התקשורת הממסדית בטהרן מנסה להפוך את תוצאות בחירות האמצע בארצות הברית להוכחה לכך שהלחץ האיראני עובד, ומשמרות המהפכה ממשיכים להציג את הורמוז כזירה שבה איראן גובה מחיר מוושינגטון. אלא שבעמודים הכלכליים התמונה פחות חגיגית: אובדן של מיליארדי דולרים בפעילות הייצור, אינפלציה חריפה בתשומות, הכנסות מס שנשחקות, חשש ממחסור בגז ופגיעות הולכת וגוברת של עובדים ומשקי בית. ככל שהממסד מגדיר את המצב כניצחון, כך גדלה השאלה מתי אותו ניצחון אמור להגיע גם אל החיים בתוך איראן.
בטהרן מנסים להפוך את הבחירות בארצות הברית לחלק ממאזן המלחמה
התקשורת האיראנית פתחה את הבוקר עם סיפור פשוט יחסית: טראמפ הפסיד, ולכן איראן ניצחה. איסנ"א חיברה בין משבר בני הערובה שהכביד על ג'ימי קרטר לבין תוצאות בחירות האמצע הנוכחיות וטענה שהמלחמה נגד איראן היתה גורם מרכזי בפגיעה במפלגתו של טראמפ. גם כאשר המאמר עצמו מודה שאין זהות בין שני האירועים, הוא בונה מהם רצף היסטורי שבו העימות עם איראן חוזר שוב ושוב אל תוך הפוליטיקה האמריקאית ומערער נשיאים מכהנים. זהו נרטיב תקשורתי ולא הוכחה לכך שהבוחר האמריקאי הצביע בגלל איראן, אבל הוא מלמד היטב מה הממסד רוצה שהציבור האיראני ייקח מן הבחירות: המחיר ששילמה איראן לא היה חד-צדדי, וגם וושינגטון משלמת עליו בבית.
העיתונות השמרנית הלכה רחוק יותר. כותרות הבוקר קישרו ישירות בין הקלפי האמריקאית לבין הורמוז והציגו את התוצאה כמעט כהמשך של המערכה הצבאית באמצעים פוליטיים. העיתון איראן דיבר על סופה של אגדת אי-הפגיעות האמריקאית, ואילו בכירים מן היום הקודם כבר ניסחו את אותו קו בשפה ישירה יותר: המנהיג הזהיר שתגובה איראנית לתוקפנות נוספת תהיה רחבה יותר, מוחסן רזאא'י טען שטהרן כפתה על טראמפ תבוסה צבאית ופוליטית, ואסמאעיל קאא'ני הרחיב את שפת ההרתעה גם לבאב אל-מנדב. מבחינת הממסד, המהלך ברור. אם אפשר לשכנע שהאויב נחלש כתוצאה מן העימות, קל יותר להסביר לציבור מדוע היה שווה לשלם את המחיר.
אבל בתוך איראן עצמה נשמעת גם אזהרה מפני קריאה נלהבת מדי של התוצאות. מומחים שצוטטו בתקשורת מתונה הזכירו שגם קונגרס עוין יותר לנשיא אינו שולל ממנו סמכויות ביצועיות רחבות, ושלטראמפ עדיין עומדים כלים כמו וטו ושליטה במדיניות החוץ. דוניא-י אקתסאד הציגה שני תרחישים מנוגדים: טראמפ יכול להירתע מהמשך ההסלמה בגלל המחיר הפוליטי, אבל הוא גם יכול לבחור בהסלמה דווקא כדי לשקם דימוי של חולשה. כלומר, גם מתוך השיח האיראני עולה הבנה שהפסד בבחירות אינו הסכם הפסקת אש, ובוודאי לא סיום של המחלוקת סביב הורמוז, הגרעין וישראל.
ככל שהממסד מדבר על ניצחון, כך העיתונות הביקורתית שואלת מי משלם עליו
הוויכוח הזה אינו רק על פרשנות לתוצאות הבחירות. הוא הופך גם לוויכוח על הלגיטימיות של המחיר. בהאם-מיהן נטען הבוקר שכוח צבאי ודיפלומטיה אינם חלופות זו לזו וכי עצם הצגת כל מחלוקת כבחירה בין "התנגדות" ל"כניעה" סוגרת את השיח הציבורי לפני שהתחיל. העיתון החזיר את הדיון אל מי שביתם נפגע, שאיבדו קרובי משפחה או שחיים תחת איום של מלחמה נוספת. עבורם, השאלה אם המערכה היא ניצחון או הפסד אינה תיאוריה אסטרטגית אלא שאלה על שגרת החיים.
הפער הזה נעשה משמעותי עוד יותר כאשר באותו אתר פורסם גם פסק דין ראשוני נגד המו"ל ע'לאם-חוסיין כרבאסצ'י, הכולל שנת מאסר שהושעתה ואיסור לשנתיים על פעילות תקשורתית, בכפוף לערעור. אין צורך להפוך מקרה אחד להוכחה כוללת על מצב חופש העיתונות, אבל סמיכות הפרסומים מעניינת. מצד אחד, מותר לעיתון לפרסם ביקורת על הדרך שבה הממסד מגדיר ניצחון והתנגדות. מצד אחר, ברור שהשיח הזה מתקיים בתוך מערכת שבה מחיר משפטי על פרסום נותר אפשרות ממשית. כך נראה הפלורליזם האיראני בזמן מלחמה: יש ויכוח, אבל גבולותיו אינם נקבעים רק על ידי מערכת העריכה.
הכותרות מדברות על ניצחון, אבל הייצור מספר סיפור אחר
הנתון הכבד ביותר של הבוקר מגיע דווקא מן הכלכלה. לפי עיבוד של דוח לשכת המסחר האיראנית, השבתות כפויות ושיבושים בפעילות במהלך השנה הקודמת גרמו נזק מוערך של 34 מיליארד דולר, וכ-22 אחוז מן הפעילות הכלכלית הפוטנציאלית אבדו. ההערכה כוללת מחסור בחשמל ובגז, שיבושי אינטרנט, זיהום אוויר, אי-שקט ותנאי מלחמה. גם אם מדובר באומדן ולא בחשבון לאומי סופי, הוא מספק תמונה הרבה יותר קונקרטית של מה שנמצא מאחורי המילה "עמידות": מפעל שלא עובד בגלל חשמל, עסק שלא יכול למכור בגלל אינטרנט, שרשרת אספקה שנעצרה ועובדים שהשכר שלהם תלוי ביום ייצור שלא התרחש.
גם מחירי הייצור ממשיכים להעיד שהלחץ עדיין נמצא בתוך המערכת. לפי הנתונים שצוטטו בעיתונות הכלכלית, האינפלציה השנתית במחירי היצרן בתעשייה, במכרות ובחשמל נותרה מעל 100 אחוז, ובתעשייה לבדה הגיעה ל-147.3 אחוז. זה לא אומר שכל מוצר לצרכן כבר התייקר באותו שיעור, אבל זה כן אומר שהעלות של לייצר אותו עלתה באופן דרמטי. חלק מן ההתייקרות יכול להיספג זמנית על ידי היצרן או באמצעות סובסידיה, אבל בסופו של דבר הלחץ נוטה לעבור למחיר לצרכן, לרווחיות העסק או לשכר העובדים.
גם קופת המדינה אינה מספקת הרבה מרווח נשימה. לאחר שבעה חודשים מומשו רק 47 אחוז מיעד הכנסות המס, לעומת קצב ליניארי שהיה אמור להיות גבוה יותר, ובמונחים ריאליים דווח על ירידה של 18 אחוז בהכנסות לעומת התקופה המקבילה. זהו חיבור מסוכן עבור הממשלה: בזמן שהיא נדרשת להוציא יותר על שיקום, אנרגיה, רווחה והגנה על כוח הקנייה, מקורות ההכנסה שלה מתקשים לעמוד בתכנון.
הדולר אמנם ירד ביום הקודם לכ-268,200 תומאן, על רקע תוצאות הבחירות והיחלשות המטבע האמריקאי בעולם, אבל הירידה הזאת היא בראש ובראשונה תגובת שוק לציפיות. היא יכולה לתת תחושת הקלה מהירה, אך אינה מתקנת ביום אחד מפעל שאיבד ציוד, תשתית גז שנפגעה או עסק שסבל חודשים של אי-ודאות. המטבע מגיב לכותרת הרבה לפני שהכלכלה הריאלית יכולה להגיב למציאות.
החורף חושף כמה מצומצם מרחב הביטחון של הממשלה
האנרגיה הופכת כעת לאחד המבחנים המרכזיים. משרד הנפט מבקש מן המגזר הפרטי להשתתף בניהול הביקוש, ביבוא ובהשקעה בתחום הגז, ולשכת המסחר מצדה מדגישה ששיתוף פעולה כזה ידרוש כדאיות כלכלית ומנגנון החזר ברור. עצם הפנייה למגזר הפרטי אומרת שהמדינה אינה בטוחה שתוכל לסגור לבדה את פער האספקה אם החורף יהיה קר.
כאן מתחבר משבר האנרגיה ישירות למשבר הייצור. פחות גז פירושו יותר מגבלות על מפעלים. פחות ייצור פירושו פחות הכנסות לעסקים ופחות מסים למדינה. פחות הכנסות למדינה מקשות על מימון שיקום התשתיות שדרוש כדי לפתור את מחסור האנרגיה. כך נוצר מעגל שקשה לשבור באמצעות הוראה מנהלית אחת.
וזה בדיוק ההבדל בין ניצחון תודעתי לבין חוסן כלכלי. אפשר לטעון שהורמוז העלה את מחיר העימות לארצות הברית, אבל אם אותו עימות גם מצמצם את היכולת לספק אנרגיה לתעשייה האיראנית, ההצלחה אינה חד-כיוונית. המשטר אולי מסוגל להגדיל את העלות של היריב, אבל הוא עדיין צריך להוכיח שהוא מסוגל לספוג את העלות שלו לאורך זמן.
משבר העבודה יורד לרמה האישית יותר
המחיר אינו נשאר רק בנתוני מאקרו. ’שרק‘ תיאר הבוקר נשים שנאלצות לבחור בין הכנסה לבין סביבת עבודה פוגענית, עם עדויות על שאלות אישיות בראיונות, בקשות לתמונות גוף, פניות לאחר שעות העבודה ובדיחות מיניות. אין נתון ארצי שמאפשר לומר עד כמה התופעה נפוצה, ולכן אי אפשר להפוך את העדויות למדגם של שוק העבודה כולו. אבל הכתבה מחדדת את הקשר בין משבר תעסוקתי לבין כוח מיקוח: כאשר קשה יותר למצוא עבודה, גם היכולת לומר "לא" למעסיק נעשית חלשה יותר.
מומחיות משפטיות שצוטטו בכתבה ציינו גם את החסר במנגנון ייעודי ומקיף בדיני העבודה לטיפול בהטרדה מינית. כך המשבר הכלכלי והמבנה המשפטי מתחברים. אישה שזקוקה לשכר יכולה למצוא את עצמה במקום עבודה שבו גבולות ההתנהגות מטושטשים, בעוד הכלים החוקיים שמאפשרים לה לפעול אינם בהכרח פשוטים או ברורים.
בתוך חלון הבוקר הופיע גם סוג אחר של חרדת עבודה: החשש מבינה מלאכותית. פסיכולוגים תיארו עובדים ותיקים שחוששים שהמומחיות שלהם תאבד מערכה, לצד צעירים שחוששים שהמשימות הראשוניות שדרכן הם אמורים לצבור ניסיון פשוט ייעלמו. זו אינה סטטיסטיקה על שוק העבודה, אבל היא מצטרפת לשכבה רחבה יותר של חוסר ביטחון. גם בלי המלחמה, עולם העבודה משתנה. בתוך כלכלה שכבר מתמודדת עם אינפלציה, אנרגיה לא יציבה ואי-ודאות ביטחונית, השינוי הטכנולוגי מוסיף עוד סיבה לחשוש מן העתיד.
גם ראש הארגון להגנת הסביבה שינא אנצארי הזכירה שהמחיר של המלחמה אינו מסתיים כאשר הפגיעה הצבאית מסתיימת. זיהום אוויר, מים וקרקע אינם נעצרים בגבולות, והנזק הסביבתי יכול להישאר שנים. בכך מתרחב שוב המושג "מחיר המלחמה": לא רק תקציב, הרוגים או מתקנים שנפגעו, אלא גם בריאות, סביבת חיים ויכולת לשקם אזורים שנפגעו.
הורמוז ממשיך לייצר תמונות ניצחון, אבל גם סיכון להסלמה חדשה
בחזית הביטחונית פרסמו משמרות המהפכה הודעה נוספת שלפיה מכלית אחת עלתה על מוקש במסלול שהוגדר בלתי חוקי מדרום להורמוז, מכלית נוספת וגוררת עלו באש במזרח המצר, ושני כטב"מים נתפסו באמצעות לוחמה אלקטרונית. ההודעה אינה מספקת שמות כלי שיט, דגלים או תמונה חיצונית מלאה של האירועים, ועד למועד הסריקה לא נמצא אימות בלתי תלוי התואם את כל הפרטים. לכן נכון לראות בכך קודם כל הצהרה על האופן שבו משמרות המהפכה מציגים את המערכה, ולא תמונה מאומתת של תוצאותיה.
אבל גם כהצהרה בלבד, היא חשובה. החיבור שנעשה בין פעילות בהורמוז לבין תוצאות הבחירות בארצות הברית נועד להציג את המצר כמנוף פוליטי, לא רק צבאי או כלכלי. הרעיון הוא שהשיבוש מעלה מחירים, המחירים מייצרים לחץ על הציבור האמריקאי, והלחץ מגיע בסופו של דבר אל הקלפי.
זהו נרטיב יעיל עבור הקהל האיראני, אבל הוא גם מסוכן. אם טהרן משוכנעת שהפעלת לחץ על הורמוז כבר הכריעה פוליטית את טראמפ, היא עלולה להעריך יתר על המידה את יכולתה להמשיך באותו מסלול ללא תגובה אמריקאית חריפה יותר. מה שמוצג באיראן כהשפלה פוליטית של הנשיא האמריקאי יכול להתפרש בוושינגטון כסיבה לשקם את ההרתעה.
גם בגרעין אין הבוקר שינוי טכני חדש. המחלוקת נשארת בעיקר פוליטית. איראן ממשיכה לתקוף את סבא"א על כך שהיא מדברת על מלאי האורניום המועשר ל-60 אחוז אך, לטענת טהרן, אינה מגנה באותה חריפות תקיפות נגד מתקנים גרעיניים. מנגד, גם פרשנים איראנים שמזהירים מפני אופוריה אחרי הבחירות מזכירים שקונגרס דמוקרטי אינו מבטל את ההסכמה הרחבה בארצות הברית לגבי הגבלת הפעילות הגרעינית והמחויבות לביטחון ישראל. לכן גם כאן, ההיחלשות הפוליטית של טראמפ אינה שינוי אסטרטגי אוטומטי.
מסקנת הדסק: ככל שמכריזים על ניצחון גדול יותר, הציפייה לתמורה בבית גדלה
זו בסופו של דבר הבעיה המרכזית של הסיפור שהממסד מנסה לבנות. אם תוצאות בחירות האמצע הן ניצחון איראני, ואם הורמוז כבר הצליח להשפיע על הפוליטיקה האמריקאית, הציבור יכול בצדק לשאול מה מגיע עכשיו.
האם המלחמה מתקרבת לסיום. האם הסנקציות ייחלשו. האם הגז יספיק לחורף. האם המפעלים יעבדו ברציפות. האם השכר יישחק פחות מהר.
ככל שהממשלה והתקשורת השמרנית מעלות את גובה ההישג, כך הן מעלות גם את רף הציפיות.
הנתונים הכלכליים של הבוקר אינם מתארים מדינה שנמצאת על סף קריסה, אבל הם כן מתארים מדינה עם פחות מרווח לטעות. ייצור שאבד, עלויות תשומה חריגות, מסים שאינם עומדים בתכנון ומחסור צפוי באנרגיה מצמצמים בהדרגה את יכולת הממשלה לספוג עוד חודשים של מצב חירום.
איראן יכולה להציג את ההפסד של טראמפ כהוכחה לכך שהלחץ עובד. עכשיו מגיע השלב הקשה יותר: להוכיח שהניצחון הזה שווה משהו גם למי שחי בטהרן, אספהאן, שיראז או משהד.
אחרת, מה שנראה כהישג אסטרטגי בחוץ עלול להפוך בבית לשאלה פשוטה הרבה יותר: אם ניצחנו, למה אנחנו עדיין משלמים כל כך הרבה?
