משמרות המהפכה מציגים שתי מכליות שעלו באש מדרום להורמוז כהוכחה לכך שאיראן עדיין מסוגלת לאכוף את כללי השיט שהיא מבקשת לקבוע במצר. כמעט במקביל, דיווח על מטוס ממשלתי קטרי בדרכו לטהרן משאיר את אפשרות התיווך בתמונה. בעיתונות האיראנית שני המסרים מתקיימים יחד: המחנה הביטחוני מדגיש שליטה והרתעה, בעוד הקולות הביקורתיים יותר מזהירים מפני המחיר של עמימות ממושכת, במיוחד בזירה הגרעינית ובכלכלה.
בהורמוז, הנרטיב הוא של אכיפה ושליטה
הכותרת הביטחונית של הבוקר נבנתה סביב הודעת חיל הים של משמרות המהפכה. לפי ההודעה, שתי מכליות שנעו מדרום למצר הורמוז בנתיב שהוגדר אסור, כאשר מערכות הניווט והזיהוי שלהן כבויות, פגעו במוקשים ימיים, התפוצצו ועלו באש. משמרות המהפכה הוסיפו כי שתי מכליות אחרות נענו לאזהרות וחזרו לכיוון המפרץ. בתקשורת המזוהה עם הממסד, הניסוח הזה הציג את האירוע לא כתקיפה יזומה אלא כאכיפה של כללים שאיראן מבקשת להחיל על המרחב הימי.
גם בחירת המילים משרתת את אותו קו: כלי השיט הם "מפרים", הנתיב "אסור", והאירוע עצמו מוצג כתוצאה של התנהגות הספינות. מוקד הסיקור אינו בשאלה מי הניח את המוקשים או מה קרה לצוותים, אלא בשאלה אם איראן מסוגלת לגרום לספינות לשנות את מסלולן. בכך הופכת ההודעה על שתי המכליות גם למסר כלפי שאר כלי השיט: עצם היכולת לגרום לשתי ספינות אחרות לסגת מוצגת כהוכחה לכך שההרתעה עובדת גם ללא ירי ישיר.
עם זאת, גם בתוך החומר הנגיש נשארו פערים משמעותיים. לא פורסמו שמות המכליות, דגליהן, הבעלות עליהן, סוג המטען, מצב הצוותים או מיקום מדויק, ולא הופיע אימות חיצוני נגיש של נסיבות הפגיעה. לכן גם בעיתונות האיראנית ניתן לזהות פער בין הוודאות של הנרטיב לבין המידע המפורסם לציבור. הודעת משמרות המהפכה ברורה מאוד לגבי משמעות האירוע, אך הרבה פחות ברורה לגבי פרטיו.
זמן קצר לאחר מכן הופיע גם דיווח על קולות שנשמעו באזור בנדר קונג. לא פורסמה סיבה רשמית ולא נמצא חיבור מאומת בין הקולות לבין אירוע המכליות. לכן בשלב הזה מדובר בשני דיווחים נפרדים, גם אם הקרבה הגאוגרפית והזמן שבו פורסמו מזמינים ספקולציות.
במקביל, ערוץ התיווך נשאר פתוח
לצד השיח הביטחוני הופיע שוב הנרטיב המדיני. ערב קודם דווח כי מטוס ממשלתי קטרי עושה את דרכו לטהרן, לאחר שמטוס קטרי אחר כבר הגיע לבירה כמה ימים קודם לכן ויצא ממנה בתוך זמן קצר. לא פורסמה זהות הנוסעים ולא נמסר מה מטרת הטיסה, ולכן אין בסיס לקבוע שהמטוס נשא משלחת למשא ומתן. אבל עצם ההבלטה של הפריט בתקשורת האיראנית מחזירה את קטר למרכז השיח על תיווך.
הדיווח הזה משתלב ברקע רחב יותר של ניסיונות אזוריים למנוע סבב נוסף. לפי דיווח רויטרס שצוטט בסוף השבוע, טראמפ אמר ליועציו כי הוא עשוי להימנע מתקיפות חדשות אם איראן והחות'ים לא ינקטו פעולות שנתפסות כפרובוקציה, ובמקביל מוחמד בן סלמאן ורג'פ טאיפ ארדואן ביקשו ממנו להימנע מהרחבת העימות. בתקשורת האיראנית, הדיווחים האלה מחזקים את הנרטיב שלפיו לא רק טהרן מעוניינת לשמור ערוץ פתוח, אלא גם מדינות האזור פועלות כדי למנוע הידרדרות נוספת.
מול הקו הזה, ההודעה על המכליות יוצרת מתח מיידי. בטהרן ניתן להציג את האירוע כאכיפת ריבונות וכתגובה להתנהגות כלי שיט, בעוד בארצות הברית ניתן לפרש אותו כפעולה שמסכנת את חופש השיט. כך מופיעים בעיתונות שני מסלולים שפועלים במקביל: הכוח הימי אמור לשמר את מנוף הלחץ, והמתווכים אמורים למנוע מן הלחץ להפוך למלחמה רחבה.
גם דברי דובר משרד החוץ אסמאעיל בקאא'י משתלבים באותו מסגור. הוא חזר להציג את ארצות הברית כמי שאחראית לעוינות ההיסטורית בין שתי המדינות, מההפיכה של 1953 ועד המלחמה הנוכחית. זהו נרטיב מוכר של משרד החוץ האיראני, ובמצב הנוכחי הוא מאפשר לטהרן לשמור על ערוץ מדיני מבלי להציג את החיפוש אחר הסדר כוויתור על הסיפור הבסיסי שלפיו האחריות לעימות מוטלת על וושינגטון.
בגרעין, המחלוקת עוברת מפיקוח טכני למאבק על משמעות הפיקוח
הסוגיה הגרעינית קיבלה בסוף השבוע מקום בולט יותר בעיתונות האיראנית בעקבות דיווחים על חליפת מכתבים בין איראן לרפאל גרוסי. לפי הסיקור, איראן אינה טוענת שהסכם הפיקוח עם סבא"א בוטל, אלא שחזרה מלאה לשגרת הפיקוח תלויה בתנאים המשפטיים והביטחוניים. מהצד השני, הסוכנות דורשת חידוש הדרגתי של הגישה למתקנים ומידע טכני שיאפשר לה לעקוב אחר מצב התוכנית.
הפער הזה מקבל בתקשורת האיראנית משמעות רחבה יותר מן הוויכוח הטכני עצמו. לפי הדיווחים, סבא"א אינה יכולה לאמת מאז המלחמה את מצב המלאי שהוצהר קודם לכן, ובפרט 440.9 קילוגרם אורניום שהועשר עד לרמה של 60 אחוז. תשומת לב מיוחדת מופנית גם לאתר באספהאן, שמצבו אינו ברור לסוכנות.
בתקשורת המזוהה עם המדינה, הדגש הוא על תנאי הביטחון ועל החשש שפרטי פיקוח עלולים לשמש גורמים חיצוניים. בעיתונות ביקורתית יותר, ובמיוחד בשרק, מופיע חשש כמעט הפוך: ככל שפערי הפיקוח נמשכים, הם עלולים להפוך בעצמם לכלי לחץ נגד איראן. טור בשרק הציג את דוח גרוסי כמעט כ"קוד מלחמה", לא משום שהדוח עצמו קורא לתקיפה, אלא משום שהכותב חושש שהיעדר מידע טכני יוכל לשמש בעתיד הצדקה להחרפת הלחץ.
כך נוצר בתוך השיח האיראני ויכוח שאינו באמת בעד או נגד פיקוח. הצד הממסדי מדגיש שאי אפשר לחזור לשגרת פיקוח תחת איום צבאי. הקול הביקורתי מזהיר שעיכוב ממושך בחזרה לפיקוח עלול דווקא להגדיל את האיום.
בכלכלה, הדגש הוא על ניהול ציפיות
הכלכלה לא סיפקה הבוקר נתון חדש שמאפיל על שאר הכותרות, אבל היא מופיעה ברקע של כמעט כל אחד מן הנושאים. אחד הפריטים הבולטים היה בקשתו של סגן הנשיא הראשון מוחמד רזא עארף מחברי הממשלה להפסיק להתבטא בפומבי על החלטות בתחום הבנזין לפני שהן סופיות. לפי ההנחיה, רק דוברת הממשלה או הנהלת חברת הזיקוק וההפצה אמורות למסור החלטות סופיות.
בתקשורת האיראנית, עצם הבקשה מלמדת שהבעיה אינה רק מחיר הדלק אלא גם ריבוי גרסאות וחוסר ודאות. כל שמועה על שינוי במחיר מקבלת משמעות גדולה יותר בתקופה שבה האינפלציה גבוהה והשכר אינו מדביק אותה. ברקע נמצאים נתונים קודמים שלפיהם הממשלה שוקלת העלאת שכר ממוצעת של כ-35 אחוז, בעוד שיעורי האינפלציה שפורסמו גבוהים בהרבה.
מכאן מגיע גם הניסיון לרכז את המסר. במקום שכל שר או פקיד יציג גרסה אחרת לגבי בנזין, הממשלה מבקשת לייצר כתובת אחת. בעיתונות הכלכלית ניתן לראות בכך ניסיון למנוע גל של ציפיות אינפלציוניות עוד לפני שהחלטה התקבלה.
גם זיהום האוויר בטהרן נכנס לתמונה. מגבלות תנועה, איסור פעילות ספורטיבית בחוץ בבתי הספר והעברת חלק מן הישיבות הממשלתיות למתכונת מקוונת הוצגו כתגובה למצב האוויר. לצד הורמוז, גרעין ומלחמה, העיתונות מזכירה בכך שהחיים היומיומיים ממשיכים להתנהל תחת שורה של מצבי חירום שאינם צבאיים.
בתוך העיתונות האיראנית מתחרות שלוש תמונות של אותו מצב
בסיקור של 15 בנובמבר אפשר לזהות שלושה נרטיבים מרכזיים. הראשון הוא הנרטיב הביטחוני: איראן שולטת במצר, קובעת נתיבי מעבר, מזהה הפרות וגורמת לספינות לסגת. במסגור הזה, הורמוז הוא הוכחה לכך שהלחץ הצבאי האמריקאי לא שלל מאיראן את היכולת לכפות מחיר. הנרטיב השני הוא המדיני, לפיו קטר עדיין בתמונה, סעודיה וטורקיה פועלות למנוע הסלמה, וגם בוושינגטון נשקלת אפשרות של ריסון. כאן הורמוז אינו רק זירת עימות אלא קלף שמתקיים לצד מנגנון תיווך.
הנרטיב השלישי מופיע בעיקר בכלי תקשורת ביקורתיים וכלכליים יותר: גם מצב שבו אין מלחמה רחבה אינו בהכרח מצב יציב. חוסר הוודאות סביב הגרעין, הדלק, האינפלציה וזיהום האוויר מוצג כחלק משחיקה מתמשכת. במרחב הזה השאלה אינה רק אם איראן מצליחה להרתיע את היריב, אלא כמה זמן ניתן להחזיק את מצב הביניים בלי שהמחיר יצטבר בתוך המדינה.
מסקנת הדסק
האירוע החשוב של הבוקר אינו רק פיצוץ שתי המכליות, אלא הדרך שבה אותו אירוע נופל לתוך מערכת שכבר נמצאת בין לחץ לתיווך. משמרות המהפכה מציגים את המוקשים ככלי אכיפה. לפי הדיווחים על העמדה האמריקאית, דווקא הימנעות מפרובוקציות היא אחד התנאים האפשריים להימנעות מתקיפות נוספות. כלומר, אותו אירוע יכול לקבל משמעות הפוכה לחלוטין בשני הצדדים. זהו מרווח הטעות המרכזי כרגע.
במקביל, העובדה שהעיתונות האיראנית ממשיכה לעסוק בטיסות קטריות, בתיווך אזורי ובאפשרות לחזרה הדרגתית לפיקוח הגרעיני מראה שהמסלול המדיני לא נעלם. גם כלי תקשורת שמציגים עמדה קשוחה אינם מתארים מערכת שסגרה את הדלת להסדר.
הנקודה החשובה להמשך תהיה האם השיח האיראני ימשיך להציג את הורמוז כמנגנון שניתן לשלוט בו באופן מדוד, או שהאירועים בים יתחילו להאפיל על התיווך. ככל שהעמימות סביב כלי השיט, הפיקוח הגרעיני וזהות המתווכים נשמרת, היא נותנת לטהרן מרחב תמרון. אבל היא גם מגדילה את הסיכוי שכל צד יקרא את אותו אירוע בצורה אחרת ויגיב בהתאם.
