ביקור שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, בטהרן מוצג כהוכחה לעומק השותפות עם מוסקבה, ומשמרות המהפכה ממשיכים לתאר את הורמוז כמרחב שבו איראן קובעת כללים ומפעילה כוח. אבל בתוך איראן עולה שאלה אחרת: מה מכל זה מתורגם לחשמל, לייצור, לשכר ולשירותים. כאשר מחירי היצרן מזנקים, מפעלים מתקשים לממן פעילות ורופאים נשארים במדינה אבל עוזבים את המקצוע, הפער בין עוצמה מדינית ליכולת פנימית הופך קשה יותר להתעלם ממנו.
רוסיה היא שותפה, אבל השאלה היא מה היא באמת יכולה לספק
ביקור שר החוץ של רוסיה, סרגיי לברוב, בטהרן תופס מקום מרכזי בשיח האיראני, אבל הוא גם חושף הבדל מעניין בין האופן שבו המערכת הרשמית מציגה את היחסים עם מוסקבה לבין השאלות שמעלה העיתונות הכלכלית והפרגמטית. המסגור הממשלתי מדגיש שותפות אסטרטגית, יחסים יציבים ונכונות רוסית לסייע במציאת פתרון למשבר בין איראן לארצות הברית. במסיבת העיתונאים עם עבאס עראקצ'י דיבר לברוב על שיתוף פעולה כלכלי, מזון, סיוע הומניטרי ונכונות מוסקבה לסייע במגעים המדיניים. עראקצ'י, מצדו, חזר על הקו האיראני שלפיו חוסר הביטחון במצר הורמוז הוא תוצאה של פעולות ארצות הברית, והציג שוב את הרעיון של מערכת ביטחון אזורית ללא כוחות זרים.
כל זה מציג תמונה של שותפות שימושית, אבל עדיין לא של מוסקבה כמי שמחזיקה במפתח להסדר. גם בתוך איראן נשמעת הסתייגות ברורה יותר מן הרעיון שרוסיה יכולה פשוט לתווך בין טהרן לוושינגטון ולסגור את הפערים. מומחים איראנים מזכירים שלאיראן ולרוסיה יש אינטרסים משותפים, אך לא אינטרסים זהים. פתיחת הורמוז, הסדרי ביטחון במפרץ, יחסי מוסקבה עם מדינות ערב ואפילו התיק הגרעיני יכולים לייצר נקודות שבהן האינטרס הרוסי אינו חופף במלואו לזה האיראני. לכן עצם העובדה שלברוב מגיע לטהרן ומביע נכונות לעזור היא חשובה, אבל היא עדיין אינה שווה למנגנון תיווך מוסכם, להסכם עם ארצות הברית או לערבות שרוסיה תהיה מוכנה לתת במקרה שהעסקה תקרוס.
גם בתחום הגרעין צריך לשמור על אותה הבחנה. לברוב אמר כי מומחים רוסים חוזרים בהדרגה לתחנת הכוח בבושהר. זהו צעד מעשי שמראה ששיתוף הפעולה הטכנולוגי לא נעצר, אבל הוא אינו פותר את המחלוקת הרחבה יותר סביב ההעשרה, הפיקוח, המלאים והדרישות האמריקאיות. איראן יכולה להציג את חזרת המומחים כהוכחה לכך שאינה מבודדת וכי רוסיה נשארת לצדה, אך העובדה שמומחה רוסי עובד בבושהר אינה אומרת שמוסקבה יכולה לפתור עבור טהרן את התיק הגרעיני.
גם בחשמל, ההבדל הוא בין פרויקט לבין חשמל שמגיע לשקע
הדוגמה המעשית ביותר לגבולות השותפות הרוסית מגיעה דווקא מתחום החשמל. איראן מתקדמת בתוכנית לסנכרן את רשת החשמל שלה עם אזרבייג'ן ורוסיה, ובשלב הראשון מדובר על אפשרות להעביר כ-300 מגה-ואט באמצעות תשתיות קיימות. על הנייר זה נשמע כמו אחד המקומות שבהם היחסים המדיניים יכולים להפוך לתוצאה ממשית עבור הציבור: יותר אפשרויות יבוא ויצוא, גמישות רבה יותר של הרשת ויכולת להתמודד טוב יותר עם תקופות של מחסור.
אבל גם כאן, בשלב הזה מדובר בהכנות ובהסדרה לקראת הפעלה ניסיונית, לא ב-300 מגה-ואט שכבר זורמים אל איראן. המבחן יהיה אם המערכת אכן תופעל, כמה חשמל יגיע בפועל, כמה זמן יהיה זמין ובאיזה מחיר. באותו דיווח נמסר גם שאיראן הפסיקה את יצוא החשמל לעיראק כדי לתת עדיפות לאיזון הצריכה המקומית. הנתון הזה חשוב משום שהוא מחזיר את הדיון לפרופורציות: החיבור עם רוסיה עשוי להרחיב את האפשרויות של איראן, אבל הוא מגיע בזמן שבו הרשת המקומית עדיין דורשת ניהול זהיר מספיק כדי שטהרן תהיה מוכנה לוותר זמנית על הכנסות יצוא כדי לשמור חשמל בבית.
זו גם הדרך הנכונה לקרוא את הביקור כולו. השותפות עם רוסיה אינה חסרת משמעות, אבל הציבור אינו חי ממספר הביקורים או ממספר ההצהרות על יחסים אסטרטגיים. הוא ירגיש אותה אם החשמל יישאר פועל, אם המזון יגיע, אם שרשראות האספקה יתייצבו ואם התמיכה הרוסית תתרגם למשהו שהכלכלה האיראנית יכולה להשתמש בו. ההבדל בין "רוסיה תעזור" לבין "רוסיה כבר עזרה" נשאר בינתיים גדול.
בהורמוז איראן מנסה להיראות כמו רגולטור וכוח צבאי באותו זמן
במקביל לביקור הרוסי, התקשורת האיראנית ממשיכה לבנות את תמונת השליטה בהורמוז. הודעה שפורסמה בשם גוף המכנה עצמו המוסד לניהול נתיב המים במפרץ הפרסי טענה כי 122 כלי שיט הוכנסו לרשימת אי-ציות, כי נגד יותר מארבעים "ננקטו צעדים" וכי 19 נמצאים במשא ומתן. הניסוח הזה דורש זהירות. "נקיטת צעדים" אינה בהכרח תקיפה. היא יכולה לכלול אזהרה, עיכוב, הליך מנהלי, בדיקה או פעולה פיזית, והפרסום עצמו אינו מפרט. גם אין דרך לדעת מן ההודעה אם הקבוצות השונות חופפות זו לזו.
לצד השפה המינהלית הופיע גם המסר הצבאי. משמרות המהפכה טענו כי הפילו כטב"ם אמריקאי מסוג MQ-9 מעל המצר. בחומר שנבדק לא הופיע אישור אמריקאי או אימות עצמאי להפלה, ולכן נכון להציג זאת כטענה איראנית. אבל מבחינת המסר הפנימי, שני הפרסומים עובדים יחד. הראשון מציג את איראן כמעט כרשות שמנהלת נתיב שיט, רושמת מפרים ומנהלת איתם הליכים. השני מזכיר שמאחורי "הרשות" הזאת עומד גם כוח שמוכן להפעיל אמצעים צבאיים.
השילוב הזה הוא חלק מן האסטרטגיה הרחבה יותר של טהרן בהורמוז. היא אינה רוצה שהמצר יוצג רק כזירת כאוס שבה ספינות חוששות לעבור, אלא כמרחב שבו איראן מנסה לכפות כללים משלה. מבחינתה, זה משנה את הנרטיב מ"איראן משבשת את השיט" ל"איראן מנהלת את השיט בתנאים חדשים". כמובן, עצם הפרסום אינו מוכיח שאיראן אכן שולטת בכל התנועה או שהספנות הבינלאומית מכירה בסמכות הזו. אבל הוא מסביר כיצד הממסד רוצה שהציבור האיראני יבין את המצב: לא כחסימה חסרת סדר, אלא כמערכת שבה טהרן היא שקובעת מי מציית ומי מפר.
במקביל איראן פנתה למזכ"ל האו"ם ולמועצת הביטחון בעקבות איומים שיוחסו לדונלד טראמפ ולישראל כ"ץ. היא דורשת גינוי, הפסקת האיומים וכינוס דחוף של המועצה, ומדגישה את זכותה להגנה עצמית. המהלך משרת מטרה כפולה. מצד אחד, טהרן ממשיכה להציג יכולת צבאית ולהזהיר שתפעל אם תותקף. מצד שני, היא מנסה לבסס עמדה שלפיה היא גם הצד שפנה למסגרות המשפטיות והבינלאומיות כדי למנוע הסלמה. בכך היא מנסה להחזיק יחד שתי תדמיות: מדינה שמסוגלת לגבות מחיר ומדינה שטוענת שהיא מבקשת כללים.
בזמן שמדברים על עוצמה, מחירי הייצור מספרים סיפור אחר
בתוך הכלכלה האיראנית התמונה פחות חגיגית. לפי נתונים שיוחסו לבנק המרכזי, מדד המחירים ליצרן בחודש שהריוור עלה ב-4.9 אחוזים בתוך חודש, ב-117.3 אחוזים לעומת אותו חודש בשנה הקודמת וב-93.3 אחוזים בממוצע של 12 חודשים. חשוב להבחין בין שלושת המספרים וגם לזכור שמדובר במחירי יצרן, לא במדד המחירים לצרכן. אבל גם אחרי ההסתייגות, הנתונים מתארים לחץ עצום על מי שמייצרים את המוצרים עוד לפני שהם מגיעים למדף.
וכאן נוצרת בעיה כפולה. מצד אחד, חומרי גלם, אנרגיה, הובלה, מטבע וציוד מתייקרים. מצד שני, כוח הקנייה של הצרכן נשחק, ולכן היצרן מתקשה להעלות מחירים באותו קצב בלי לאבד עוד לקוחות. זהו מצב שבו העסק משלם יותר כדי לייצר, בזמן שהציבור מסוגל לקנות פחות. הלחץ מגיע משני הכיוונים, והממשלה נדרשת לנסות לשמור גם על המשפחה וגם על המפעל.
חבר ועדת הכלכלה בפרלמנט, פריד מוסווי, דרש מהממשלה להציג תוכנית ברורה לשלושת החודשים הקרובים שתגן על כוח הקנייה, אך הדגיש שסגירת מפעלים ואובדן מקומות עבודה צריכים להיות במרכז אותה תוכנית ולא בשוליה. הוא גם הזהיר מהנחה שכל חיסכון של הממשלה בתחום הדלק הופך אוטומטית לרווחה למשקי הבית, משום שהתייקרות דלק והובלה יכולה לחזור אל הציבור דרך מחירי ההפצה והמוצרים. מבחינתו, הממשלה אינה נדרשת ל"נס", אלא למדיניות שאפשר למדוד: מה קורה לעבודה, מה קורה למחירים ומה היא עושה כדי שמפעל שמתקשה לממן פעילות לא יסגור את השער.
הבעיה היא שגם פתרון האשראי אינו פשוט. מומחים בתחום הבנקאות מזהירים מפני ציפייה שהבנקים יממנו לבדם את כל ההצלה. אשראי קצר טווח להון חוזר יכול לעזור למפעל להמשיך לעבוד, אבל מימון ארוך טווח ללא מקורות מתאימים יכול להעמיק את חוסר האיזון במערכת הבנקאית. מכאן נולד ויכוח רחב יותר על חלוקת המחיר: כמה המדינה צריכה לממן, כמה הבנק יכול לשאת, כמה צריך להגיע משוק ההון וכמה מבעלי המניות של החברות עצמן.
לכן הסיסמה "לשמור על הייצור" הופכת מהר מאוד לשאלה הרבה יותר קשה: מי בדיוק משלם כדי לשמור עליו.
רופאים נשארים באיראן, אבל חלקם כבר לא נשארים ברפואה
המשבר הזה ניכר היטב גם בשירותים הציבוריים. דובר ארגון המערכת הרפואית תיאר תופעה של רופאים שעוברים מעבודה טיפולית למקצועות אחרים, בין היתר לתחומי האסתטיקה, משום שעבודה קלינית כבר אינה משתלמת מספיק ביחס לעלות פתיחת מרפאה, ההוצאות השוטפות והכנסה שאינה מדביקה את יוקר המחיה. אין נתון ארצי חדש שמאפשר לדעת מה היקף התופעה המדויק, ולכן נכון לראות בדברים אזהרה מקצועית ולא סטטיסטיקה מלאה. אבל הם מוסיפים נקודה חשובה לדיון על "בריחת מוחות".
איראן יכולה לדווח על ירידה במספר הרופאים שעוזבים את המדינה ועדיין לא לפתור את הבעיה. אם רופא נשאר בטהרן אך מפסיק לעבוד ברפואה ציבורית או קלינית ועובר למקצוע אחר, המדינה שמרה את האדם בתוך גבולותיה, אבל איבדה חלק מן היכולת המקצועית שבגללה רצתה להשאיר אותו מלכתחילה.
הדובר אף הזהיר שהקשחת תנאי הקבלה במדינות יעד ועלויות ההגירה הגבוהות יכולות לצמצם את היציאה לחו"ל בלי להעיד על כך שהרופאים מרוצים יותר באיראן. זו הבחנה חשובה. ירידה בהגירה יכולה להיראות כהצלחה סטטיסטית, אבל אם היא נובעת מכך שקשה יותר לעזוב ולא מכך שטוב יותר להישאר, היא אינה בהכרח סימן לחוסן. מדינה אינה שומרת על מערכת הבריאות רק בכך שהרופא נשאר פיזית במדינה. היא צריכה לגרום לו לרצות להמשיך להיות רופא.
גם השיח על המלחמה הופך לוויכוח על משמעות המצוקה
כל זה קורה בזמן שחלק מן העיתונות האידאולוגית מנסה למסגר את הקושי עצמו כהוכחה להצלחת המדיניות האיראנית. מאמרים שמרניים קושרים בין הלחץ בהורמוז לבין קשיים ומחאות במערב, ומציגים אותם כהוכחה לכך שהפעלת הלחץ האיראני מחלחלת החוצה ופוגעת ביריבים. באותו זמן, כאשר מתרחשת מצוקה בתוך איראן, ההסבר נוטה להשתנות: שם מודגשים חדירה, אויב חיצוני או ניסיונות לערער את הלכידות הלאומית.
זהו הבדל מעניין באופן שבו השיח מפרש מחאה. כאשר היא מתרחשת באירופה, היא מוצגת כסימן אותנטי לכך שהמערכת נשחקת. כאשר היא מתרחשת באיראן, קיים לעיתים ניסיון לראות בה תוצאה של התערבות. בכך הופך עצם הפירוש של המצוקה לחלק מן המאבק הפוליטי.
מנגד, מוסווי מציג עמדה אחרת מתוך המערכת עצמה. הוא טוען שהמדינה אינה יכולה לדרוש מן הציבור שותפות בזמן משבר ובאותו זמן לא להקשיב לביקורתו. מבחינתו, לכידות לאומית אינה מחייבת שקט פוליטי מוחלט. היא דווקא תלויה בכך שהציבור ירגיש שמותר לו לומר שהמחירים גבוהים, שהמפעל בסכנה או שהסיוע אינו מספיק מבלי שהביקורת עצמה תיתפס כאיום.
הוויכוח הזה חשוב משום שהוא חורג משאלת התמיכה או ההתנגדות למשטר. השאלה היא מה נחשב באיראן של זמן מלחמה להתנהגות אזרחית לגיטימית. האם הציבור מתבקש רק לספוג, להתאחד ולתמוך, או שהוא יכול גם לומר שהמחיר נעשה גבוה מדי ולדרוש שינוי במדיניות.
מבחן התוצאה: פחות מה נאמר, יותר מה באמת קורה
אם יש קו אחד שמחבר את ביקור לברוב, הורמוז, מחירי הייצור, הרופאים והוויכוח הפנימי, הוא המעבר מהצהרות למבחן התוצאה. איראן יכולה להציג שותפות אסטרטגית עם רוסיה, אבל השאלה תהיה מה מוסקבה באמת מסוגלת לספק. היא יכולה להכריז על חיבור חשמל של 300 מגה-ואט, אבל המבחן יהיה מתי החשמל יתחיל לזרום. היא יכולה לומר שננקטו צעדים נגד עשרות כלי שיט, אבל אין בכך עדיין הוכחה לשליטה מלאה במצר. והיא יכולה לדבר על עמידות כלכלית, אבל היצרן פוגש תשומות שהתייקרו והמערכת הרפואית פוגשת רופא שמחליט שהמקצוע כבר אינו משתלם.
אין כאן תמונה של קריסה. רוסיה ממשיכה לעבוד עם איראן, המדינה ממשיכה לנהל את הורמוז, מפעלים עדיין מייצרים ורופאים עדיין מטפלים. אבל כמעט בכל תחום מופיע אותו פער בין עצם קיומה של יכולת לבין מידת היכולת להשתמש בה לאורך זמן. וזה כנראה המבחן החשוב של השלב הבא. איראן כבר הוכיחה שהיא יכולה לייצר לחץ. עכשיו היא צריכה להוכיח שהיא יודעת מה לקבל תמורתו.
כי בסוף, עוצמה אסטרטגית נמדדת לא רק בכמה ספינות אפשר להרתיע או בכמה ביקורים מדיניים אפשר לקיים. היא נמדדת גם בשאלה אם המפעל נשאר פתוח, אם הרופא נשאר במקצוע ואם הציבור מרגיש שהמחיר שהוא משלם על העמידה מייצר לו משהו בחזרה.
