בעודו מחפש מוצא מהפינה האסטרטגית אליה נקלע במפרץ, הציג באחרונה נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ יוזמה שאם תתממש אפילו חלקית, יש בכוחה לשנות את הדינמיקה באזור כולו: הצטרפות של מדינות ערביות ומוסלמיות מרכזיות באזור להסכמי אברהם בכריכה אחת עם ההסדר המתגבש מול איראן. "הן צריכות להיות מוכנות, ערוכות ונכונות להפוך את ההסכם עם איראן לאירוע הרבה יותר היסטורי", כתב טראמפ ברשת החברתית Truth. בישיבת הקבינט הוא היה אפילו יותר חריף, כשאמר על מנהיגי ערב: "אני חושב שהם חייבים לנו את זה".
אולם התגובה של מדינות האזור לדרישה האולטימטיבית הזו הייתה צוננת. לפי דיווחים בארה"ב, גורמים שונים בסעודיה ובקטאר דחו על הסף את האפשרות שיצטרפו כעת להסכמי אברהם ויכירו בישראל בחסות אמריקאית. הזהירים שבהם אמרו כי "זו טקטיקה חכמה שנועדה להרגיע את הבייס הרפובליקני", והבוטים יותר כינו את הדרישה "גלולת רעל" שיכולה להכשיל כליל את המאמצים להגיע להפסקת אש עם טהרן.
קשה לפטור את העמדה של מדינות המפרץ הערביות – שיחד עם ישראל היו הנפגעות הראשיות של איראן במלחמה האחרונה – רק כמיקוח זמני. במצבם הבעייתי הנוכחי, המנהיגים הערבים מנסים להימנע ככל האפשר מכניסה להתנגשות חזיתית עם ארצות הברית, ובוודאי שאינם רצים להצטייר כמי שעומדים בדרכו של נשיא פעלתן כמו טראמפ וכמי שמכשילים את תוכניותיו להפוך ל"נשיא השלום". אולם במקרה הזה, לא חלפו אפילו 24 שעות מרגע ההצהרה ועד להודעות הדחייה.
הסיבה לכך היא עמוקה יותר משיקולים גיאו-פוליטיים זמניים, ויושבת על חרדה עמוקה שמעצבת כבר מעל ל-100 שנה את ה-DNA של האזור: זהו ההד ההיסטורי של "מיתוס כפל ההבטחות".
דיל או מלכודת: הזיכרון הארוך של תחושת הבגידה
פעולותיו של טראמפ – כבר עם ראשית כהונתו השנייה, וביתר שאת כמובן מאז פתיחת המבצעים חסרי התקדים "זעם אפי" ו"שאגת הארי" ב-28.2 – מעוררות בקרב מנהיגי ערב הזהירים הד היסטורי בעייתי ומטריד עבורם. מאז התמוטטות האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, פיתחו מנהיגי האזור "אלרגיה" לצעדים שנתפסים בעיניהם כניסיון של מעצמות המערב למסד "סדר אזורי חדש".
כישראלים, יוזמות אלו נתפסות עבורנו לעיתים כהזדמנות לשיפור עמדות וכתקווה לעתיד שאינו כולל רק "חיים על החרב". אולם בעיני מנהיגי האזור החשדנים, מדובר בדפוס מטריד: שאיפה חוזרת לעצב את המזרח התיכון מבחוץ, על פי היגיון מערבי של סדר כלכלי, יציבות שלטונית ושליחות מוסרית. השימוש ב"שפת הסדר החדש" – לבו של המאמץ האמריקני הנוכחי להרחבת הסכמי אברהם – פעמים רבות דווקא מייצר את חוסר הסדר שהוא מבקש לרפא.
מקורה של החשדנות הזו בתפיסה אותה כינה ישעיהו פרידמן "מיתוס של כפל הבטחות": האמונה השגורה לפיה במהלך מלחמת העולם הראשונה, בריטניה פיזרה הבטחות סותרות לערבים וליהודים על עתיד האזור לאחר שייפול בידיה עם קריסת השלטון העות׳מאני ארוך השנים. כך, רבים עדיין מאמינים שהממשלה בלונדון הבטיחה מחד לתנועה הציונית לסייע בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל על חשבון הערבים, ובמקביל הבטיחה לערבים להקים באזור ממלכה עצמאית בתמורה לעזרתם במאבק נגד הטורקים.
בעיני השליטים במדינות ערב, ההיסטוריה הקרובה של האזור מלמדת שהתוצאה של אותו הנדוס-יתר אימפריאלי לא הייתה סדר יציב, אלא עשורים של סכסוך ותחושת בגידה עמוקה. כיום, כשוושינגטון מנסה לכרוך הסדרה מול קו החזית האיראני עם נורמליזציה כפויה במפרץ, מנהיגי האזור מזהים מיד את אותה תסמונת מוכרת. השותפות הצבאית יוצאת הדופן במהלך מבצע "שאגת הארי" בין צה"ל לכוחות האמריקניים כמובן רק מהדהדת ומחזקת את התחושה הזו: אם כעת המעצמה מאמריקה מבקשת להכתיב סדר חדש ומעניקה לנו הבטחות תמורתו, אילו הבטחות סותרות היא נתנה לבעלי בריתה היהודים? שליט המעצמה רואה בעיני רוחו "דיל", באזור רואים מלכודת.
קריאה היסטורית שגויה: השפעת הגל האנטי-ישראלי
במובנים רבים, קיומו של מיתוס כפל ההבטחות הוא תוצאה של שיח חירשים: במערב נוטים להחמיץ את משקל הלגיטימציה השבטית, המסורתית והדתית במבנה השלטון בחברות מוסלמיות; ובה בעת בעולם הערבי מפרשים בצורה שגויה את פעולות וכוונות המעצמות. הצהרת בלפור, לכאורה ההוכחה המובהקת לשטר ההבטחה שהעניקה בריטניה להקמת מדינה יהודית בלב המזרח התיכון, היא אחד המסמכים הנחקרים והשנויים במחלוקת ביותר בהיסטוריה המודרנית של האזור – והיא ממשיכה להיקרא באופן שגוי, לדעתי, במנותק מהרקע התרבותי שבו נכתבה.
הגל האנטי-ישראלי ששוטף את השיח הציבורי במערב בשנים האחרונות – וכעת לאחר המלחמה עם איראן ביתר שאת – רק מעמיק את הפרשנות השגויה של המהלך ההיסטורי ומזין מחדש את האמונה ב"מיתוס כפל ההבטחות". ההצהרה הפכה כיום, באזור ובחלקים נרחבים של השיח המערבי, לסמל של "קולוניאליזם ציוני", לכאורה, ביטוי לתפיסה חדשה של הסכסוך שבה הציונות עצמה מוצגת לא כתנועת שחרור לאומית אלא כשלוחה של המערב הקולוניאלי.
אולם במקורה ההצהרה כלל לא מבטיחה להקים "מדינה יהודית", אלא "רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". הניסוח הלשוני הזהיר הזה הוא הד לעולם תרבותי ורעיוני שנעלם. הצהרת בלפור לא נכתבה רק במונחים של ניצחון או נישול, כפי שטוענים מתנגדי ישראל הקולניים ביותר כיום בקמפוסים וברשתות החברתיות, אלא מתוך ניסיון נאיבי ופטרוני למצוא מודל שלטוני יציב ומוצדק מוסרית לאחר מלחמה הרסנית.
רבים ממנסחי ומקדמי ההצהרה ב-1917 החזיקו בתפיסה פילוסופית לפיה החברה האנושית היא "אורגניזם מוסרי", כפי שניסחו זאת הוגים שהיו מעורבים בקידום הצהרת בלפור דוגמת יאן סמאטס ואלפרד צימרן, ולא אוסף של פרטים אוטונומיים. המדינה, בראייתם, איננה חוזה בין אזרחים, אלא קהילה חיה שכל חלק בה נושא אחריות כלפי השלם.
מתוך ההיגיון הזה, בריטניה ראתה גם באימפריה שלה לא רק מנגנון שליטה, אלא מערכת התפתחות מוסרית. עמים וקהילות נחשבו ישויות מתפתחות, הנמצאות בשלבים שונים של בשלות. הצהרת בלפור נולדה מתוך תפיסה זו: לא כהבטחה למדינה יהודית ריבונית מיידית, אלא כהכרה בכך שהעם היהודי הוא "קהילה היסטורית" בעלת פוטנציאל מוסרי להתפתחות מדינית בעתיד, תחת הדרכתה ושליטתה של בריטניה. בתפיסת עולם זו, גם מנהיגי ערב מייצגים "קהילה היסטורית" חשובה שצריכה לקבל "הדרכה" משליטי האימפריה בדרכם לעצמאות וריבונות. לא כפל הבטחות היה כאן, אלא תפיסת עולם פטרונית שנעלמה, וכעת המסמכים שהותירה אחריה מפורשים באופן שונה ובמנותק מההקשר המקורי שבו נכתבו.
אולם המיתוס עודנו חי, כוחו גדל והשפעתו גוברת. מריאד ועד דוחא, השחקנים המרכזיים באזור מסרבים פעם אחר פעם להתמסר ל"עסקת חבילה" חיצונית שמבטיחה ביטחון לכולם תוך התעלמות ממוקשי העומק המקומיים דוגמת הסוגייה הפלשתינית או שבריריות בסיסי התמיכה במשטרים הערביים הנוכחיים. ההד ההיסטורי של "בגידת המעצמות" אחרי 1917 ממשיך להכתיב מהלכים מדיניים באזור, גם אם באופן שנראה לנו לעיתים כאבסורדי.
המעצמה תעזוב, ישראל תישאר: מלונדון 1917 לוושינגטון 2026
עבור מקבלי ההחלטות בירושלים ובוושינגטון, הסירוב המפרצי לדרישותיו של טראמפ אינו רק עוד מכשול בדרך לנורמליזציה המיוחלת – הוא תמרור אזהרה. אם רבות ממדינות המפרץ הערביות סבורות כיום שההבטחות ל"סדר חדש" הן בהכרח מלכודת עבורן, לא רק שהן יכשילו כל אפשרות הגיונית להסדר, אלא שהן אף יעשו מאמצים להתרחק מאפשרות שכזו ויתקרבו דווקא ליריבות של ישראל באזור.
התוכניות הגדולות של טראמפ טומנות בחובן הזדמנויות אדירות עבור ישראל. כבר כעת, ניתן לראות ששיתוף הפעולה הביטחוני הגיע לרמות שלא נודעו בעבר. אולם כדי שנדע לנצל בשנים הקרובות את מלוא הפוטנציאל הגלום במצב האזורי החדש שנוצר, יש צורך לפעול מול שאר השחקנים האזוריים באופן זהיר, מדוד ומודע לפערים התרבותיים ולהבדלי התפיסות ההיסטוריות.
בעוד ארצות הברית היא המעצמה הגלובלית שמנסה "לסדר" את המזרח התיכון באופן שיתאים לאינטרסים השונים שלה בחזיתות אחרות – מול סין במזרח הרחוק למשל – ישראל היא שחקן אזורי. גם כאשר העניין של וושינגטון יעבור לזירות אחרות, בירושלים יצטרכו לנסות למצוא מסילות לריאד, דוחא ואבו דאבי. התגובה הדרמטית והמהירה להצהרות של טראמפ על "הצטרפות להסכמי אברהם" מלמדת שבמזרח התיכון, האפשרויות להתקדם קיימות – אולם ניתן להגיע אליהן רק מתוך הכרה מפוכחת ששותפויות שקטות, "מהשטח", חזקות יותר מתוכניות גדולות ומבריקות שמגיעות "מלמעלה".
