השיחות הישירות בין ישראל ללבנון שנערכו בוושינגטון ב-14 באפריל, בתיווכו של מזכיר המדינה מרקו רוביו, חשפו את הקושי המרכזי של משא ומתן זה: לא פער ביעדים, אלא פער בשפה.
שני הצדדים מנהלים שיח משום שהבעיה אמיתית: חיזבאללה. ישראל יכולה לנקוב בשמו באופן ישיר. לבנון אינה יכולה לאמץ שפה שמציגה את השיחות הללו כשותפות עם ישראל נגד חיזבאללה מבלי להרוס את הלגיטימציה הפנימית שלה עוד לפני שהן מתחילות. האתגר האמיתי אינו רק מה כל צד רוצה, אלא גם כיצד להגדיר את מטרת המשא ומתן מבלי לפגוע בו כבר מההתחלה.
חיזבאללה הוא בו-זמנית בעיה של ריבונות לבנונית ואיום ביטחוני על ישראל. קיימת חפיפה מסוימת של אינטרסים בין ביירות לירושלים בצורך למנוע מחיזבאללה להפעיל שליטה צבאית עצמאית בדרום לבנון. עם זאת, חפיפה זו אינה מציבה את שני הצדדים באותו צד.
שלום עם לבנון הוא יעד חשוב. נורמליזציה בין שתי המדינות תהיה הישג אזורי אמיתי. עם זאת, יש לומר דבר פשוט: כל אלה אינם אפשריים כל עוד חיזבאללה ממשיך להתקיים כארגון טרור חמוש עם שרשרת פיקוד צבאית משלו, קבלת החלטות עצמאית להסלמה, ומעמד שמערער באופן יסודי את המונופול של לבנון על הפעלת כוח. שלום אינו יכול להתקיים עם ממשלה אחת כאשר גורם אחר בתוך המדינה מחזיק בזכות להחליט על מלחמה ושלום.
לכן יש למסגר מחדש את היעד. המטרה אינה פירוז במובן המקובל; היא דה-ריבונות: שלילה שיטתית והדרגתית של הפונקציות הריבוניות שחיזבאללה מפעיל כיום משטח לבנון. פונקציות אלו נשענות על ארבעה עמודי תווך.
הראשון הוא הזכות להחליט על מלחמה ושלום באופן עצמאי מהמדינה הלבנונית. השני הוא שליטה פיזית בדרום לבנון ובאזור הגבול. השלישי הוא שליטה בזרימות כספיות, בשרשראות אספקה וברשתות הברחה. הרביעי הוא היכולת להחליף את המדינה עצמה באמצעות שיקום, רווחה, שירותים וייצוג פוליטי בתוך הקהילה השיעית.
רק הסרה הדרגתית של ארבע הפונקציות הללו יכולה להשיב את דרום לבנון, ואת הסמכות עליו, למדינה הלבנונית. השארת אפילו אחת מהן על כנה תהפוך כל הסכם להפוגה טקטית בלבד, ולא להסדר.
התמיכה האמריקאית היא חיונית – לא כנוכחות טקסית או כהצהרה דיפלומטית, אלא כעמוד השדרה המבצעי. רק מסגרת מתמשכת בהובלת ארה״ב יכולה לחזק את המונופול של לבנון על החלטות של מלחמה ושלום; לאפשר הקמה ופריסה של כוח לבנוני ייעודי בדרום; להפעיל לחץ אמיתי, פיקוח וסנקציות על רשתות המימון והלוגיסטיקה של חיזבאללה; ולעגן מאמץ שיקום שיחזיר בהדרגה למדינה הלבנונית את תפקידה כספקית שירותים.
בלעדיה, דה-ריבונות היא מושג. איתה, היא הופכת לתוכנית ישימה. דאגתה של ישראל היא חיזבאללה, לא לבנון.
ישראל אינה מבקשת לפגוע בריבונות הלבנונית, ואינה מבקשת לעצב במקומה את הסדר הפוליטי בלבנון. הריבונות הלבנונית שייכת ללבנון. דאגתה של ישראל מצומצמת ומעשית יותר: ביטחון אזרחיה, שלמות גבולה הריבוני, ומניעת מצב שבו חיזבאללה מפעיל ריבונות צבאית נגד ישראל משטח לבנון.
ככל שדרום לבנון יובא באופן יעיל יותר תחת סמכות המדינה הלבנונית, כך יפחת הצורך של ישראל לפעול בעצמה. לפיכך, הסוגיה האמיתית אינה הריבונות הלבנונית כשלעצמה, אלא האם ריבונות זו מופעלת על ידי המדינה הלבנונית או מוחלפת על ידי חיזבאללה.
לכן על דרום לבנון לשוב לסמכות אפקטיבית של המדינה הלבנונית ולא להישאר תלוי בין ישראל לחיזבאללה. כל מעבר מהעמדה הביטחונית הישראלית הנוכחית יכול להתרחש רק באופן הדרגתי ומותנה, תחת נוכחות ופיקוח אמריקאיים ישירים, ותוך תיאום ביטחוני מתמשך עם ישראל.
הנדרש אינו פריסה כללית של צבא לבנון, אלא כוח לבנוני ייעודי לדרום: מגויס מחוץ לאוכלוסייה המקומית בדרום ומחוץ לתשתיות שחיזבאללה בנה שם, מאומן, ממומן ומפוקח במסגרת האמריקאית הזו, ומוטל עליו להחזיק בשטח, להגן על מוסדות המדינה, לשלוט בגבול ולמנוע את חזרת חיזבאללה. לא כוח אנטי-שיעי, אלא כוח של המדינה הלבנונית שמממש בפועל את הריבונות הלבנונית.
ישראל תשמור על חופש פעולה מול איומים מתפתחים על אזרחיה.
יש לפגוע בנתיבי האספקה של חיזבאללה באופן קבוע, ולא רק לשבשם זמנית. הפגיעה במסדרון הסורי היא ממשית, אך היא לא תחזיק מעמד מעצמה. כל עוד קיים נתיב אמין להעברת נשק, כסף ומומחיות, כל הסדר בדרום נותר הפיך. אין זו סוגיה טכנית משנית; זהו אחד מתפקידי הריבונות המרכזיים שיש להעביר.
יש לשבור גם את המונופול החברתי של חיזבאללה. כוחו הוא מבני, לא רק צבאי. הוא נובע מתלות: חוזי שיקום, תשלומי פיצויים, רשתות תעסוקה, שירותים וכתובת פוליטית.
שום הסדר ביטחוני אינו מחזיק מעמד אם האוכלוסייה נותרת תלויה באופן בלעדי בחיזבאללה לצרכים הבסיסיים של החיים. מנגנון שיקום בהובלת המדינה, בגיבוי בינלאומי, אינו תוספת הומניטרית, הוא הכרח אסטרטגי.
באותה מסגרת, יש לראות בבירור את נביה ברי. הוא אינו מניע לפתרון, אלא חלק מהמערכת שאפשרה לחיזבאללה לבסס את מעמדו במשך עשורים. אין להתייחס אליו כערב, כשותף ליישום או כערוץ משאבים. התהליך חייב להתקדם מבלי להפוך אותו לצומת שדרכו הכול זורם. אם כן, שום דבר לא יזרום.
מדד ההצלחה חייב להשתנות בהתאם. הצלחה אינה מסמך חתום או הצהרה משותפת. הצלחה היא מצב שניתן לאימות, בתוך כמה שנים, שבו חיזבאללה אינו מתפקד עוד כריבון מבצעי מדרום לליטני; דרום לבנון עבר בפועל לסמכות המדינה; רשתות המימון והלוגיסטיקה של חיזבאללה נפגעו באופן מדיד; ולציבור השיעי קיימות חלופות אמיתיות לתלות בארגון חמוש אחד.
זהו גם התנאי לשלום. לא משום ששלום עם לבנון רחוק, אלא משום שהוא אפשרי: גבולות שקטים, מסחר, תיירות, קשרים אזרחיים ומזרח תיכון יציב יותר.
כדי שזה יקרה, על דרום לבנון לשוב למדינה הלבנונית, וההחלטה על מלחמה ושלום חייבת להיות בידי ממשלה, לא מיליציה. מה שנפתח ב-14 באפריל יהפוך לאפשרות ממשית לשלום רק אם דרום לבנון ישוב למדינה הלבנונית.
מאמר זה פורסם במקור ב-The Jerusalem Post ב-20 באפריל 2026.
