלחמה. מצד שני, הלחץ הכלכלי, קריסת המטבע, אינפלציית המזון והשבתת האינטרנט מערערים את מה שנותר מן החוזה החברתי.
השאלה הפתוחה היא לא רק האם ארצות הברית תתקוף, אלא האם המשטר יצליח לשרוד את הפגיעה מבפנים באמון הציבור, לפני שמטוס אמריקאי ראשון יופיע בכלל בשמי טהראן.
