בספרו משנת 2009, "Blandt Kriminelle Muslimer" ("בין מוסלמים פושעים"), תיאר הפסיכולוג הדני ניקולאי סנלס שנים של עבודה קלינית עם אסירים מוסלמים צעירים במתקן סונדרברו בקופנהגן. הממצא המרכזי שלו היה שמסגרות השיקום המערביות הסטנדרטיות נכשלו, משום שהן מניחות שוויון בין הפרט לחברה. סנלס טען כי רבים ממטופליו החזיקו בהנחה שונה: תחושת עליונות תרבותית ודתית כלפי החברות המארחות במערב, שבהן שוויון אינו הנורמה, אלא מצב שבו אדם או חברה שולטים או נשלטים.
תצפיותיו של סנלס מעוררות אי-נוחות במסגרת האינטלקטואלית הדומיננטית באירופה. הוא מצביע על ממד של עליונות תרבותית בתוך תנועות אסלאמיות. ממד זה אינו תוצר של דיכוי מערבי ואינו תגובה לכישלון מערבי להשתלב. המסגרת הזאת אינה מסוגלת לקרוא לו בשם, משום שהיא מקודדת אוכלוסיות מוסלמיות כמדוכאות. כל דבר שסותר את הקוד הזה מסונן, ממוסגר מחדש או מיוחס לכישלון של החברה המארחת. זו הנקודה העיוורת. היא מחברת בין השיתוק של האיחוד האירופי מבית לבין ההיפוך המוסרי שלו כלפי חוץ. אלה למעשה אותה תופעה.
המסגרת שהחליפה את המשפט הבינלאומי
המסגרת הזו היא אידיאולוגיה פוסט-קולוניאלית. היא לא נולדה במשרדי החוץ האירופיים. היא צמחה באקדמיה שלאחר מלחמת העולם השנייה והגיעה למוסדות הבינלאומיים דרך דור של פעילים, יועצים ובכירים שהוכשרו בקטגוריות החשיבה שלה. השושלת האינטלקטואלית שלה עוברת דרך פרנץ פאנון, ז'אן-פול סארטר ואדוארד סעיד. שלוש הדמויות הללו שינו את האופן שבו האליטות המערביות חושבות על אלימות, לגיטימיות והעולם הלא-מערבי.
פאנון, בספרו "The Wretched of the Earth" משנת 1961, טען כי אלימות אנטי-קולוניאלית אינה רק כלי, אלא גם תהליך של טיהור נפשי. זהו האמצעי שבאמצעותו הנשלטים משיבים לעצמם את אנושיותם. סארטר, בהקדמה לספר, הרחיב את הטיעון. לדבריו, האלימות של המדוכאים נגד הקולוניאליסטים אינה פשע שיש לשפוט, אלא הכרח היסטורי שיש להבין. ספרו של סעיד, "אוריינטליזם" (1978), סיפק את המהלך האפיסטמולוגי שהשלים את המבנה. הוא הציג את המחקר המערבי על המזרח התיכון ככלי של שליטה. מהלך זה פסל את הקטגוריות האנליטיות, טרור, ג'יהאד ועליונות דתית, שבהן השתמשו משקיפים מערביים כדי לתאר את האזור.
התוצאה הייתה בינאריות שהחליפה את הקטגוריות הליברליות. העולם חולק למדכאים, מערביים, קפיטליסטים, קולוניאליסטים, ובהרחבה גם יהודים-ישראלים, ולמדוכאים, שהאלימות שלהם הוגדרה כהתנגדות. בתוך הבינאריות הזו, השאלה "האם זהו מעשה טרור?" הופכת לבלתי אפשרית.
המסגרת הזו חדרה למשפט הבינלאומי דרך האומות המאוחדות בשנות ה-60 וה-70. הגוש הסובייטי, המדינות הערביות ותנועת המדינות הבלתי מזדהות יצרו רוב באספה הכללית ותרגמו את התיאוריה הפוסט-קולוניאלית להחלטות מעשיות. החלטת העצרת הכללית 1514 משנת 1960 הכריזה על זכות אוניברסלית לסיום הקולוניאליזם. החלטות מאוחרות יותר הרחיבו את הזכות גם לאמצעים למימושו. בפועל, שינויים אלה פטרו "תנועות שחרור לאומיות" מסוימות מן האיסורים הבינלאומיים על אלימות פוליטית, שחלו על כל יתר הגורמים. הופעתו של יאסר ערפאת באספה הכללית ב-1974, במדי צבא ועם נרתיק אקדח על מותניו, הייתה אישור פומבי לשינוי הזה. טרור, כאשר הוא מבוצע בידי שחקן המקודד נכון במסגרת האידיאולוגית, הפך לצורת ביטוי פוליטית לגיטימית.
כל המערכת המוסדית הבינלאומית פועלת כיום בתוך המסגרת התורשתית הזו: ממאגר המידע של מועצת זכויות האדם של האו"ם משנת 2016 על עסקים הקשורים להתנחלויות ישראליות, דרך ההרחבה המתמדת של הרשימה הזאת, ועד לסנקציות של האיחוד האירופי במאי 2026. המסגרת הזו הופכת את ההשוואה בין חמאס לבין ארגונים אזרחיים ישראליים למשהו שנראה קוהרנטי בעיני הפקידים המאמצים אותה. חמאס מסומן כ"התנגדות"; המתנחלים הישראלים מסומנים כחזית של הפרויקט הקולוניאלי האחרון. התיעוד האמפירי של מעשיהם בפועל מעובד דרך המסנן הזה.
הבעיה שאירופה אינה יכולה לקרוא לה בשם
כאן פוגשת המסגרת את המציאות בשטח, בתוך אירופה עצמה. במשך שני עשורים סופגת אירופה גל של טרור אסלאמי ופשיעה בקרב אוכלוסיות מהגרים שלא נטמעו, תופעות שמודל "המדכאים והמדוכאים" אינו מסוגל לעבד. הבטקלאן, ניס, ברלין, מנצ'סטר, עריפת ראשו של סמואל פאטי, הירי בווינה, מתקפת הכדורגל בבריסל ודקירת מגדל אייפל. שערוריות כנופיות הטיפוח בצפון אנגליה, שהרשויות המקומיות התעלמו מהן במשך עשור מחשש שיואשמו בגזענות. אזורים במאלמו ובפרברי פריז שבהם המונופול של המדינה על הפעלת כוח נשחק בהדרגה. גל התקיפות האנטישמיות שהפך את חיי היהודים לבלתי אפשריים בחלקים מצרפת ומשוודיה. שום דבר מזה אינו משתלב במסגרת שבה אוכלוסיות מוסלמיות מקודדות אך ורק כמדוכאות, ולכן אי אפשר לקרוא לתופעות הללו בשמן.
ומה שאי אפשר לקרוא לו בשם, חייב לעבור הסטה. המעמד הפוליטי באירופה אינו מסוגל להתמודד עם ממד העליונות התרבותית שסנלס תיעד בתוך עריו. לכן הוא משליך את קטגוריית ה"קיצוניות" על יעד שהמסגרת מאפשרת: אזרחים ישראלים ביהודה ושומרון. הסנקציות של מאי 2026 הן מנגנון של הסטה. באמצעות הצבת חמאס וארבעה ארגונים אזרחיים ישראליים באותה רשימת סנקציות, האיחוד האירופי יוצר סימטריה מלאכותית. כך יכולים הפקידים האירופים לגנות "קיצוניות" באופן מופשט, מבלי לזהות את הקיצוניות הספציפית המאיימת על החברות שלהם.
מחיר ההסטה נגבה בשני הכיוונים. ישראל נדרשת לשאת בנטל המוסרי של משבר שאינו שלה. אירופה, מצדה, מאבדת בכל סבב של השלכה את הכלים המושגיים הדרושים לה כדי להתמודד עם המשבר האמיתי שלה. יבשת שאינה מסוגלת להבחין בין חקלאי יהודי באזור C לבין פעיל חמאס בעזה, לא תוכל להבחין, כאשר הרגע ידרוש זאת, בין אזרח לבין ג'יהאדיסט בעריה שלה.
