איראן ניצלה את 13 באבאן כדי לחבר בין הזיכרון המהפכני, העימות במצר הורמוז ותוצאות בחירות האמצע בארצות הברית לסיפור אחד של עמידה מול וושינגטון. משמרות המהפכה מדווחים על מכליות שנפגעו ועל כטב"ם אמריקאי נוסף שהופל, בעוד התקשורת השמרנית מציגה את התוצאות הפוליטיות בארצות הברית כהוכחה לכך שהלחץ האיראני עובד. אלא שבאותו בוקר ממש הממשלה נאלצת להתמודד עם כרטיסי מזון שנשחקו, פגיעה בכושר הפקת הגז, דולר בשיא חדש, שירותי בריאות שאינם נגישים לשכבות החלשות ואפילו מוסדות שכבר מתכננים מראש אפשרות נוספת של ניתוק האינטרנט.
13 באבאן הופך מזיכרון היסטורי למסגרת של המלחמה הנוכחית
13 באבאן, יום השנה להשתלטות על שגרירות ארצות הברית בטהרן ב-1979, אינו מוצג השנה רק כאירוע מן העבר. התקשורת האיראנית משתמשת בו כדי להסביר את ההווה. שלושה סיפורים שונים מתחברים הבוקר לנרטיב אחד: הטענות להישגים צבאיים במצר הורמוז, תוצאות בחירות האמצע בארצות הברית כפי שהן מוצגות באיראן והמסר שהעימות עם וושינגטון אינו תוצאה זמנית של המלחמה האחרונה אלא המשך של מאבק בן עשרות שנים. מפקד זרוע היבשה של משמרות המהפכה טען כי ההתפתחויות האחרונות מוכיחות שכוח צבאי לבדו אינו מבטיח ניצחון וכי ארצות הברית וישראל שוב טעו בחישוביהן. תסנים הרחיבה את המסר היסטורית, מג'ימי קרטר ועד דונלד טראמפ, ובנתה רצף שבו ההתנגדות האיראנית היא שוב ושוב הכוח שמסבך נשיאים אמריקאים.
גם בחירות האמצע נכנסו כמעט מיד לאותה מסגרת. כלי תקשורת איראניים דיווחו שהדמוקרטים השיגו שליטה בשני בתי הקונגרס, ותסנים הגדירה את התוצאה כתבוסה קשה למחנה טראמפ. בסקירה הזאת אין צורך להפוך את הסיקור האיראני לאימות עצמאי של תוצאות הבחירות. החשיבות נמצאת בדרך שבה התוצאות נארזות עבור הקורא בטהרן: לא כאירוע פוליטי אמריקאי בפני עצמו, אלא כאילו הן חלק ממאזן המלחמה עם איראן. אם טראמפ נחלש בבית, התקשורת השמרנית רוצה שהציבור יראה בכך הוכחה שהלחץ על טהרן אינו חד-צדדי ושהמחיר חוזר בסופו של דבר גם לוושינגטון.
החיבור הזה נוח מאוד לממסד ב-13 באבאן. הוא מאפשר לקחת יום שמבוסס על סיפור מהפכני בן כמעט חמישה עשורים ולהציג אותו כאילו הוא מתרחש שוב בזמן אמת. ארצות הברית עדיין האויב, איראן עדיין זו שמסרבת להיכנע, והמשבר הנוכחי הופך לפרק נוסף באותו סיפור. השאלה היא עד כמה הנרטיב הזה מחזיק כאשר עוברים מן הכותרות האידאולוגיות לעמודים הכלכליים והחברתיים של אותם עיתונים.
בהורמוז יש ודאות בהודעות, הרבה פחות ודאות בעובדות
המסר הצבאי החריף ביותר הגיע הבוקר ממשמרות המהפכה. לפי הודעה רשמית שפורסמה בתסנים, ארבע מכליות נפגעו ועלו באש, שתי ספינות נוספות נעצרו, ובשעה 04:30 הופל MQ-9 אמריקאי נוסף. עצם פרסום ההודעה והאחריות שמשמרות המהפכה מייחסים לעצמם ברורים. מה שאינו ברור הוא היקף האירועים כפי שתואר. נכון למועד הסקירה לא נמצא אישור חיצוני נגיש שמתאים במלואו למספר כלי השיט, להיקף הנזק או לטענה על הפלת הכטב"ם. לכן נכון להפריד בין העובדה שהארגון מכריז על הישג משמעותי לבין השאלה כמה ממנו כבר ניתן לאמת.
הפער הזה נעשה בולט עוד יותר כאשר אתר איראני מורשה עצמו סקר מאוחר יותר את הגרסאות הסותרות סביב קשם. מצד אחד הוצגו טענות איראניות להפלה או לכידה של כלים אמריקאיים, ומהצד השני דיווחים אמריקאיים על תקיפות נגד תשתיות צבאיות. גם שם לא הופיעה תמונה עצמאית מלאה של היעדים, הנזק או הנפגעים. כך מתקבלת מציאות שבה המסר הפוליטי הרבה יותר ברור מן התמונה בשטח: איראן רוצה להראות שהיא שולטת בקצב האירועים וממשיכה לגבות מחיר, אבל הציבור עדיין מקבל גרסאות חלקיות לגבי מה בדיוק התרחש.
זה חשוב גם למסלול המדיני. מוחסן רזאא'י אמר ערב קודם שהתשובות האמריקאיות לשבע הדרישות האיראניות עדיין אינן מספקות את טהרן וכי פתיחת מצר הורמוז מותנית במענה מלא. במקביל פורסמה טענה, שיוחסה למקורות תיווך קטריים, כי וושינגטון הסכימה לטיוטת מזכר, אך ללא מסמך ראשוני לא ניתן להתייחס לכך כהסכמה מוכחת. כלומר, ערוץ המגעים עדיין חי, אבל הוא ממשיך להתנהל תחת אש. איראן אינה מפסיקה להפעיל כוח כדי לאפשר לדיפלומטיה, והיא גם אינה מפסיקה את הדיפלומטיה כדי להפעיל כוח. שני המסלולים ממשיכים להזין זה את זה.
מול שפת הניצחון, הממשלה כבר מדברת על שחיקת הסיוע
הפער נעשה חד יותר כשעוברים לכלכלה. ועדת הרווחה בפרלמנט מתנגדת לביטול כרטיסי הסיוע למזון, אבל באותה נשימה מודה שהאשראי שכבר אושר איבד מכוח הקנייה שלו בגלל האינפלציה. הממשלה בוחנת כעת מבחני זכאות המבוססים על בעלות על רכב ודירה, הכנסה והוצאות בכרטיסי בנק, אולם הקריטריונים עדיין אינם סופיים. מבחינת המדינה זהו ניסיון לדייק את הסיוע ולהפנות אותו למי שזקוקים לו יותר. מבחינת משפחה שמרגישה שהכרטיס כבר קונה פחות מזון מבעבר, הידוק התנאים עלול להיראות פשוט כמו צמצום נוסף של התמיכה.
זה בדיוק הקושי של תוכניות סיוע בתקופה של אינפלציה גבוהה. המדינה יכולה להשאיר את סכום האשראי ללא שינוי, אבל בפועל להעניק פחות בכל חודש. היא יכולה להכריז שאינה מבטלת את הקאלאברג, אבל אם סל המוצרים שהמשפחה יכולה לרכוש באמצעותו הולך ומצטמצם, ההבדל בין ביטול פורמלי לשחיקה בפועל נעשה קטן יותר. לכן הוויכוח על מי זכאי אינו רק דיון מנהלי. הוא מתקיים בזמן שהערך של הזכאות עצמה כבר נשחק.
גם בתחום הדלק הממשלה מנסה לנהל את המחסור באמצעות צמצום צריכה. היעד שנדון הוא להפחית את צריכת הבנזין היומית מכ-133 מיליון ליטר לכ-120 מיליון עד חודשי החורף, בין היתר באמצעות מעבר רחב יותר לגז טבעי דחוס. אלא שגם כאן הפתרון מתנגש במשבר אחר: בחורף איראן עצמה צפויה להתמודד עם מחסור בגז, כך שהחלופה לבנזין תלויה במקור אנרגיה שגם בו אין עודף.
הבעיה חמורה עוד יותר לנוכח הודאת ממלא מקום שר הנפט כי התקיפות גרעו, לדבריו, כרבע מכושר הפקת הגז של איראן וכי עבודות השיקום עדיין נמשכות לקראת החורף. זהו נתון רשמי שלא אומת טכנית באופן בלתי תלוי, אבל אם הוא משקף אפילו בקירוב את היקף הנזק, הוא מסביר מדוע שאלת האנרגיה הופכת במהירות מאתגר כלכלי לבעיה של חוסן לאומי. הממשלה רוצה לצמצם צריכת בנזין באמצעות יותר גז בדיוק בזמן שבו היא נדרשת לשקם חלק משמעותי מיכולת הפקת הגז שלה.
הדולר בשיא, ובמערכת הבריאות כבר שואלים לא רק כמה כסף יש אלא לאן הוא הולך
גם המטבע ממשיך לשקף את חוסר הוודאות. לפי דיווח השוק שפורסם הבוקר, הדולר במזומן הגיע יום קודם לכ-274 אלף תומאן, שיא חדש לפי העיתון. זהו נתון של 3 בנובמבר ולא תנועה שנמדדה בתוך חלון הבוקר, אבל הוא מספק רקע חשוב לשאר הסיפורים: כאשר המטבע המקומי נשחק, כל יבוא של ציוד רפואי, חומר גלם, חלק חילוף או מוצר בסיסי הופך יקר יותר, והיכולת של הממשלה להחזיק מחירים באמצעות סובסידיה דורשת יותר משאבים.
במערכת הבריאות הוויכוח הזה כבר מופיע באופן גלוי. משרד הבריאות מדבר על פיילוט עתידי לכיסוי ביטוחי של טיפול ביתי עבור מחלה כרונית אחת או שתיים, מתוך הכרה בכך שהשירות כיום יקר מדי ורבים מן השכבות החלשות אינם יכולים להשתמש בו. עצם הכיוון חשוב, אבל בשלב הזה מדובר בתוכנית ניסיונית לשנה הבאה ולא בזכות קיימת. במקביל, יו"ר ארגון האחיות דורש שקיפות רבה יותר לגבי האופן שבו כספי הבריאות והביטוח מוצאים. זהו חיבור משמעותי: הממשלה מדברת על הרחבת שירותים בעתיד, בעוד אנשי המקצוע שואלים כיצד מנוהלים המשאבים שכבר קיימים היום.
הפער הזה חוזר כמעט בכל תחום. יש תוכנית, יש יעד ויש מנגנון שנמצא בתכנון, אבל שאלת המימון נשארת פתוחה. וכאשר האינפלציה והמטבע נשחקים במהירות, זמן הביצוע עצמו הופך לחלק מן הבעיה. שירות שייכנס בעוד שנה יכול להיות יקר בהרבה ממה שתוכנן היום, וכרטיס סיוע שאושר בתקציב יכול לקנות הרבה פחות כשהוא מגיע בפועל למשפחה.
גם זכויות נשים והאינטרנט נכנסים לחשבון הכלכלי של המלחמה
הדיון על נשים הופיע הבוקר מזווית פחות שגרתית. ניתוח משפטי סביב הרפורמה במוהר, אותו סכום או רכוש שנקבע במסגרת הנישואין, טען שעבודת בית מייצרת עבור נשים אובדן הזדמנויות כלכליות ולכן שינוי במנגנון הקיים אינו יכול להסתפק בצמצום החבות הכספית. לדבריה של המומחית, נדרשים מנגנונים משלימים כמו ביטוח, זכויות פרישה וחלוקה הוגנת יותר של רכוש. אין כאן חוק חדש שאושר, אלא ניסיון לשנות את הדרך שבה הוויכוח עצמו מנוסח: לא רק כמה חייב גבר לשלם במקרה של גירושין, אלא מי משלם לאורך שנים את המחיר של עבודה ביתית שאינה מתוגמלת.
המסגור הזה מתחבר למציאות כלכלית רחבה יותר שבה לאובדן הכנסה או הגנה סוציאלית יש משמעות חריפה הרבה יותר. כאשר יוקר המחיה עולה במהירות, שאלות שבעבר הוצגו בעיקר כמחלוקת משפחתית או דתית הופכות לשאלות של ביטחון כלכלי. מי עבדה מחוץ לבית, מי נשארה לטפל במשפחה, מי צברה פנסיה ומי נשארת ללא הכנסה במקרה של גירושין אינן שאלות שוליות בתקופה שבה השכר והסיוע עצמם נשחקים.
גם האפשרות של ניתוק אינטרנט כבר אינה מוצגת רק כאירוע חירום ביטחוני. הקרן הלאומית למשחקי מחשב הודתה שהיא נערכה מראש לאפשרות שהאינטרנט ינותק בזמן שיפוט אירוע מקצועי. זה נשמע כמו פרט קטן, אבל הוא אולי אחד הסימנים הברורים ביותר לאופן שבו מצב החירום הופך לשגרה. תעשייה אזרחית וטכנולוגית אינה שואלת עוד רק אם יהיה חיבור אינטרנט, אלא בונה מראש תוכנית עבודה למקרה שלא יהיה. הנזק במצב כזה אינו נמדד רק בכמה שעות שבהן הציבור לא יכול להיכנס לרשת. הוא נמצא בעצם העובדה שחברות, מוסדות ואנשים צריכים לנהל את חייהם מתוך הנחה שהתשתית יכולה להיעלם.
הממסד מכיר במצוקה, אבל מבקש לשלוט במשמעות הפוליטית שלה
גם היחס למחאה מלמד על אותו ניסיון להפריד בין בעיה לגיטימית לבין הפרשנות הפוליטית שלה. הרשות השופטת הודיעה על מעצר אישה שלטענתה היתה מעורבת בהתכנסויות לילה וניסתה להסיט "דרישות ציבוריות לגיטימיות" לכיוון עוין בסיוע גורם זר. אין בפרסום ראיות עצמאיות לטענה על קשר לגורם זר, ולכן זו גרסת הרשויות ולא עובדה שניתן לאמת. אבל הבחירה במילים מעניינת מאוד: המערכת אינה מכחישה שיש לציבור דרישות לגיטימיות. היא מכירה במצוקה, אך מבקשת לקבוע את הגבול בין תלונה שמותר להשמיע לבין הרגע שבו אותה תלונה מוגדרת כאיום.
הדפוס הזה מאפשר למשטר להמשיך לטעון שהוא מבין את הלחץ הכלכלי והחברתי, בלי לתת לו להפוך להסבר פוליטי חלופי למציאות. המחיר, האינפלציה, המחסור והשחיקה יכולים להיות אמיתיים; מה שאסור, מבחינת המערכת, הוא להפוך אותם לטיעון נגד עצם הסדר הפוליטי. כך נשמרת האפשרות להציע תיקונים נקודתיים ובאותו זמן להפעיל את מנגנוני הביטחון כאשר המחאה חוצה את הגבול שהשלטון עצמו מגדיר.
גם הדיון הגרעיני פועל בצורה דומה. הבוקר לא פורסמו נתונים טכניים חדשים על מלאים, רמות העשרה או מתקנים. במקום זאת, הוויכוח נשאר פוליטי: האם סבא"א מגינה על מתקנים איראניים או משתלבת במערך הלחץ, והאם נשק גרעיני יחזק את ההרתעה או דווקא יגדיל את המחיר הכלכלי והביטחוני. אפילו סקר תגובות קוראים שבו נשאלו גולשים אם איראן צריכה פצצה אינו יכול לשמש מדד לדעת הקהל, אבל הוא כן מעיד שהשאלה עצמה כבר אינה מחוץ לגבולות הדיון הפומבי.
מסקנת הדסק: הניצחון התודעתי צריך עכשיו לשאת הרבה יותר משקל
זה הסיפור המרכזי של 13 באבאן השנה. המערכת התקשורתית האיראנית מנסה לקחת כמה זירות שונות ולחבר אותן לסיפור אחד ברור: הורמוז מוכיח שאיראן עדיין מסוגלת להפעיל כוח, בחירות האמצע בארצות הברית מוכיחות לכאורה שהלחץ פוגע גם בטראמפ, והזיכרון המהפכני של 1979 מעניק לכל זה משמעות היסטורית. מבחינת הנרטיב, זהו יום כמעט מושלם להציג את ההתנגשות הנוכחית כהמשך ישיר של המהפכה.
אבל ככל שמתרחקים מן העמודים הביטחוניים, התמונה פחות מסודרת. הממשלה עדיין מתלבטת מי יקבל את כרטיס המזון וכיצד לממן אותו. החיסכון בבנזין תלוי בגז שחלק מיכולת הפקתו נפגעה. הדולר הגיע לשיא חדש. טיפול ביתי עדיין יקר מדי עבור השכבות החלשות. אנשי מערכת הבריאות דורשים לדעת לאן הכסף הולך, ואפילו תעשיית משחקי המחשב כבר מתכננת את פעילותה תחת האפשרות של ניתוק אינטרנט.
אין בכך הוכחה שהנרטיב הרשמי קורס. להפך, 13 באבאן מראה שהממסד עדיין יודע לייצר סיפור ברור, לחבר היסטוריה לאירועים עכשוויים ולהציג את העימות כמאבק שבו עצם העמידה היא הישג.
אלא שהסיפור הזה נדרש עכשיו לשאת משקל גדול יותר.
אם הורמוז הוא ניצחון, הציבור ירצה לדעת מתי הוא מתרגם ליציבות. אם הלחץ על ארצות הברית עובד, יהיה קשה יותר להסביר למה הדולר ממשיך לעלות. ואם המלחמה מוכיחה את חוסנה של איראן, בסופו של דבר החוסן הזה יצטרך להימדד גם בכרטיס מזון שקונה מספיק, בגז שמגיע בחורף, בשירות רפואי שאפשר לשלם עליו ובאינטרנט שאינו הופך מתשתית בסיסית להימור יומי.
זהו הפער שהתקשורת האיראנית של 13 באבאן ניסתה למסגר כניצחון מבחוץ, אבל מתקשה יותר ויותר להסתיר מבפנים.
