הרחובות הבוערים בפריז, בליון ובערים נוספות החל מסוף השבוע האחרון החזירו לצרפת תמונות מוכרות. מאות אלפים יצאו למחות על יוקר המחיה, הקיצוצים והשחיקה במערכת החינוך. המחאה, שחלקה הגדול היה שקט, הידרדרה בחלק מהמוקדים להתפרעויות, ביזה והצתות. למעלה מ-2,400 בני אדם נעצרו, ובניין עירייה היסטורי בלימוז' נשרף. הנשיא עמנואל מקרון הבטיח למצות את הדין עם מי שביקשו, כלשונו, "להפיל את הרפובליקה", אלא שהבעיה של צרפת גדולה בהרבה מההתפרעויות האחרונות.
מדובר במדינה המתמודדת כבר שני עשורים עם משברים חוזרים של אמון ציבורי, פערים חברתיים, קשיי השתלבות, קיטוב פוליטי ושאלות יסוד הנוגעות לזהותה הלאומית. כל ממשלה מבטיחה שינוי, אך המחאות שבות וממחישות עד כמה נותרו הבעיות ללא פתרון.
כבר בשנת 2006, בעקבות מהומות הפרברים של 2005, הזהיר ד"ר מנפרד גרסטנפלד ז"ל מפני התייחסות לאירועים כאל הפרות סדר נקודתיות. במחקרו על המהומות בצרפת כתב כי "המרכיב החברתי-כלכלי מאחורי המהומות היה משמעותי", אך אינו מסביר לבדו את התופעה. הוא הצביע על קשיי השתלבות, ניכור כלפי מוסדות המדינה ומשבר עמוק במודל הרפובליקני הצרפתי.
הדברים מקבלים משמעות מחודשת כיום. עם זאת, חשוב להבחין בין האתגרים השונים: הרשויות בצרפת לא קשרו את המהומות הנוכחיות לארגונים אסלאמיסטיים או להגירה. גם במחקרו על מהומות 2005 ציין גרסטנפלד כי לא נמצאו אינדיקציות למעורבות ישירה של ארגונים מוסלמיים קיצוניים בהתפרעויות. משבר חברתי, עבריינות רחוב וטרור אידיאולוגי הם בעיות שונות, גם כאשר הן מתקיימות באותה חברה.
בשנת 2018, בעיצומה של מחאת האפודים הצהובים, כתב השגריר בדימוס פרדי איתן, חוקר המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA), כי האזרח הצרפתי מן השורה איבד אמון במקרון וחושש מהחרפת המשבר הכלכלי והחברתי. שמונה שנים לאחר מכן, התמונות דומות להפליא. מקרון אומנם שרד משברים פוליטיים רבים, אך הוא מתקשה לשקם את האמון בין האזרחים לבין מוסדות השלטון.
למשבר הזה יש גם ממד עמוק של זהות. במחקר משנת 2009 הסביר פרופ' שמואל טריגנו, עמית JCFA, כי "האופן שבו אוכלוסיית המדינה רואה את היהודים קובע במידה רבה את מקומם בחברה". מחקרו על יהדות צרפת המחיש כיצד מתחים סביב הגירה, זהות לאומית ואנטישמיות משליכים גם על מעמדן ותחושת ביטחונן של קהילות מיעוט. דווקא בתקופה של הקצנה פוליטית, יכולתה של הרפובליקה להגן על אזרחיה ועל ערכיה הופכת למבחן מרכזי.
הקושי הפנימי בולט במיוחד לנוכח שאיפותיה הבינלאומיות של צרפת. בספטמבר 2025 הכירה פריז במדינה פלסטינית, ובספטמבר 2026 הודיעה יחד עם בריטניה וקנדה על צעדים מתוכננים נגד ההתנחלויות. מקרון מציג מהלכים אלה כחלק ממחויבות לפתרון שתי המדינות ולביטחון האזורי. אולם ישראל רשאית לשאול עד כמה יכולה הנהגה המתקשה להתמודד עם משבר אמון בבית להוביל מהלכים מדיניים מורכבים מחוץ לגבולותיה.
בניתוח שפרסם בספטמבר 2026 טען השגריר איתן כי צרפת "כבר אינה מחזיקה במנופים או במשאבים הדרושים לה כדי למלא תפקיד של מתווכת" במזרח התיכון. זוהי ביקורת חריפה, אך היא מעלה שאלה אסטרטגית חשובה: האם פריז מסוגלת לתרגם את יוזמותיה הדיפלומטיות להשפעה ממשית, או שמא היא מסתפקת בהצהרות שאין בידיה הכלים ליישמן?
צרפת אינה עומדת בפני קריסה, והמחאות אינן מבטלות את עוצמתם של מוסדותיה הדמוקרטיים. אך הן מזכירות כי אי אפשר לבסס מנהיגות בינלאומית רק על יוזמות מדיניות ועל נאומים חגיגיים. לקראת הבחירות לנשיאות ב-2027, האתגר המרכזי של ההנהגה הצרפתית אינו רק להשיב את השקט לרחובות, אלא להשיב לציבור את האמון במדינה. בלי התמודדות עם המשבר הזה, גם הישגים דיפלומטיים מעבר לים יתקשו להסתיר את חולשתה של הרפובליקה מבית.
