איראן ממשיכה להחליף מסרים עם ארצות הברית על הסדר במצר הורמוז, אבל במקביל שר החוץ מאיים על ישראל ושר ההגנה החדש קורא להאיץ את ייצור הטילים והכטב"מים לקראת אפשרות של מלחמה נוספת. בתוך המדינה, הוויכוח כבר אינו רק על עצם העמידה מול האויב: הממשלה מבטיחה להפנות חיסכון לסיוע למשפחות, נציגי עובדים דורשים שלא להחליף שכר בקצבאות, ובתקשורת האיראנית נשמעים קולות שקוראים לבדוק כמה עוד יכולה המדינה לשלם על המשך העימות.
הדיפלומטיה נמשכת, אבל איראן מתכוננת גם לאפשרות שהיא תיכשל
שני מסרים מתחרים על תשומת הלב באיראן הבוקר. הראשון ביטחוני: שר החוץ עבאס עראקצ'י משיב לנתניהו באיום משלו, שר ההגנה החדש מדבר במפורש על הצורך לנצל את הזמן עד לעימות הבא כדי להאיץ מחקר וייצור, ויו"ר הפרלמנט מרחיב את מעגל האזהרות גם לחברות ומשקיעים באזור. השני פנימי הרבה יותר: כמה זמן אפשר להמשיך במצב הזה, ומה בדיוק מקבלים האזרחים בתמורה לחיסכון, להתייקרויות ולדרישה המתמשכת "להחזיק מעמד". אלה אינם בהכרח שני מחנות נפרדים. גם מתוך המערכת התומכת בממשלה נשמעת דרישה להבחין בין עמידות צבאית לבין היכולת לשמור על הכנסה, אספקת תרופות ושגרת חיים שאינה בנויה רק סביב המלחמה.
ההתפתחות המרכזית אינה שהדיפלומטיה נעלמה. להפך. עראקצ'י הבהיר כי ההצעה האיראנית בנוגע להורמוז עדיין על השולחן, שארצות הברית כבר העבירה הערות ושאיראן מגבשת תשובה. לפי הסדר שהוא תיאר, אם התנאים האיראניים ימולאו, המצר אמור להיפתח ביום השישי והמשא ומתן להתחיל ביום השביעי. זו כבר מסגרת מסודרת יותר מסתם הצהרה על נכונות לדבר, אבל היא עדיין רחוקה מהסכם. אין הודעה שהספירה החלה, אין הסכמה אמריקאית פומבית על התנאים ואין מנגנון משותף שפורסם לציבור. המשמעות היא שטהרן ממשיכה להחזיק בשני המסלולים יחד: היא בודקת אם ניתן להגיע להסדרה, ובאותו זמן דואגת שהמערכת הצבאית והציבורית לא תפעל כאילו ההסדרה כבר מובטחת.
שר ההגנה החדש לא מדבר על שלום קרוב
המסר הזה קיבל חיזוק משמעותי עם כניסתו של מהרדאד אח'לאקי כתאבצ'י לתפקיד שר ההגנה. הפרלמנט העניק לו אמון ברוב גדול של 237 תומכים מול 15 מתנגדים, ולאחר ההצבעה עבר הדיון כמעט מיד מן השאלה אם ימונה לשאלה מה יעשה. בדברי הסיכום של הליך האמון הודגשו לא רק האחריות הביטחונית אלא גם פרנסתם של אנשי הכוחות המזוינים והגמלאים, תזכורת לכך שגם מערכת הביטחון האיראנית אינה מתקיימת מחוץ ללחץ הכלכלי שפוגע בשאר המשק.
בהמשך היום הציג אח'לאקי סדר עדיפויות שאין בו הרבה מקום לאופטימיות לגבי סיום מהיר של העימות. הוא קרא להשקיע יותר בהגנה האווירית ולהאיץ את המאמצים בתחומי הטילים והכטב"מים, ותיאר את התקופה עד למה שכינה מלחמה רביעית כחלון זמן שצריך לנצל למחקר ולייצור. אין בדברים מועד למלחמה נוספת, וגם אין נתונים שמוכיחים שקצב הייצור כבר גדל. החשיבות היא בשפה: שר ההגנה החדש אינו מתייחס לעימות הבא רק כתרחיש הרתעתי שמזכירים כדי למנוע אותו, אלא כאפשרות שהמערכת צריכה להיערך אליה כבר עכשיו.
מול הטון הזה, סביבת הנשיא מנסה לשמר מסר אחר. יועצו של פזשכיאן לענייני אנשי דת, עלי עמאד, הגן הבוקר על הנשיא וטען כי נותר נאמן למדיניות ההסכמה הלאומית והפגין סבלנות גם כלפי ביקורת חריפה וסיסמאות נגדו. זו כמובן אינה מדידה של התמיכה הציבורית אלא הגנה פוליטית של איש הנשיאות, אבל היא ממחישה כיצד המחנה סביב פזשכיאן מבקש לבדל את עצמו: לא באמצעות ויתור על ההרתעה, אלא באמצעות הצגת איפוק פנימי וניסיון לשמור את המערכת הפוליטית מאוחדת בזמן שהשפה כלפי חוץ נעשית חריפה יותר.
מול ישראל עראקצ'י מאיים, מול ארצות הברית הוא עדיין מחליף תשובות
הפער בין שתי השפות ניכר במיוחד בדבריו של עראקצ'י. הבוקר הוא הגיב לנתניהו והזהיר כי גם לאיראן נותרו "עניינים בלתי גמורים" מול ישראל, תוך האשמה שראש הממשלה הישראלי מנסה לדחוף את ארצות הברית למלחמה נוספת. זה כבר אינו מסר של עיתון שמרני או של חבר פרלמנט. מדובר באיום שמיוחס לשר החוץ עצמו. עם זאת, הוא עדיין אינו כולל יעד, פעולה מתוכננת או לוח זמנים, ולכן נכון לקרוא אותו כהרתעה פוליטית ולא כהודעה מבצעית.
באותו זמן, עראקצ'י ממשיך לנהל את המסלול המדיני. לדבריו, וושינגטון העבירה הערות להצעתה של איראן והדיון נמשך. גם כאן אפשר לראות עד כמה טהרן מנסה לשלוט בנרטיב: אם השיחות יצליחו, היא רוצה להציג את ההסדר כתוצאה של עמידה ולא של נסיגה; אם ייכשלו, היא רוצה להיות מסוגלת לומר שהיא הציעה מסלול מעשי ושארצות הברית היא שסירבה לתנאיו. העובדה שההצעה קושרת בין פתיחת הורמוז לבין תחילת המשא ומתן מדגישה שהמצר נשאר קלף פעיל ולא רק בעיה טכנית שיש לפתור.
במקביל הרחיב מוחמד באקר קאליבאף את מעגל ההרתעה אל הזירה הכלכלית והטכנולוגית. הוא הזהיר ממשלות, קרנות וחברות באזור מפני השקעה בחברות בינה מלאכותית ונתונים שלטענתו מסייעות לתקיפות נגד איראן. לא פורסמו ראיות שמבססות את ההאשמות נגד חברות מסוימות, ולכן אי אפשר להסיק שמדובר ברשימת מטרות או במדיניות אכיפה חדשה. אבל המסר עצמו משמעותי: מבחינת חלקים בממסד האיראני, תמיכה כלכלית או טכנולוגית בתשתית שנתפסת כמסייעת ליריב כבר אינה פעילות מסחרית ניטרלית. היא עשויה להיות מוצגת כחלק מהמערכה.
הגרעין חוזר לשיח, אבל עדיין אין שינוי מדיניות
גם הדיון על נשק גרעיני חזר לכותרות, אך כאן חשוב במיוחד לא לבלבל בין עמדה פוליטית לבין החלטה רשמית. פריט לקט שפורסם הבוקר ייחס לחבר הפרלמנט אחמד נאדרי תמיכה בבניית פצצה גרעינית והערכה שמוג'תבא ח'אמנאי עשוי בעתיד לנקוט עמדה הלכתית שונה מזו שיוחסה בעבר להנהגה האיראנית. המקור המלא של האמירה לא אומת, וגם לפי הפרסום עצמו נאדרי אינו מצטט פסיקה חדשה אלא מפרש את התנהגות המנהיג ומביע ציפייה לגבי העתיד.
המשמעות כאן היא פחות "איראן החליטה לבנות פצצה" ויותר העובדה שהרעיון עצמו יכול כיום להופיע בשיח התקשורתי בצורה גלויה יותר. לאחר חודשים של מלחמה, פגיעה בתשתיות גרעיניות ודרישות אמריקאיות להגבלות נוספות, עצם השאלה אם האיסור הפוליטי והדתי על נשק גרעיני יישאר בתוקף הופכת לכלי בוויכוח הפנימי. עדיין אין בסיס לומר שהתקבלה החלטה לשנות את המדיניות, אבל גם קשה להתעלם מכך שקולות שבעבר היו נתפסים כשוליים זוכים כעת לבמה.
הממשלה מדברת על חיסכון, העובדים שואלים איפה השכר
אם בזירה הביטחונית השאלה היא כמה מהר אפשר לייצר, בזירה הכלכלית השאלה היא כמה מן החיסכון שעליו הממשלה מדברת באמת מגיע למשפחה. בישיבת הממשלה הוצג חיסכון של 141 טריליון תומאן שנוצר, לפי הדיווח, מהסדרת תחומי הדלק, הקמח והלחם. פזשכיאן הורה להפנות את המשאבים שנחסכו להגדלת הקאלאברג, האשראי הממשלתי לרכישת מוצרי יסוד. הרעיון ברור: אם המדינה מצליחה לחסוך בהוצאה או לצמצם בזבוז, הציבור אמור להרגיש את התוצאה בכוח הקנייה שלו. הבעיה היא שהפרסום אינו דוח חשבונאי מלא ואינו מעיד שהסכום כבר הועבר למשקי הבית. בשלב הזה זו הוראה, לא כסף שנכנס לחשבון.
פזשכיאן הציג במקביל הישג נוסף. לדבריו, שיתוף הפעולה של הציבור בצמצום צריכת הדלק אפשר לאיראן להימנע מיבוא בנזין שהיה עולה כ-12 מיליארד דולר, והוא הבטיח שהכנסות מהתייקרות הדלק ומהתייעלות הצריכה יחזרו לציבור. גם כאן חסרים נתונים שמאפשרים לבדוק את התמונה המלאה של ייצור, צריכה, מלאים ויבוא. אבל מבחינה פוליטית, הנשיא מנסה לבנות עסקה עם האזרח: אם אתם צורכים פחות ונושאים בנטל, המדינה תחזיר לכם חלק מן החיסכון.
דווקא כאן מגיעה הביקורת מצד העובדים. מוחסן באקרי, נציג העובדים במועצת העבודה העליונה, הזהיר שלא לערבב בין העלאת הקאלאברג לבין תיקון השכר. מבחינתו, סיוע ממשלתי למשפחות נזקקות הוא דבר אחד, ושכר שאמור לשקף עבודה ועלות מחיה הוא דבר אחר. ההתנגדות אינה לסיוע עצמו אלא לאפשרות שהוא יהפוך לתחליף לדיון בשכר. אם עובד נדרש שוב ושוב לקבל תוספת נקודתית במקום שהשכר שלו יתאים ליוקר המחיה, המדינה למעשה מעבירה את מערכת העבודה למודל של תמיכה מתמשכת.
אותו ויכוח מופיע גם בעיתונות הכלכלית, שמזהירה כי סובסידיות, אשראי ותוספות שכר אינן יכולות לבדן לייצר רווחה אם הכלכלה אינה צומחת והייצור אינו מתרחב. כך נוצרים שלושה קולות: הממשלה מדברת על חיסכון ועל חלוקה מחדש, העובדים רוצים שכר שמגן על כוח הקנייה, והכלכלנים מזכירים ששני הדברים לא יספיקו אם אין יותר משאבים לחלק מלכתחילה.
בזמן שהמלחמה נמשכת, גם התרופות והתחלואה אינן מחכות
הלחץ על מערכת הבריאות ממחיש היטב מדוע קשה לנהל את כל המדינה במצב המתנה. מומחה מאוניברסיטת טהרן למדעי הרפואה העריך הבוקר כי תחלואת השפעת צפויה לעלות במהלך חודש אבאן ואולי להגיע לשיא לקראת סופו, לצד עלייה שכבר נרשמה בפניות הקשורות לקורונה. זו הערכה מקצועית ולא הודעה על גל תחלואה שכבר התרחש, אבל היא מגיעה בזמן שבו גם שרשרת האספקה התרופתית נמצאת תחת לחץ.
דובר ארגון המזון והתרופות הכחיש את הטענה שיבוא התרופות מהודו נעצר לחלוטין, אך אישר שקיימים קשיים בהעברת חלק מהמשלוחים, ובהם תרופות בתחום בריאות הנפש. לדבריו, איראן משתמשת במסלולים עקיפים וביבוא חירום כדי לכסות חלק מן הפער, אבל גם הוא הודה שהפתרונות אינם מספיקים למענה מלא. זו נקודה חשובה במיוחד משום שהשלטון מרבה להדגיש את שיעור הייצור המקומי הגבוה של תרופות. נתון כזה יכול להיות נכון ובכל זאת להסתיר בעיה אחרת: אפשר לייצר חלק גדול ממספר יחידות התרופה בתוך המדינה, ועדיין להיות תלויים ביבוא של חומרי גלם או בתרופה מסוימת שאין לה חלופה מקומית.
בתוך העיתונות כבר נשמעת גם השאלה אם הגיע הזמן לעצור
מול שפת ההתכוננות לעימות נוסף מופיע גם קול שמבקש לערער על ההנחה שהמשך המלחמה הוא בהכרח הדרך לשמור על האינטרס הלאומי. במאמר שפורסם באיראן נטען כי המלחמה והמצור הכלכלי פוגעים בראש ובראשונה באיראן עצמה, וכי יש לבחון את העימות לא רק במונחים של רצון להילחם אלא גם דרך פערי היכולת והנזק המצטבר. זו עמדה פרשנית, לא קו ממשלתי, והמספרים שהוצגו בה אינם משמשים כאן כנתונים מאומתים. אבל עצם הניסוח חשוב: תמיכה בהסדר מוצגת לא כבגידה ולא כוויתור, אלא כדרך להגן על המדינה ועל המשטר מפני שחיקה נוספת.
לצד זה דיווח ארגון זכויות האדם הרנ"א על מחאות גמלאים בטהרן ובערים נוספות בענייני פרנסה וטיפול רפואי. לא ניתן לאמת מהחומר הזמין את היקף המחאות הארצי או את כל הסרטונים שצורפו, ולכן נכון להתייחס אליהם כדיווח משלים ולא כהוכחה לגל מחאה ארצי. ובכל זאת, הוא משתלב בתמונה רחבה יותר שבה הדרישה ל"עמידה" נתקלת שוב ושוב בשאלה מה קורה להכנסה, לפנסיה ולשירותים הבסיסיים של מי שנדרשים לעמוד.
גם באוניברסיטאות הוויכוח הוא בין נאמנות ליכולת
המתח בין ביטחון לבין תפקוד חוזר גם באקדמיה. העיתונות השמרנית ממשיכה להתמקד בגיוס מרצים, בהתנהגות פוליטית ובהקפדה על חיג'אב, ומציגה את זהות האוניברסיטה ואת נאמנותה כמרכיב בביטחון הלאומי. ההאשמות נגד אנשי אקדמיה אינן הופכות לעובדות רק משום שפורסמו, אך הן מראות מה חלק מן המחנה השמרני רוצה שמשרד המדע יראה כבעיה המרכזית.
מנגד, דיווח מחקרי שפורסם הבוקר הצביע על ירידה בעניין במסלולים מתמטיים, קשיים באיכות הלמידה ובעיה בקשר שבין מערכת החינוך, מקצועות ההנדסה ושוק העבודה. המחקר המקורי לא נבדק במלואו במסגרת הסקירה, ולכן אין כאן אימות עצמאי של כל ממצאיו. אבל מבחינת השיח הוא מציב שאלה אחרת לגמרי: לא רק מי מלמד ומה עמדתו הפוליטית, אלא האם המערכת בכלל מצליחה לייצר את המהנדסים, המדענים ואנשי המקצוע שעליהם אמורה להישען אותה עצמאות טכנולוגית שהמשטר מציג כיעד אסטרטגי.
אותו דפוס עולה גם בדיון על משבר המים. מומחה בתחום קרא להפסיק להרחיב השקיה בלי להתחשב במגבלות המשאב ולשלב משתמשים מקומיים בניהול האקוויפרים ובצמצום השאיבה. זו הצעת מדיניות, לא תוכנית שאושרה, אבל היא חוזרת לאותה נקודה: לא כל בעיה לאומית נפתרת באמצעות יותר פיקוח מלמעלה. בחלק מן התחומים המדינה זקוקה דווקא לשיתוף פעולה ארוך טווח עם הציבור, עם מומחים ועם גורמים מקומיים.
מבחן העמידות עובר מהצהרות לתוצאות
התמונה המצטברת אינה של איראן שמוותרת על ההרתעה, וגם לא של מערכת שכבר החליטה שהמלחמה צריכה להימשך בכל מחיר. טהרן ממשיכה להחליף תשובות עם ארצות הברית סביב הצעת הורמוז, אבל שר החוץ מאיים על ישראל ושר ההגנה החדש מדבר על האצת ייצור לקראת אפשרות של עימות נוסף. הממשלה מבטיחה להפוך חיסכון לסיוע, אבל נציגי העובדים מזהירים שהקאלאברג אינו יכול להחליף שכר. מערכת הבריאות מתכוננת לעלייה בתחלואה בזמן שחלק משרשראות התרופות עדיין משובשות, ובתוך התקשורת כבר מופיעים קולות שמבקשים לשאול אם "עמידה" שאינה מייצרת שיפור בחיי האזרחים יכולה להישאר מדיניות ללא הגבלת זמן.
זהו למעשה המבחן של פזשכיאן ושל המערכת כולה. לא אם היא מסוגלת להציג נתון על חיסכון, אלא אם הכסף מגיע לקאלאברג. לא אם היא יכולה להצהיר שאיראן אינה זקוקה ליבוא בנזין, אלא אם הציבור מרגיש שהחיסכון חוזר אליו. לא אם היא יכולה לייצר עוד טילים, אלא אם במקביל היא מסוגלת לשמור על תרופות, שכר, תעסוקה ומערכת חינוך שמייצרת את כוח האדם שיידרש לה גם אחרי המלחמה.
כלפי חוץ איראן ממשיכה לדבר בשפה של כוח, הרתעה וקלפים שעדיין לא הונחו על השולחן. בבית, השאלה הופכת פשוטה יותר: כמה זמן אפשר לבקש מן הציבור לשלם את מחיר העמידה לפני שהוא דורש לראות את התמורה.
