הדיון הישראלי על גבולות ברי-הגנה התנהל במשך שנים במונחים טכניים וצבאיים: קילומטרים, רכסים שולטים, גדרות חכמות, אזורי חיץ ועומק אסטרטגי. כל אלה חשובים, ולעיתים אף מכריעים ברמה המבצעית. אבל אחרי ה-7 באוקטובר, התברר כי הנתונים הפיזיים לבדם אינם מספיקים.
גבול בר-הגנה אמיתי נמדד ביכולתו להעניק לאזרחים את האמון הנדרש כדי לחיות, ליצור ולגדל משפחה. עבור כלל תושבי ישראל, הגבול אינו רק קו על המפה, אלא הבטחה קיומית. קחו למשל את תושבי הצפון: הם לא יוכלו לחזור באמת לבתיהם כל עוד הגבול נתפס בעיניהם כקו פרוץ ולא כהבטחה מחודשת לביטחון. עבורם, ועבור כל אזרח במדינה, המבחן של גבול בר-הגנה מתחיל ביכולת לישון בלילה בשקט, ללא תחושת הפקרה.
בסופו של דבר, גבול שאזרחיו אינם מאמינים בו, שאינו מאפשר להם לגדל ילדים סמוך אליו בתחושת מוגנות, איננו גבול בר-הגנה במובן העמוק של המילה. הביטחון הפיזי והחוסן הנפשי של התושבים הם-הם המרכיב הקריטי ביותר בעומק האסטרטגי של מדינת ישראל.
ביטחון לא נמדד רק בגובה החומה או בעובי הבטון. הוא נמדד גם במרחב התודעתי: בתחושת השליטה, באמון הציבור, ביכולת של חברה להמשיך לחיות בלי להימצא במצב תמידי של חרדה, עקירה והמתנה לאסון הבא. במובן הזה, לצד הגבול הפיזי של ישראל קיים גם גבול פסיכולוגי. כאשר הגבול הזה נפרץ, גם המכשול המתוחכם ביותר מתקשה להחזיר את תחושת הביטחון.
טבח 7 באוקטובר לא היה רק אירוע צבאי או מודיעיני מכונן. הוא היה שבר תודעתי ופסיכולוגי. הוא ערער את ההנחה הישראלית הבסיסית שלפיה המדינה, על כל עוצמתה הצבאית והטכנולוגית, יודעת להגן על אזרחיה מפני חדירה לשטחה, טבח וחטיפה של מאות לרצועת עזה. מאז אותו יום, השאלה איננה רק היכן יעבור הקו על המפה, אלא האם אזרח ישראלי יכול להאמין שהקו הזה מגן עליו באמת.
המציאות הזאת מחייבת שינוי עמוק בשיח המדיני והביטחוני. אי אפשר עוד לדבר על הסדרים, נסיגות או ערבויות בינלאומיות כאילו הציבור הישראלי לא עבר טראומה לאומית. אי אפשר להציע שוב את אותן נוסחאות ישנות כגון "פתרון שתי המדינות" בלי להבין שהאמון נשחק, שהחוזה הבסיסי בין האזרח למדינה נפגע, ושהציבור דורש לא רק הבטחות אלא מציאות ביטחונית מוכחת.
הטעות המרכזית של חלק גדול מהשיח המערבי היא ההתעקשות לראות את הסכסוך בעיקר כסכסוך טריטוריאלי. לפי תפיסה זו, אם רק יימצא קו גבול נכון, אם רק תינתן הכרה מדינית מספקת, ואם רק יופעל לחץ דיפלומטי מתאים, ניתן יהיה לייצר יציבות. אלא שהנחה זו מתעלמת מממד מרכזי: האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית של חלק מאויבי ישראל.
כאשר היריב רואה את המאבק לא כוויכוח על גבול אלא כציווי דתי, לא כמאבק על מדינה אלא כמאבק על עצם קיומה של ישראל, פשרה מקבלת משמעות אחרת. הפסקת אש עלולה להיתפס לא כסיום הסכסוך אלא כהפוגה טקטית בלבד, והסדר מדיני עלול להפוך לשלב ביניים בדרך להתחמשות מחודשת. לכן מדיניות ביטחון רצינית אינה יכולה להסתפק בשאלה מה ייחתם על הנייר. עליה לשאול מה יקרה ביום שאחרי: מי מחנך את הדור הבא, מי מחזיק בנשק, מי שולט בשטח, ומי מונע את השלב הבא של האלימות.
מכאן נובעת חשיבותה של הזירה הפסיכולוגית. איראן ושלוחותיה הבינו היטב כי אפשר לשחוק חברה באמצעות חוסר ודאות מתמשך, ולא רק באמצעים צבאיים. "טבעת האש" סביב ישראל מעזה, מלבנון, מתימן ומזירות נוספות נועדה לפגוע בתשתיות, בכוחות הצבאיים, ואף לשבש את תחושת הנורמליות של האזרח הישראלי. כלומר, לגרום לו להרגיש שכל בית הוא חזית וכל גבול הוא פרצה אפשרית.
הדבר בולט במיוחד אצל תושבי הצפון והדרום שנעקרו מבתיהם במלחמה. עבורם, הביטוי "גבול בר הגנה" הוא שאלה יומיומית: האם אפשר לחזור הביתה? האם הילדים יכולים ללכת לבית הספר בלי לחשוש מנ"ט, טיל או חדירת מחבלים? האם יישוב שפונה במשך חודשים ארוכים עדיין נתפס בעיני תושביו כמקום בטוח לחיות בו? כמו כן, המוני עם ישראל שנאלצו לרוץ למאחבים המוגנים ביום ובלילה עם התראות של דקות בודדות בלבד.
לכך מצטרפת השחיקה של מודל האזרחים-חיילים. מאות ימי מילואים, משפחות שנושאות בנטל מתמשך, עסקים שנפגעים, ילדים שגדלים כאשר הורה אחד נעדר שוב ושוב בגלל המצב – כל אלה הם חלק ממאזן הביטחון הלאומי. חברה יכולה להפגין חוסן יוצא דופן, וישראל אכן עושה זאת, אבל לחוסן חייב להיות תרגום מעשי במדיניות. מדינה שאינה מכבדת את תחושת הביטחון של אזרחיה יוצרת גירעון ביטחוני ששום מערכות נשק לבדן לא יוכלו לכסות.
לכן, נקודת המוצא לכל דיון עתידי חייבת להיות הסכמה ריבונית פנימית. אין משמעות אמיתית להסדר שמתקבל יפה בבירות המערב, אך אינו נתפס כלגיטימי בעיני הציבור שאמור לחיות עם תוצאותיו. גבול זה לא סתם קו שמשרטטים דיפלומטים. הוא מרחב חיים. ואם אזרחי ישראל אינם מאמינים שהמרחב הזה מגן עליהם, ההסדר יקרוס לתוך עצמו במוקדם או במאוחר.
זה לא אומר שצריך לדחות כל אפשרות מדינית בעתיד. פירוש הדבר הוא שהסדר מדיני אינו יכול להקדים את תנאי הביטחון היסודיים, לכן לפני שמדברים על פתרונות קבע, יש צורך בפירוק ממשי של תשתיות טרור, במניעת התחמשות מחודשת, בשינוי עמוק של מערכות חינוך והסתה, ובהסרה של נרטיבים המחנכים לשלילת עצם קיומה של ישראל. ואפילו אז, חייב להיות מבחן של המציאת התודעתי אצל האויב. חייבים להבטיח לנו שכל שינוי הוא שינוי יסודי. שלום יציב לא יכול להיבנות עם חברה שממשיכה ללמד כי ישראל היא ישות זמנית או בלתי לגיטימית.
באותה מידה, אי אפשר לדבר על ביטחון ישראל בלי להתייחס לארגוני הפרוקסי האזוריים של איראן. כל עוד חיזבאללה מחזיק ביכולת לאיים על יישובי הצפון, וכל עוד החות'ים וגורמים נוספים יכולים להשתלב במערכה רחבה נגד ישראל בכל רגע שירצו בכך, הציבור הישראלי ימשיך להרגיש שהאיום אינו מוגבל לגבול אחד. ביטחון פסיכולוגי מחייב בלימה של האיומים, אך גם שינוי במאזן הכוח שממנו הם נובעים.
בסופו של דבר, המבחן של גבול בר הגנה פשוט יותר מכפי שנדמה לנו: האם האנשים שהוא אמור להגן עליהם מרגישים מוגנים? האם הם חוזרים לבתיהם? האם הם מאמינים שהמדינה שולטת באיום ולא רק מגיבה אליו? והאם הם יכולים לנהל חיים אזרחיים בלי תחושה שהם חיים בחסדיה של ההפוגה הבאה?
אחרי 7 באוקטובר, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לחזור לשפת "ניהול הסכסוך" בלבד. היא זקוקה לדוקטרינה שמבינה כי ההגנה על המדינה מתחילה גם בהגנה על נפש האזרחים שלה. גבול בר הגנה מונע מעבר של מחבלים, אבל יותר מזה – הוא מחזיר לאזרח את הביטחון הבסיסי שביתו הוא אכן ביתו, ושהמדינה מסוגלת להבטיח את קיומו שם לאורך זמן. עד שזה יקרה, שום קו על המפה לא יספיק. זה מסר שחברינו במערב חייבים להפנים.
מאמר זה פורסם לראשונה ב-JNS בתאריך 6 במאי 2026.
