טהרן ממשיכה לנהל מגעים עקיפים עם ארצות הברית ואף טוענת שוושינגטון הסכימה עקרונית לתוכנית איראנית בת שבעה ימים, אבל במקביל היא מעמיקה את הלחץ בהורמוז ומרחיבה את שפת האיום גם לגרעין. בתוך המדינה התמונה מורכבת יותר: השכר נשחק, מחירי המזון עולים, מתקני אנרגיה עדיין נמצאים בשיקום, תרופות פסיכיאטריות חסרות וקולות מתוך הממסד עצמו מזהירים שהגבלות פוליטיות ודיגיטליות מעמיקות את משבר האמון.
הדיפלומטיה לא נעצרה, אבל איראן רוצה לגבות מחיר על כל צעד
איראן פותחת את הבוקר בשתי שפות שאינן באמת סותרות זו את זו. מצד אחד, טהרן פונה למועצת הביטחון ומציגה את הפעילות האמריקאית באזור כמצור ימי וכהפרה של המשפט הבינלאומי, תוך הדגשה שהיא שומרת לעצמה את הזכות להגנה עצמית. מצד שני, ערוץ המשא ומתן עם ארצות הברית עדיין פתוח. עבאס עראקצ'י אמר כי המגעים העקיפים נמשכים באמצעות פקיסטן וקטר, ואף טען שוושינגטון הסכימה עקרונית לתוכנית האיראנית בת שבעה ימים אך ביקשה להוסיף לה סעיפים. מבחינת טהרן, פתיחה מלאה של מצר הורמוז אינה אמורה להגיע לפני ההסדר אלא להיות חלק ממנו. כלומר, המצר אינו רק בעיה שצריך לפתור אלא נכס שאיראן רוצה לקבל תמורה עבור הוויתור עליו.
המסר הזה מאפשר לטהרן להחזיק שלוש טענות במקביל: שהמצר עדיין אינו פתוח באופן מלא, שהדיפלומטיה נמשכת ושהחזרת השיט לשגרה היא דבר שארצות הברית צריכה לשלם עליו במדיניות, לא רק להמתין לו. עראקצ'י ממשיך להדגיש שאיראן מחויבת לדיפלומטיה, אבל מציג כל הקלה עתידית כתוצאה של תנאים שמולאו ולא כנסיגה תחת לחץ. מבחינה פוליטית זה קריטי. אם יושג הסכם, המשטר ירצה לומר שהלחץ בהורמוז אילץ את ארצות הברית להתפשר. אם השיחות ייכשלו, הוא ירצה לטעון שטהרן השאירה דלת פתוחה ודווקא וושינגטון בחרה להמשיך בעימות.
גם הדיווחים על יציאת עובדים אמריקאים לא חיוניים מסעודיה ועל צמצום נוכחות אמריקאית בכמה מוקדים באזור משתלבים היטב בנרטיב הזה. אין מהם בסיס לקבוע שארצות הברית נסוגה אסטרטגית מהמזרח התיכון, אבל בתוך השיח האיראני הם מוצגים כהוכחה לכך שההרתעה עובדת. מבחינת הממסד, עצם העובדה שוושינגטון משנה פריסות, מפנה עובדים או מגיבה לאיומים היא חלק מהתוצאה שאיראן מבקשת להראות לציבור: הלחץ אינו חד-צדדי.
הורמוז הוא כבר לא רק זירה צבאית, אלא מנגנון משא ומתן
הורמוז נשאר במרכז משום שטהרן מנסה להפוך את חוסר הוודאות עצמו למטבע. היא אינה חייבת לחסום כל ספינה כדי להשפיע על מחירי האנרגיה, הביטוח וההובלה. מספיק שהמעבר אינו נתפס כחופשי, יציב וצפוי כדי שהשבת השגרה תהפוך לדבר שניתן להציע במסגרת עסקה. לכן ההבחנה בין "סגור" ל"פתוח" כבר פחות שימושית מהשאלה מי עובר, באילו תנאים, דרך אילו נתיבים ובאיזו רמת סיכון.
גם התקשורת השמרנית מנסה להראות שהאסטרטגיה הזאת כבר מניבה תוצאות. מחירי הנפט ועלויות ההובלה מוצגים כהוכחה לכך שאיראן הצליחה להפוך את הורמוז למכפיל כוח ולהעביר חלק ממחיר המלחמה אל הכלכלה העולמית. המספרים שמופיעים בחלק מהפרסומים נשענים על מקורות משניים ולכן דורשים זהירות, אבל הנרטיב עצמו ברור: אם העולם משלם יותר על כל חבית שעוברת באזור, טהרן רוצה שהציבור יבין זאת כהישג ולא רק כתוצר לוואי של המלחמה.
אלא שכאן נמצא גם גבולו של הטיעון. עליית מחירי האנרגיה בעולם יכולה לחזק את כוח המיקוח של איראן, אך אינה מבטיחה שהרווח מגיע למשק האיראני באותו קצב. איראן עצמה עדיין צריכה לשקם מתקני נפט וגז שנפגעו, להבטיח אספקת אנרגיה לחורף ולנהל מערכת סחר שמתמודדת עם סנקציות, תשלומים ונתיבי יבוא מורכבים. במילים אחרות, אותו משבר שטהרן מציגה ככלי לחץ כלפי חוץ ממשיך לעלות לה כסף בבית.
בתוך הממסד כבר מתווכחים על כמה שליטה היא יותר מדי
הנהגת איראן ממשיכה לקרוא לאחדות לאומית, אבל הסיקור הפנימי מראה שהשאלה כיצד משיגים אותה נעשית מורכבת יותר. בפגישה בין יו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף לבין המנהיג העליון סיד מוג'תבא חוסייני ח'אמנהאי הוצגו יחד המלחמה הצבאית, המלחמה הכלכלית והמלחמה התודעתית, לצד דרישה לחזק את שיתוף הפעולה בין הממשלה לפרלמנט ולטפל בקשיי המחיה. עצם החיבור בין הזירות חשוב: המנהיגות אינה מתייחסת עוד ללכידות הציבורית כתוצאה אוטומטית של המלחמה. היא מבינה שהיכולת לבקש מן האזרחים להתאחד תלויה גם בכך שהמדינה מסוגלת להראות שיפור בחיים עצמם.
אלא שמתחת לקריאה הזאת מופיעים קולות ביקורתיים יותר. חבר הפרלמנט לשעבר מנצור חקיקתפור תיאר את המחנה הקיצוני כמיעוט בעל עוצמה תקשורתית גדולה בהרבה ממשקלו, מתח ביקורת על אמינות התקשורת הממלכתית ועל התלות ברוסיה ובסין ואף קרא לבחון שינויים במבנה הפוליטי ובסמכויות מועצת שומרי החוקה. אין בכך עדות לכך שהציבור כולו חושב כך, אבל עצם העובדה שדברים כאלה מתפרסמים בעיתון מורשה בזמן מלחמה היא משמעותית. היא מראה שהוויכוח אינו עוד רק על מדיניות כלכלית או על אופן ניהול השיחות עם ארצות הברית, אלא גם על מבנה קבלת ההחלטות ועל השאלה מי מחזיק בכוח להשפיע עליו.
אותו מתח מופיע גם ביחס לחופש ההתארגנות והאינטרנט. דובר משרד הפנים הודה שכמעט לא ניתנו היתרים להתכנסויות פוליטיות, חברתיות ומקצועיות, וכי היעדר מסגרת ברורה ליישום הזכות החוקתית להתכנסות יוצר תחושת אפליה. מוחמד סראפראז, לשעבר ראש רשות השידור וחבר המועצה העליונה למרחב הקיברנטי, אמר במקביל שאי אפשר לנהל את איראן כמו קוריאה הצפונית ושיש צורך לבחון מחדש את משטר האינטרנט נוכח המציאות הטכנולוגית, כולל סטארלינק. אלה אינם קולות אופוזיציוניים מחוץ למערכת. דווקא משום שהם מגיעים מבכירים ואנשי ממסד, הם מצביעים על הכרה בכך שעוד פיקוח ועוד הגבלות אינם בהכרח מייצרים עוד יציבות. במקרים מסוימים הם פשוט מעמיקים את חוסר האמון.
גם הטאבו הגרעיני מתחיל להיכנס לוויכוח
האיתות החריף ביותר של הבוקר מגיע מהשיח הגרעיני. חוסיין שריעתמדרי, עורך כיהאן ואחד הקולות האידאולוגיים הבולטים של המחנה השמרני, אמר כי איראן נמנעה עד כה מפיתוח נשק גרעיני על בסיס הוראת המנהיג הקודם, אך שינוי בנסיבות עשוי לשנות גם את התנאים. הוא הצמיד לכך שורה של דרישות, ובהן המשך סגירת הורמוז, פיצויים, יציאת הכוחות האמריקאיים מהאזור והוצאת התיק הגרעיני ממשא ומתן.
אין כאן החלטה של איראן לבנות נשק גרעיני. לא פורסמה הודעה של הממשלה, המנהיג העליון, משרד החוץ או הארגון לאנרגיה אטומית שמאשרת שינוי במדיניות. אבל זה כבר אינו פרט שולי. כאשר אחד השופרות המרכזיים של המחנה האידאולוגי מכניס את עצם האיסור על נשק גרעיני לתוך מרחב הוויכוח, הוא מרחיב את גבולות השיח ומייצר עמימות חדשה כלפי ארצות הברית.
ייתכן שזהו בלון ניסוי, ניסיון לייצר לחץ נוסף לקראת משא ומתן או דרך להכין את דעת הקהל לאפשרות שבעבר היתה כמעט בלתי ניתנת לדיון פומבי. בשלב הזה אי אפשר לדעת. מה שכן ניתן לומר הוא שהשיח התקדם צעד. לפני כן הוויכוח עסק בעיקר בשאלה כמה להעשיר, איזה פיקוח לקבל ומה יקרה למלאי. עכשיו גם עצם הטאבו על הנשק מתחיל להישאל בקול רם. זה עדיין לא שינוי דוקטרינה, אבל זה שינוי משמעותי בשפה.
בחוץ מדברים על נפט ב-111 דולר, בבית העוף מגיע ל-340 אלף תומאן
הפער החד ביותר בין הנרטיב החיצוני לבין החיים באיראן מופיע בכלכלה. התקשורת השמרנית מציגה את עליית מחירי האנרגיה בעולם כהוכחה לכך שהלחץ האיראני עובד. בתוך המדינה, לעומת זאת, חברים בפרלמנט מזהירים שהשכר כבר אינו מתקרב לקצב ההתייקרות ושגם מעמד הביניים מתקשה יותר ויותר לממן צרכים בסיסיים.
מחיר העוף בטהרן מספק דוגמה מוחשית. לפי דיווח קמעונאי, קילוגרם עוף טרי הגיע לכ-320 אלף תומאן בשווקים העירוניים ועד כ-340 אלף בחנויות, לאחר עלייה של כ-70 אלף תומאן. זה אינו מדד ארצי רשמי, אבל הוא בדיוק מסוג המספרים שהציבור פוגש באופן יומיומי. אפשר להתווכח על מחיר הנפט בעולם ועל מידת הצלחת האסטרטגיה בהורמוז, אבל משפחה בטהרן מודדת את מצבה לפי מה שנכנס לעגלת הקניות.
הממשלה מנסה להגיב באמצעות שילוב של פיקוח ותמיכה. מוחמד-רזא עארף הורה להקים צוות מיידי לבדיקת התנודות בשער החליפין ולהגביר את הפיקוח על התייקרויות שהממשלה מגדירה כחסרות הצדקה. אלא שהביקורת מתוך הפרלמנט מצביעה על בעיה עמוקה יותר: היצוא הלא-נפטי רחוק מיעדי תוכנית הפיתוח, ומדיניות המטבע עצמה עלולה לעודד במקרים מסוימים מכירה דרך מתווכים, דילרים זרים או הברחה במקום החזרת מטבע למערכת הרשמית. לכן הבעיה אינה רק שיש "ספסרים" שמעלים מחירים. היא נוגעת למבנה שלם שבו המדינה מתקשה להחזיר מטבע זר, לייצב את השוק ולהחזיק לאורך זמן באמון של עסקים ומשקי בית.
המלחמה כבר נמצאת בבית המרקחת ובשיקום התשתיות
גם תחום האנרגיה ממחיש את הפער הזה. הממשלה דורשת כיום דיווח שבועי על קצב השיקום של בתי זיקוק ומתקני נפט וגז שנפגעו, ובמיוחד בדרום פארס. עצם הצורך במעקב כזה אומר שהשיקום עדיין לא הסתיים ושביטחון האנרגיה לקראת החורף נשאר סוגיה רגישה. בזמן שהתקשורת השמרנית חוגגת את ההתייקרות בשוק הנפט העולמי, המדינה עדיין צריכה להחזיר לעצמה כושר ייצור ותשתיות שנפגעו במלחמה.
אבל אולי הסיפור שממחיש בצורה החדה ביותר את מחיר העימות הוא המחסור בתרופות פסיכיאטריות. דיווחים שפורסמו הבוקר מצביעים על קשיים גוברים באספקה, בין היתר בגלל בעיות ביבוא חומרי גלם ובהעברת משלוחים מהודו. מסלולי יבוא עקיפים מצליחים לכסות חלק מהפער, אבל אינם מספקים את מלוא הביקוש ומייקרים את הטיפול. זה מתחבר לדיווחים קודמים על כך שגם שיעור גבוה של ייצור תרופות מקומי אינו פותר את התלות בחומרי גלם ובמוצרים מסוימים שמגיעים מבחוץ.
לצד המחסור עולה גם שאלת הטראומה. מומחים בתחום ההתמכרויות מזהירים כי השילוב בין חרדת מלחמה, נדודי שינה, חוסר ודאות כלכלית ושחיקה נפשית יכול להגביר בעתיד את הפגיעות להתמכרות. זו הערכת סיכון מקצועית ולא נתון שמוכיח שכבר התרחש גל חדש של התמכרויות, אבל היא מרחיבה את הדרך שבה צריך למדוד את מחיר המלחמה. לא רק כמה מתקנים נהרסו וכמה עלה השיקום, אלא גם מה קורה לחברה חודשים אחרי שהאזעקות מפסיקות.
איראן עדיין לא בוחרת בין מלחמה להסדר
התמונה שמתקבלת הבוקר אינה של מדינה שמתקרבת לכניעה, אבל גם לא של מדינה שסגרה את הדלת להסדר. טהרן מנסה להפוך את הורמוז מנקודת תורפה לנכס שאפשר לסחור בו, להציג כל שינוי בפריסה האמריקאית כהוכחה שהלחץ עובד ולהשתמש במועצת הביטחון כדי למסגר את עצמה כמי שנאלצת להגן על ריבונותה. במקביל, היא מאפשרת לערוץ המשא ומתן להישאר פתוח כדי שאם יגיע הסכם, ניתן יהיה להציג אותו כתוצאה של העמידה הזאת ולא ככניעה לה.
אלא שבתוך המדינה מצטברים מבחנים אחרים. המנהיגות קוראת לאחדות, אבל בכירים מתוך המערכת מודים שהציבור כמעט אינו מקבל היתרים להפגין ושמדיניות האינטרנט דורשת שינוי. המחנה האידאולוגי מעלה את רף האיום עד לדיון מחודש בטאבו הגרעיני, בזמן שחברי פרלמנט מזהירים שהשכר נשחק. התקשורת השמרנית מציגה את עליית מחיר הנפט כהישג, בזמן שהממשלה עדיין משקמת מתקני אנרגיה והציבור מתמודד עם מחירי מזון ועם מחסור בתרופות.
זהו הפער שהופך בהדרגה למבחן המרכזי של איראן. המשטר יכול להציג הישגים בזירה האזורית, להפעיל לחץ על הורמוז ולהכריח את יריביו להתחשב במחיר של עימות נוסף. אבל כדי שהלחץ הזה יישאר נכס ולא יהפוך לנטל, הוא יצטרך בסופו של דבר להמיר אותו במשהו שהאזרח מרגיש.
לא רק בחבית נפט יקרה יותר בעולם, אלא בשכר שקונה יותר בבית. לא רק ביכולת לשבש את השיט, אלא באספקת אנרגיה יציבה. לא רק בהצהרות על חוסן, אלא בתרופה שנמצאת בבית המרקחת. כל עוד הפער הזה נשאר פתוח, איראן יכולה לטעון שהלחץ עובד בחוץ. השאלה הקשה יותר היא כמה זמן הציבור יהיה מוכן להמשיך לשלם עליו בפנים.
