אלימות מצד קבוצות בריונים, או מצד כל קבוצה דתית, תרבותית או לאומית אחרת, היא בלתי חוקית ואינה דבר שיש לתמוך בו, אלא לגנות ולהעניש כראוי ובהתאם לחוק.
זוהי נורמה חברתית ברורה בכל חברה מתורבתת, בין אם מדובר בקבוצות שוליות של צעירים בעלי מוטיבציה פוליטית, במפגינים מוסתים פוליטית וגזעית בערים גדולות, בקבוצות דתיות, או בפורעי כדורגל וספורט אחרים באירועי ספורט. אלימות אינה אמורה להיות נסבלת.
למרבה הצער, הנטייה הבינלאומית להכליל ולבצע פוליטיזציה שלילית של כל דבר הקשור לישראל, מציגה מקרים מבודדים של אלימות מצד קבוצות שוליות וחסרות אחריות של צעירים מההתנחלויות, כאילו מדובר במדיניות ממשלתית רשמית של עידוד ויצירת אלימות נגד פלסטינים. כך הפך הביטוי הפופולרי "אלימות מתנחלים" למונח המיוחס כיום לישראל.
ביטוי המפתח הזה, כמו גם הנטייה שממנה הוא נובע, שגויים לחלוטין ומרושעים.
אפיון מקרים מבודדים כמדיניות אלימות שיטתית שאושרה ומעוררת השראה על ידי הממשלה נגד ערבים, וכינויה "אלימות מתנחלים", מונח המותאם במיוחד לישראל, הוא מלאכותי וחסר אותנטיות.
הצגת הדבר כאילו מדובר בפשע בינלאומי המיוחס רק לישראל, והפיכתו לעילה לגינוי כולל של ישראל, אינה פחות מוטעית ומרושעת.
אין מדיניות ישראלית המעודדת או מאשרת אלימות נגד ערבים. אלימות כזו היא בלתי חוקית בעליל, וכמו בכל חברה מתוקנת, גופי אכיפת החוק מחויבים לפעול נגדה. גם אם רפיון באכיפה עשוי להצדיק ביקורת ולדרוש פעולה תקיפה יותר מצד רשויות האכיפה, אין לראות בכך סימן למדיניות רשמית של תמיכה באלימות. לכן, המונח "אלימות מתנחלים" הוא מוטעה, בלתי ראוי ומרושע.
שימוש במילות מפתח נגד ישראל
השימוש במילות מפתח ובביטויים מוכרים הפך לתחביב בינלאומי בכל הנוגע למציאת תירוצים להשמצת ישראל.
אין יום שעובר בלי שמנהיגים בינלאומיים, חברי פרלמנט, האו"ם, ארגונים בינלאומיים, כלי תקשורת, הפגנות מאורגנות ומתוזמנות היטב בבירות העולם, וכן סלבריטאים, חוזרים בחופשיות על ביטויים ומילות מפתח בינלאומיות כדי לקשר את ישראל לצורות שונות של פשיעה בינלאומית. בין הביטויים הללו ניתן למצוא מונחים כוזבים ומטעים כמו "רצח עם", "אפרטהייד", "קולוניאליזם", "כיבוש בלתי חוקי", "רעב המוני", "אלימות חסרת הבחנה" וכדומה.
השימוש בתבניות אנרכיסטיות שנלקחו מהפרות זכויות אדם היסטוריות שביצעו מעצמות קולוניאליות, נועד לייחס בזדון את אותן הפרות לישראל ולהשוות אותה לפשיעה בינלאומית. הטבעתן והשימוש המכוון במילות המפתח הללו נושאים כוונה ברורה להטעות את הציבור ולהעניק לישראל קונוטציות שליליות ופליליות.
החזרה הבלתי פוסקת על ביטויים ומונחים כאלה בכל דיון או דיווח הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני היא לא רק בלתי מדויקת מבחינה משפטית, אלא גם מטעה באופן בוטה. היא נובעת מבורות חריפה באשר למשמעותם האמיתית של המונחים, וכן מחוסר ידע ומודעות לעובדות ולרקע המשפטי של הסוגיות השונות.
"הוליגניזם בספורט", "הוליגניזם בהפגנות" ו"אלימות מתנחלים": מה ההבדל?
הביטוי הפופולרי "אלימות מתנחלים" נועד לבדל את ישראל ולהציג אותה כמי שמפעילה מדיניות אלימות מכוונת וממומנת רשמית נגד פלסטינים, תוך הבחנה מכוונת מכל צורה אחרת של אלימות.
האבסורד שבביטוי שלילי זה, המוקדש כמעט בלעדית לישראל, בולט במיוחד כאשר משווים אותו למגוון מקרי הבריונות בספורט ברחבי העולם, ולהוליגניזם ההמוני בצעדות ובהפגנות פוליטיות בקמפוסים וברחובות הערים המרכזיות במערב.
אלפי מקרי הוליגניזם בכדורגל מדווחים מדי שנה באירופה ובדרום אמריקה, וכוללים תקיפות, נזק פלילי לרכוש, שימוש בנשק, מופעי אש בלתי חוקיים באצטדיונים, שימוש בנורי איתות ובפצצות עשן, ואלימות פיזית נגד אוהדי קבוצות יריבות, בנוסף למהומות שלאחר משחקים הכוללות שריפת מכוניות ושבירת חלונות ראווה. לעיתים קרובות תופעות אלה מושרשות בקונפליקטים חברתיים, מתחים פוליטיים וגזעיים.¹
עם זאת, מקרים כאלה של אלימות ומקרי מוות כתוצאה מבריונות אלימה, שתועדו לאורך השנים בברזיל, ארגנטינה, קולומביה, פרו, אוסטרליה, מצרים, קנדה, ארצות הברית ומדינות נוספות, לא הובילו לגינוי בינלאומי או להצגת אותן מדינות כמי שמממנות אלימות ספורטיבית, כפי שמוצגת ישראל.
מעניין לציין שהתנהגות כזו אינה חדשה. אחד המקרים הראשונים של בריונות ספורט התרחש בשנת 532 לספירה, במהלך "מהומות ניקה", כאשר תומכי קבוצות מרוצי מרכבות מרדו נגד שליט האימפריה הביזנטית, יוסטיניאנוס. לפחות מחצית מבירת האימפריה, קונסטנטינופול (איסטנבול של ימינו), נשרפה במהלך המהומות, וכ-30,000 בני אדם נהרגו. חיילים בפיקוד הגנרלים הרומאים נרסס ובליסריוס לכדו את המורדים בהיפודרום וטבחו בהם.²
במקרים היסטוריים ועכשוויים רבים של אלימות, כולל הרוגים ושימוש בנשק במהלך אירועי ספורט, הפגנות ומצעדים המוניים שנבעו ממתחים לאומיים, אתניים ודתיים, מעולם לא נעשה שימוש במונחים כגון "אלימות כדורגל ממוסדת" או "אלימות בריונית ממומנת על ידי המדינה".
באופן דומה, דיווחים על אלימות קיצונית והוליגניזם בצעדות פוליטיות ובהפגנות בקמפוסים וברחובות הפכו לתופעה שגרתית בבירות המערב.³
עם זאת, מקרים ספורדיים של אלימות מצד קבוצות שוליים של צעירים החיים בהתנחלויות ישראליות מוצגים על ידי גורמים רבים בקהילה הבינלאומית כ"אלימות מתנחלים" ממוסדת ומאושרת על ידי הממשלה.
ניתן לתהות מדוע מדינות אירופיות ודרום אמריקאיות, שבהן הוליגניזם בכדורגל הוא תופעה מתמשכת ומוכרת, אינן מגונות על ידי הקהילה הבינלאומית כמדינות המעודדות רשמית אלימות כזו.
באותה מידה, אפשר לתהות מדוע בריונות פוליטית בהפגנות ובצעדות במערב, לרבות אלימות נגד רשויות אכיפת החוק, השחתת אנדרטאות לאומיות והתקפות על שגרירויות זרות, אינה זוכה לגינוי דומה כאלימות המאושרת רשמית על ידי המדינות המעורבות.
סטנדרטים כפולים והבחנה
פוליטיקאים אירופאים וצפון-אמריקאים מגנים באופן רשמי מקרים בודדים של אלימות מצד בריונים בישראל כ"גורם הפוגע בביטחון בגדה המערבית ובאזור ומאיים על הסיכוי לשלום מתמשך". הם קוראים ל"ישראל, ככוח הכובש, להגן על האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית בגדה, ולהעמיד לדין את האחראים לאלימות".⁴
עם זאת, עולה השאלה מדוע לא נשמע גינוי בינלאומי דומה כלפי תופעות ההוליגניזם והאלימות בקהילות הספורט בעולם, או כלפי הפגנות המוניות אלימות, אשר פוגעות בפועל בביטחון המקומי, בהרמוניה החברתית והתרבותית, בשלמות הלאומית והדתית ובדו קיום בשלום.
היעדר ביקורת שווה על התפרצויות אלימות חמורות ונרחבות בהרבה, לעומת ההתמקדות המתמדת בישראל כאילו היא מקיימת מדיניות רשמית של עידוד אלימות, בולט ומדבר בעד עצמו.
סיכום
השימוש בביטוי "אלימות מתנחלים" כדי לייחס לישראל מדיניות ממשלתית רשמית של אישור אלימות נגד פלסטינים בידי קבוצות מבודדות של צעירים ישראלים, אינו פחות אבסורדי ולא מציאותי מאשר תיוג אלימות ספורטיבית באירופה ובאמריקות, או אלימות בהפגנות המוניות, כאלימות ממומנת ומאושרת על ידי הממשלה.
הביטוי המזיק הזה, לצד ביטויים נוספים המופנים נגד ישראל, מושמע לעיתים קרובות על ידי מנהיגים בינלאומיים שאינם מודעים לעובדות ומושפעים בקלות מתעמולה מוטה ומפלגתית.
הנטייה המצערת להכללות פרועות בביקורת על ישראל באה לידי ביטוי גם בלשון הרע הבוטה והמרושעת שפורסמה לאחרונה ב-New York Times, אשר האשימה את ישראל באלימות מינית נגד פלסטינים.
אין להכחיש כי הנטייה להתמקד בישראל נובעת ממגוון רחב של אינטרסים פוליטיים, היסטוריים, כלכליים, חברתיים, דתיים ומפלגתיים, שנוצרו במסגרת הפוליטיקה הבינלאומית, קואליציות ואינטרסים שונים, שלא לדבר על דעות קדומות עתיקות יותר כלפי יהודים ושאיפותיהם הלאומיות.
עם זאת, אין בכך כדי להצדיק את העוינות החריפה והמיידית המופנית כלפי ישראל, ללא סיבה מספקת, במגזרים שונים של הקהילה הבינלאומית.
