טהרן מדברת על "כניעה" אמריקאית לשבעה תנאים, מכחישה דיווחים על הסכמה גרעינית וממשיכה להחזיק את הורמוז כמנוף המרכזי שלה מול וושינגטון. אך, ככל שהשיח על הסדר נעשה קונקרטי יותר, הפער בבית נעשה קשה יותר להתעלם ממנו: ייצור הרכבים צנח, המחירים מזנקים, הממשלה מתווכחת מי זכאי לכרטיס מזון, הטיפול הרפואי נעשה יקר יותר וגם הגשמים הכבדים לא פתרו את משבר המים בטהרן.
בטהרן מדברים על הסכם, אבל בשפה של כניעה
הבוקר לא נפתח בפריצת דרך אלא בוויכוח על עצם הגדרת המשא ומתן. במהלך הלילה הופצו בכלי תקשורת איראניים דיווחים ערביים שלפיהם איראן וארצות הברית כבר הגיעו להסכמה עקרונית שתאפשר העשרה ברמה של 3.67 אחוזים בתוך איראן. כמעט במקביל הופיעה הכחשה שיוחסה למקור דיפלומטי איראני אנונימי, שטען כי כלל לא התקיים עדיין דיון טכני שממנו יכולה היתה לצמוח הסכמה כזאת. מעל שתי הגרסאות בחר מוחסן רזאא'י להציב מסר הרבה פחות מפויס: לדבריו, הגיע הזמן שארצות הברית "תיכנע לשבעת התנאים" שאיראן הציבה.
המילה "כניעה" חשובה כאן לא פחות מן התנאים עצמם. רזאא'י אינו סוגר את הדלת להסדר, אבל הוא מנסה להגדיר מראש כיצד כל הסדר עתידי יוצג לציבור. לא כפשרה שבה שני הצדדים ויתרו, אלא כתוצאה של לחץ איראני שהכריח את וושינגטון לשנות עמדה. בכך טהרן מנסה למנוע מצב שבו עצם הנכונות למשא ומתן תתפרש כחולשה, במיוחד אחרי חודשים שבהם הממסד הציג את הורמוז ואת העמידה הצבאית כהוכחה לכך שהזמן עובד לטובתו.
הבעיה היא שאין עדיין מסמך ציבורי אחד שמפרט רשימה סופית וממוספרת של אותם שבעה תנאים. מתוך הצהרות קודמות עולה שוב ושוב אותו סל דרישות: סיום המלחמה, הסרת המצור הימי, מעבר בטוח לאוניות ולמכליות, הקלות בסנקציות וביצוא הנפט, שחרור נכסים איראניים והישארות החומר הגרעיני בתוך איראן. אבל כל עוד טהרן אינה מפרסמת נוסח רשמי ומלא, אי אפשר לדעת כיצד בדיוק מנוסחים הסעיפים ומהו סדר העדיפויות ביניהם.
דווקא העמימות הזאת משרתת את איראן. היא מאפשרת לבכירים לדבר בפומבי על "שבעה תנאים" קשיחים, בזמן שהמתווכים יכולים לעבוד מאחורי הקלעים על נוסחים גמישים יותר. הציבור מקבל קו אדום. המתווכים מקבלים מרחב תמרון.
בגרעין יש יותר הדלפות מהסכמות
הוויכוח סביב ההעשרה ממחיש עד כמה מוקדם עדיין לדבר על הסכם. לפי דיווחים ערביים שצוטטו באיראן, ארצות הברית הסכימה כביכול להעשרה של 3.67 אחוזים בתוך איראן, כאשר מדינה שלישית, ככל הנראה רוסיה או סין, תסייע בהפחתת רמת ההעשרה של חומר שכבר נמצא במדינה. באותם דיווחים הופיעה גם אפשרות לשחרור של שישה עד תשעה מיליארד דולר בנכסים איראניים.
אלא שאין לכך כרגע הודעה משותפת, מסמך או אישור רשמי מזוהה משני הצדדים. גם ההכחשה האיראנית אינה סוף פסוק, משום שהיא נשענת על מקור אנונימי. המסקנה הסבירה יותר היא שהשיחות נמצאות בשלב של הדלפות, בדיקת תגובות וניסיון לקבוע מראש מה ייחשב ויתור ומה ייחשב הישג.
הקו הרשמי הברור יותר של טהרן הגיע דווקא יום קודם. דובר משרד החוץ אסמאעיל בקאא'י הדגיש שאיראן לא עזבה את האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני ושפקחי סבא"א ביקרו לאחרונה בבושהר, אבל באותה נשימה הבהיר שאין מבחינת טהרן חזרה פשוטה לתנאים שלפני המלחמה. הפיקוח על אתרים שנפגעו בתקיפות נתפס אחרת, והוצאת החומר המועשר אל מחוץ לאיראן אינה על הפרק.
זהו קו ביניים מחושב. איראן אינה פורשת מהמסגרת הבינלאומית, צעד שהיה מגדיל מיד את הלחץ עליה, אבל גם אינה מסכימה להחזיר את מערכת הפיקוח למצב הקודם או לוותר על המלאי שכבר נמצא בידיה. ולכן מי שמציג את הבוקר כהסכמה גרעינית כבר מדלג על כמה מן השאלות הקשות ביותר: מה יהיה גורל החומר שכבר הועשר, באיזו רמה תותר העשרה עתידית, מי יפקח, באילו אתרים, ומה יגיע קודם, הקלה אמריקאית או צעד איראני.
הורמוז נשאר הכלי המרכזי, אבל גם הסיכון המרכזי
גם היום מצר הורמוז נשאר במרכז התמונה. דובר משמרות המהפכה טען שהמצר "סגור לחלוטין", שהכוחות האמריקאיים אינם מעזים להיכנס אליו ושמוקשי המלחמה שהונחו בו לא נוטרלו. אלה טענות של צד לוחם ואין בחומר שנבדק אימות עצמאי למצב המצר כפי שתואר, במיוחד כאשר ארצות הברית מציגה במקביל גרסה אחרת של הפעילות הימית ושל הניסיונות לפתוח נתיבי שיט.
אבל גם בלי לקבל את הטענה כלשונה, ברור מדוע הורמוז כל כך חשוב להסדר שטהרן מנסה לבנות. הדרישה להסרת המצור הימי ולמעבר בטוח של נפט וסחורות חוזרת שוב ושוב בתוך ההצעות האיראניות. במילים אחרות, איראן משתמשת באיום על השיט כדי לייצר את התנאי להסרת האיום. ככל שהמסחר והאנרגיה נפגעים יותר, כך עולה ערכה של ההבטחה להחזיר את השגרה.
זהו מנגנון מיקוח אפקטיבי כל עוד הוא נשאר בשליטה. אבל הוא גם עלול להתהפך במהירות. פגיעה משמעותית נוספת במכלית, ניסיון רחב יותר לפתוח את הנתיב בכוח או תקיפה אמריקאית בעקבות אירוע במצר יכולים להפוך את אותו קלף שאמור להביא להסדר לסיבה לסבב נוסף.
ישראל ממשיכה לשמש בתוך השיח האיראני גם כאויב וגם כהסבר לכך שהמגעים עם וושינגטון אינם מתקדמים מהר יותר. מוחמד באקר קאליבאף טען שישראל מנסה לגרור את ארצות הברית למלחמה אינסופית עם איראן. בתקשורת השמרנית משתמשים בטיעון הזה כדי להציג כל התקרבות אמריקאית להסדר כתבוסה לישראל, בעוד בעיתונות המתונה יותר אותו טיעון משמש דווקא כדי לחזק את הקריאה לדיפלומטיה אזורית לפני שהמערכת שוב יוצאת משליטה.
בזמן שמדברים על שבעה תנאים, בבית מתווכחים מי בכלל זכאי למזון מסובסד
ככל שהשיח הביטחוני נעשה גדול יותר, הוויכוחים בתוך איראן נעשים יומיומיים יותר. בעיתונות הביקורתית הופיעה הבוקר ביקורת ישירה על תפקוד עיריית טהרן לאחר ימי הגשם וההצפות, לצד אזהרה שהרחבת החקיקה נגד "חדירה" עלולה דווקא להעמיק את חוסר האמון. זהו שינוי חשוב בנקודת המבט: במקום לייחס כל בעיה לאויב החיצוני, הקול הביקורתי מחזיר חלק מן האחריות למוסדות עצמם ושואל אם ריכוז כוח ופיקוח נוסף באמת מייצרים ביטחון כאשר הניהול היומיומי כושל.
הוויכוח על כרטיסי המזון אפילו מוחשי יותר. חבר נשיאות הפרלמנט תקף את הקריטריונים החדשים שהממשלה מבקשת להשתמש בהם כדי להחליט מי זכאי לתוספת סיוע, וטען שמנגנון החלוקה לעשירונים ומבחני ההכנסה מלא ליקויים. מאחורי הוויכוח הטכני מסתתרת בעיה פשוטה: בתקופה של אינפלציה גבוהה, קו הכנסה קבוע אינו מספר את כל הסיפור. משפחה יכולה להיראות על הנייר כבעלת הכנסה שמוציאה אותה ממעגל הזכאות, אבל בפועל להתמודד עם שכר דירה, מזון, תחבורה ובריאות שהתייקרו הרבה יותר מהר מהשכר.
לכן כל ניסיון "למקד" את הסיוע נתפס מיד גם כאפשרות לקצץ אותו. הממשלה רוצה לוודא שהכסף מגיע למי שזקוקים לו יותר. הציבור חושש שהמדינה פשוט מנסה להקטין את מספר הזכאים. כשהסיוע עצמו כבר נשחק בגלל האינפלציה, זהו ויכוח נפיץ במיוחד.
המכונית מתרחקת, והתחזוקה שלה מתייקרת יחד איתה
הנתונים של שוק הרכב אולי ממחישים טוב מכולם עד כמה רחוקה הכלכלה מסיפור של התאוששות. לפי הנתונים שפורסמו בעיתונות הכלכלית, מחירי רכישת כלי רכב באוקטובר עלו ב-149.3 אחוזים לעומת החודש המקביל בשנה שעברה, קצב גבוה משמעותית מהאינפלציה הכללית. במקביל, ייצורן של 12 חברות הרכבה צנח בשבעת החודשים הראשונים של השנה מ-107,749 כלי רכב לכ-41,654 בלבד, ירידה של 61.3 אחוזים.
החיבור בין שני המספרים ברור. פחות מכוניות מגיעות לשוק בזמן שהמטבע חלש והציפיות לאינפלציה גבוהות, ולכן המחיר עולה הרבה יותר מהר מן המדד הכללי. עבור משפחה איראנית, מכונית הופכת בהדרגה ממוצר יקר למוצר שמתרחק לחלוטין מהישג היד.
וגם מי שכבר מחזיק רכב אינו מוגן. הממשלה החליטה להוציא שמן מנוע וצמיגים לרכב פרטי ממשטר המחירים המפוקחים, בטענה ששחרור המחיר יעודד ייצור ויסייע לשוק להתאזן. מבחינת הממשלה זו רפורמה שנועדה להגדיל היצע. מבחינת בעל הרכב, בטווח הקצר לפחות, היא עלולה להיות פשוט עוד חשבון שעולה.
כך נראה חלק מן הוויכוח הכלכלי הנוכחי באיראן: המדינה משחררת מחיר כדי לנסות לפתור מחסור, אבל הציבור מרגיש קודם את ההתייקרות ורק אולי בהמשך את הגידול בהיצע. כאשר כוח הקנייה כבר נשחק, קשה לבקש ממשפחה לחכות שהרפורמה תעבוד.
גם מחלה הופכת לסיכון פיננסי, והגשם עדיין לא מציל את טהרן
אותו לחץ מופיע במערכת הבריאות. העיתונות הכלכלית מתארת יותר ויותר מחלה לא רק כבעיה רפואית אלא כאירוע שיכול לערער תקציב משפחתי שלם. תרופות, ציוד רפואי וטיפולים מתייקרים, ורפואת שיניים נשארת אחת הדוגמאות הבולטות לתחום שבו משפחות חלשות פשוט דוחות טיפול עד שהבעיה מחמירה.
ברקע נמצאת גם עלייה בתחלואת השפעת. לפי נתונים שיוחסו למרכז לניהול מחלות מידבקות, 22.5 אחוזים מן הדגימות במערך הניטור נמצאו חיוביות, יותר מפי שניים מסף האזהרה הגבוה, ויותר ממחצית המקרים החיוביים היו בקרב ילדים. כשמערכת הבריאות ממילא מתמודדת עם מחירי ציוד ותרופות גבוהים יותר, עונת תחלואה חריגה מוסיפה עומס שגם הוא בסופו של דבר מתגלגל למשפחה.
אפילו הגשם, שהיה אמור להיות אחת החדשות הטובות של השבוע, מספק הקלה מוגבלת בלבד. בטהרן נמדדו עד בוקר 9 בנובמבר 56.5 מילימטרים של גשם, לעומת אפס בתקופה המקבילה בשנה שעברה. אבל חמשת הסכרים שמספקים מים לבירה עדיין נמצאים מתחת ל-20 אחוזי קיבולת לאחר שש שנות בצורת. לכן הגשם משפר את המצב, אבל אינו פותר את המשבר.
הניסוח של שרק קולע היטב לתמונה: הגשם הוא תחבושת, לא פתרון. וזה נכון כמעט לכל אחת מן הבעיות הכלכליות של איראן כרגע. ירידה זמנית בדולר היא תחבושת. סיוע מזון הוא תחבושת. שחרור מחירים בתקווה להגדיל ייצור הוא תחבושת. כל אחד מהצעדים יכול לתת הקלה, אבל אף אחד מהם לבדו אינו משנה את הבעיה המבנית.
מסקנת הדסק: ככל שטהרן מעלה את מחיר הכניסה להסכם, היא מעלה גם את הציפיות בבית
השיח האיראני של הבוקר בנוי על פרדוקס ברור. דווקא כאשר המגעים נעשים רציניים יותר, טהרן מקשיחה את השפה שלה. רזאא'י מדבר על כניעה לשבעה תנאים. משרד החוץ מבהיר שהחומר המועשר לא יוצא מהמדינה. דיווח על הסכמה אפשרית ל-3.67 אחוזים נענה מיד בהכחשה. הורמוז ממשיך להיות מוצג כנכס שמכריח את ארצות הברית לדבר.
זהו ניסיון ברור להגיע להסדר מעמדה שאפשר למכור בבית כניצחון, אבל ככל שהממסד משכנע את הציבור שהלחץ כבר עובד, כך מתחזקת השאלה מה אותו לחץ השיג עבור האזרח. האם המצור יוסר, האם נכסים ישוחררו, האם הסיכון למלחמה יירד, האם כרטיס המזון יקנה יותר, האם תרופה תהיה נגישה יותר, והאם מכונית תפסיק להתרחק בקצב של 149 אחוז בשנה? המחנה השמרני מודד הצלחה ביכולת לגרום לאויב לשלם. המחנה הביקורתי באיראן מתחיל למדוד אותה בשאלה אם האזרח משלם פחות.
זהו הפער שטהרן תצטרך לסגור אם יגיע הסכם מפני שאם איראן אכן הצליחה להפוך את הורמוז, הגרעין והלחץ הצבאי לכוח מיקוח משמעותי, השלב הבא אינו להוכיח שוב שיש לה קלפים. השלב הבא הוא להראות שהיא יודעת להפוך אותם למשהו שהציבור יכול להרגיש בבית
