מבוא: הכרזה על מלחמה כלכלית כוללת
איראן לא הצליחה להגיע להסכם. לכן אני מכריז על הצעד הכלכלי הגדול ביותר שננקט אי פעם נגד מדינה כלשהי. כל מדינה שתאפשר למוסדות פיננסיים, לעסקים, לנמלי תעופה או לגופים ממשלתיים להעניק לאיראן סיוע כלשהו תעמוד בפני סנקציות חסרות תקדים. זהו יום הדין הכלכלי נגד איראן.
– נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ
הכרזה מונומנטלית זו, המהדהדת את מסעות ״הלחץ המרבי״ מן העבר אך מעלה אותם לרמה של הסגר עולמי מוחלט ובלתי מתפשר, מייצגת שינוי פרדיגמה באופן שבו מדינות מפעילות כוח בזירה הגאו-פוליטית. היא חורגת מן ההגבלות הפיננסיות הממוקדות של ראשית המאה ה-21 ופותחת במצור כולל על מדינה ריבונית בעידן מודרני ומקושר יתר על המידה.
המושג ״יום דין כלכלי״ אינו רק רטורי; מבחינה מבנית הוא מפרק את יכולתה של מדינה לתקשר עם הכלכלה העולמית. אכיפת צו כזה דורשת להפוך את כל המערכת הפיננסית והימית העולמית לנשק. היא כופה התכנסות חריפה בין מדיניות החוץ של ארה״ב והאיחוד האירופי, משנה מן היסוד את אופן החלת המשפט הימי הבינלאומי (UNCLOS), שוברת עקרונות יסוד של הביטוח הימי כגון היזק משותף (General Average), ודוחפת משטר מבודד אל המעמקים האפלים ביותר של כלכלת הצללים, המתבטאים במסחר באמצעות חברות קש, מניפולציות בלתי חוקיות במט״ח, פעילות קריפטוגרפית בחסות המדינה, ובאופן טרגי גם בזינוק בסחר בבני אדם.
ניתוח זה בוחן את ההשלכות הרב-ממדיות של המצור הכלכלי חסר התקדים הזה על איראן, ובודק כיצד אכיפת הסנקציות הללו משכתבת את כללי המסחר העולמי, הפיננסים והביטחון האנושי.
חלק א׳: ההתכנסות בין מדיניות החוץ של ארה״ב והאיחוד האירופי
במשך שנים הייתה הברית הטרנס-אטלנטית מפוצלת בשאלת איראן. לאחר הפרישה הראשונית של ארה״ב מתוכנית הפעולה המקיפה המשותפת (JCPOA), ניסה האיחוד האירופי להגן על הסחר הלגיטימי שלו עם טהראן באמצעות מנגנונים כמו INSTEX. אולם הנוף הגאו-פוליטי של 2026 שונה בתכלית. לנוכח הדיכוי הפנימי הבלתי פוסק באיראן, האצת העשרת האורניום שלה והתמיכה החומרית החיונית שהיא מעניקה למערך הצבאי של רוסיה, נטש האיחוד האירופי את מדיניות הפיוס שלו.
ההכרזה על ״יום הדין הכלכלי״ מסמנת יישור קו מלא בין מדיניות החוץ של ארה״ב לזו של האיחוד האירופי. האיחוד עבר מציות פסיבי לאכיפה פעילה. הסנקציות האירופיות, שבעבר התמקדו באנשים מסוימים ובמשמרות המהפכה האסלאמיים (IRGC), הורחבו כעת כך שישקפו את משטר הסנקציות המשניות של ארה״ב.
המדיניות הטרנס-אטלנטית המאוחדת הזאת פועלת על בסיס אולטימטום פשוט ובינארי המוצג לשאר העולם: אתם יכולים לעשות עסקים עם הכלכלה המערבית המשולבת, בהיקף של 30 טריליון דולר, או שאתם יכולים לעשות עסקים עם איראן. באמצעות איום לשלול גישה ל-SWIFT, לגוש האירו ולמערכת הסליקה בדולר האמריקאי מכל גוף במדינה שלישית, בין שמדובר בבנק סיני, בנמל תעופה טורקי או בחברת לוגיסטיקה מאיחוד האמירויות, ארה״ב והאיחוד האירופי הפכו למעשה את הגלובליזציה עצמה לנשק.
חלק ב׳: טבעת החנק הימית ומצר הורמוז
הזירה הנפיצה ביותר של המלחמה הכלכלית הזאת היא המרחב הימי. איראן גובלת במפרץ הפרסי ובמפרץ עומאן, שביניהם מפריד מצר הורמוז, נקודת חנק אסטרטגית שדרכה עוברים כ-20% מן הנפט הנצרך בעולם.
תחת הלחץ של ״יום הדין הכלכלי״, יצוא הנפט הלגיטימי של איראן מצטמצם לאפס, והמשטר נאלץ להסתמך לחלוטין על ״צי צללים״. צי זה מורכב מכלי שיט מיושנים, בלתי מבוטחים ובעלי דגלי רישום עמומים, המשביתים את מערכות הזיהוי האוטומטי שלהם (AIS) כדי להבריח נפט גולמי איראני לקונים המוכנים לרכוש אותו, בעיקר בתי זיקוק עצמאיים במזרח אסיה.
המתיחות במצר הורמוז היא קיומית. מבחינה היסטורית, איראן איימה לסגור את המצר אם יצוא הנפט שלה ייחסם. אולם חסימה פיזית של המצר בידי איראן תעורר תגובה צבאית מסיבית. במקום זאת מתפתח משחק מורכב של חתול ועכבר בזירה הימית. ארה״ב ובעלות בריתה משתמשות בדימות לווייני מתקדם, במכ״ם מפתח סינתטי (SAR) ובסיורים ימיים כדי לזהות, לעקוב ולבסוף להטיל סנקציות על כלי השיט ה״חשוכים״.
המיליטריזציה הקיצונית הזאת של המפרץ הפרסי מתנגשת ישירות באמנת האו״ם בדבר משפט הים (UNCLOS). על פי UNCLOS, מצר הורמוז הוא ״מצר בינלאומי״, המעניק לכל כלי השיט זכות ל״מעבר טרנזיט״, זכות שאינה ניתנת להשעיה, גם בידי מדינות החוף, איראן ועומאן. איראן מפרשת לעיתים קרובות את UNCLOS לטובתה, וטוענת לזכות לעלות על כלי שיט ולתפוס אותם אם היא מגדירה אותם ״מזהמים״ או ״מבריחים״, ובכך למעשה משתמשת במשפט הימי כתירוץ לפיראטיות בחסות המדינה וללקיחת בני ערובה מקרב ספנות המקושרת למערב. מנגד, ארה״ב והאיחוד האירופי מותחים את גבולות UNCLOS באמצעות יירוט אגרסיבי של כלי שיט איראניים מצי הצללים בלב ים, ופועלים באזור אפור מבחינה משפטית, שבו אכיפת סנקציות מקומיות מתחככת בעקרון הבינלאומי של חופש השיט.
חלק ג׳: היזק משותף והחור השחור המשפטי של הביטוח הימי
ההסתמכות על נתיב מסחר ימי חשאי וכבד בסנקציות משבשת עמוקות את הביטוח הימי העולמי, ובמיוחד את הדוקטרינה הימית העתיקה של היזק משותף (General Average).
היזק משותף, המעוגן בכללי יורק-אנטוורפן, הוא עיקרון במשפט הימי שלפיו כל הצדדים המעורבים במסע ימי חולקים באופן יחסי בהפסדים הנובעים מהקרבה מרצון של חלק מן האונייה או מן המטען שנעשתה כדי להציל את השלם במקרה חירום. לדוגמה, אם פורצת שריפה באונייה ומטען מושלך לים או ניזוק ממים ששימשו לכיבוי האש, בעל האונייה וכל בעלי המטענים משתתפים כספית בפיצוי הצד שמטענו הושמד.
בהקשר של צי הצללים האיראני, היזק משותף הופך לסיוט משפטי. דמיינו כלי שיט הנושא תערובת של מטען חוקי-למחצה ונפט גולמי איראני הנתון לסנקציות או רכיבים צבאיים דו-שימושיים בלתי חוקיים, וסובל מתקלה במנוע במפרץ עומאן. אם רב החובל נאלץ להקריב מטען, או אם נדרשות פעולות גרירה והצלה יקרות מאוד כדי למנוע דליפת נפט קטסטרופלית, מוכרז אירוע של היזק משותף.
אולם על פי הדין האנגלי, החל על הרוב הגדול של עסקאות הביטוח הימי, מסע שנועד במפורש להפר סנקציות בינלאומיות נגוע מן היסוד באי-חוקיות (ex turpi causa non oritur actio). שמאים מערביים, מועדוני P&I (Protection and Indemnity או הגנה ושיפוי) ומבטחי משנה מנועים מבחינה משפטית, בשל הסנקציות המשניות של ארה״ב והאיחוד האירופי, מלהשתתף בהליך החישוב והיישוב של ההיזק המשותף.
אם בעלי מטענים תמימים יתבקשו להשתתף בעלות הצלתו של משלוח נפט איראני בלתי חוקי, הם יסרבו בטענה שהמסע היה בלתי חוקי. מנגד, אם מטען איראני יושלך לים כדי להציל את האונייה, גופים ממשלתיים איראניים לא יוכלו לאכוף ערבות של היזק משותף בבית משפט בינלאומי לגיטימי. התמוטטות זו הורסת את המערכת ההדדית של חלוקת הסיכונים. היא מאלצת את כלי השיט של צי הצללים לפעול ללא רשתות ביטחון ומגדילה מאוד את הסיכוי לאסונות סביבתיים קטסטרופליים במפרץ הפרסי ובים הכספי, משום שרבי חובלים עשויים לעכב הזעקת שירותי הצלה מחשש שחשיפת המטען הבלתי חוקי שלהם תביא להתערבות הרשויות המערביות.
חלק ד׳: עקיפת תקנות האיחוד האירופי בנוגע למוצרים דו-שימושיים
בעוד איראן מייצאת נפט כדי לשרוד, היא חייבת לייבא טכנולוגיה כדי לקיים את הבסיס הצבאי והתעשייתי שלה. מרכיב קריטי ב״יום הדין הכלכלי״ הוא אכיפה קפדנית של פיקוח על יצוא, המשיק במידה רבה לתקנות האיחוד האירופי בנוגע למוצרים דו-שימושיים (Regulation (EU) 2021/821).
מוצרים דו-שימושיים הם סחורות, תוכנות וטכנולוגיות שנועדו לשימוש אזרחי אך ניתן לעשות בהן שימוש גם למטרות צבאיות. אלה כוללים מיקרו-בקרים, מנועי סרוו, סיבי פחמן, מודולי ניווט מתקדמים ומנועים ימיים מיוחדים. תוכניות המל״טים (UAV) והטילים הבליסטיים המרשימות של איראן נשענות כמעט לחלוטין על טכנולוגיה מערבית דו-שימושית שהוברחה למדינה.
משטר הסנקציות החדש מוציא למעשה את היצוא לאיראן אל מחוץ לחוק וממוטט את ההבחנה בין שימוש אזרחי לשימוש צבאי. כדי לשרוד, הקימו משמרות המהפכה רשתות רכש עצומות. מכיוון שיצוא ישיר מאירופה לאיראן אינו אפשרי, איראן עושה שימוש בשרשראות רכש רב-שכבתיות. יצרן אירופי עשוי למכור שבבים למפיץ לגיטימי בגרמניה, שמוכר אותם למתווך באיחוד האמירויות, שמעביר אותם לחברת חזית במרכז אסיה, לפני שהם מוברחים לבסוף דרך הים הכספי או ביבשה אל תוך איראן.
הוראות ״יום הדין הכלכלי״ תוקפות ישירות את שרשרת האספקה הזאת באמצעות אכיפה אקסטרה-טריטוריאלית. אם יצרן אירופי אינו מפעיל הליכי ״הכר את הלקוח״ (KYC) מחמירים במיוחד ומנגנוני אימות של משתמש הקצה, הוא מסתכן בקנסות הרסניים. האיחוד האירופי וארה״ב עוקבים אחר המספרים הסידוריים של רכיבים שנמצאו במל״טים איראניים שהופלו, ומטילים בדיעבד סנקציות על כל חוליה בשרשרת האספקה. מדיניות אפס הסובלנות הזאת מאלצת חברות טכנולוגיה מערביות להקים מערכי ציות יקרים, ובפועל מחייבת אותן להפעיל מעין רשתות מודיעין פרטיות כדי לוודא שמוצריהן אינם מגיעים לידי משמרות המהפכה.
חלק ה׳: חברות מדף, מניפולציות במט״ח וכלכלת הצללים
כאשר איראן מנותקת מ-SWIFT וממערכת הבנקאות המתכתבת, המשטר אינו יכול לנהל מסחר בינלאומי באמצעות מכתבי אשראי מסורתיים. כדי לעקוף זאת, המדינה האיראנית והגופים המוכרזים שלה מסתמכים במידה רבה על חברות מדף ועל תוכניות מורכבות למסחר במטבע חוץ (Forex).
חברת מדף היא חברה הרשומה כחוק אך אין לה פעילות או נכסים; היא מונחת למעשה על ״המדף״ עד שנזקקים לה. משמרות המהפכה רוכשים מאות חברות מדף ותיקות כאלה בתחומי שיפוט שבהם חוקי השקיפות התאגידית רופפים, כגון הונג קונג, טורקיה, איחוד האמירויות ומקלטי מס שונים. מאחר שלחברות הללו יש היסטוריה, משום שנרשמו שנים קודם לכן, הן יכולות לעיתים לעקוף אלגוריתמים ראשוניים למניעת הלבנת הון (AML).
איראן משתמשת בחברות המדף הללו למסחר מעגלי במט״ח ולהלבנת הון מבוססת סחר. לדוגמה, חברת מדף הנשלטת בידי משמרות המהפכה בדובאי עשויה להוציא חשבונית לחברת חזית בעומאן עבור ״מכונות חקלאיות״ שאינן קיימות. התשלום מתבצע במטבעות מקומיים או באמצעות מערכת החוואלה (Hawala), רשת בלתי רשמית להעברת ערך המבוססת על אמון. לאחר שהכספים נכנסים למערכת הבינלאומית במסווה של גוף תאגידי לגיטימי, הם מומרים לאירו או לדולרים בשוק המט״ח.
במסגרת ״יום הדין הכלכלי״, המשרד לבקרת נכסים זרים של משרד האוצר האמריקאי (OFAC) מפעיל בינה מלאכותית כדי לעקוב אחר שוקי המט״ח העולמיים ולאתר חריגות, וכך לזהות את דפוסי ההתנהגות של חברות חזית איראניות. כאשר הוא מזהה רשת, OFAC מכניס את חברות הקש לרשימה השחורה ומקפיא את נכסיהן מיד. כך נוצר משחק אכזרי של ״הכה בחפרפרת״: משמרות המהפכה שורפים חברות קש בקצב שאינו בר קיימא, ומאבדים הון בעמלות עסקה למתווכים הדורשים פרמיות עצומות בתמורה לנכונותם לשאת בסיכון של סנקציות אמריקאיות.
חלק ו׳: הבנק המרכזי של איראן ואשליית יתרות המט״ח
בלב יכולת ההגנה הכלכלית של כל מדינה נמצאות יתרות מטבע החוץ שלה. אל מול הסנקציות חסרות התקדים האלה מנהל הבנק המרכזי של איראן (CBI) מערכה מתמשכת של כלכלה פסיכולוגית.
הצהרות תיאורטיות ומעשיות מן העת האחרונה של הבנק המרכזי טוענות לעיתים קרובות שלאיראן יש יתרות מט״ח משמעותיות, ולעיתים מציגות נתונים של יותר מ-100 מיליארד דולר, במטרה להקרין חוסן כלכלי ולהרגיע בהלה בשוק המקומי. הבנק המרכזי טוען כי פיזר את נכסיו והפחית את תלותו בדולר האמריקאי, וכי הוא מחזיק נכסים ביואן סיני, ברובל רוסי ובזהב.
אולם תחת הבחינה הקפדנית של ״יום הדין הכלכלי״, ההצהרות הללו נחשפות כתיאטרון כלכלי. אף שהבנק המרכזי עשוי מבחינה טכנית ״להחזיק״ ביתרות הללו במאזן, הרוב המכריע של הכספים כלוא בחשבונות זרים. כספים ממכירות נפט לסין מוחזקים בבנקים סיניים וניתן להשתמש בהם רק לרכישת סחורות סיניות; לא ניתן להשיב אותם לטהראן או להמירם באופן חופשי. מצבים דומים קיימים ביחס לכספים שהוקפאו בעבר בדרום קוריאה או בעיראק.
מכיוון שלבנק המרכזי אין נזילות נגישה, הוא אינו מסוגל להגן על הריאל האיראני בשוק החופשי. הדבר מוביל לפיחות קטסטרופלי במטבע ולהיפר-אינפלציה. כדי לכסות את הגירעון הממשלתי, הבנק המרכזי נאלץ להדפיס כסף ללא גיבוי. הפער בין היתרות שעליהן מדווח הבנק לבין המציאות ברחובות טהראן הורס את אמון הציבור במוסדות הפיננסיים של המדינה. האזרחים ממהרים להמיר את הריאל שלהם, שערכו מתאדה, לנכסים קשיחים – מטבעות זהב, דולרים אמריקאיים בשוק השחור או נדל״ן, ובכך מאיצים עוד יותר את קריסת המטבע.
חלק ז׳: מטבעות קריפטוגרפיים כחזית הפיננסית האחרונה
ככל שהבנקאות המסורתית, הברחת מזומנים פיזיים וחברות החזית בשוק המט״ח הופכות למסוכנות יותר ויותר, פנה המשטר האיראני אל החזית הדיגיטלית: מטבעות קריפטוגרפיים.
איראן הייתה אחת המדינות הראשונות שזיהו את התועלת שבביטקוין לצורך עקיפת המערכת הפיננסית העולמית. למדינה עתודות עצומות של גז טבעי. עם זאת, הסנקציות מונעות ממנה להקים את תשתית ה-LNG (גז טבעי נוזלי) הדרושה לייצואו. כדי להפיק ערך כלכלי מן האנרגיה ה״תקועה״ הזאת, ממשלת איראן מסבסדת בכבדות חשמל עבור פעילות כריית מטבעות קריפטוגרפיים המאושרת בידי המדינה.
באמצעות כריית ביטקוין, המשטר למעשה ממיר את הגז הטבעי שלו לנכס דיגיטלי מבוזר ועמיד לצנזורה. הממשלה מחייבת כורים רשומים למכור את הביטקוין שכרו ישירות לבנק המרכזי של איראן. לאחר מכן משתמש הבנק המרכזי בביטקוין הזה כדי לשלם עבור יבוא חיוני, תוך עקיפה מוחלטת של הדולר האמריקאי ושל רשת SWIFT.
אולם הוראות ״יום הדין הכלכלי״ צופות גם את המהלך הזה מראש. משרד האוצר האמריקאי והרשויות באיחוד האירופי אינם רואים במטבעות קריפטוגרפיים מקלט למדינות הנתונות לסנקציות. חברות המתמחות בחקירת בלוקצ׳יין, כגון Chainalysis, נשכרות כדי למפות ארנקים המקושרים למאגרי כרייה איראניים, למשמרות המהפכה ולבורסות קריפטו איראניות בעלות זיקה למדינה, כמו Nobitex.
לאחר ש-OFAC מזהה כתובות ארנק כאלה, הוא מוסיף אותן לרשימת ה-SDN (Specially Designated Nationals). כל בורסת קריפטו עולמית, כמו Binance, Coinbase או Kraken שמעבדת עסקה המזוהמת בקשר לארנק איראני מסתכנת בסנקציות משניות הרסניות. נוסף על כך, ארה״ב פועלת באגרסיביות נגד ״מערבלי״ קריפטו (mixers), שירותים שנועדו לטשטש את מקורם של כספי קריפטו, ומטילה עליהם סנקציות עד שהם למעשה חדלים להתקיים. כתוצאה מכך, אף שאיראן יכולה לכרות ביטקוין, היכולת להוציא אותו בשוק הבינלאומי נעשית קשה ביותר, משום ששחקנים לגיטימיים מסרבים לקבל מטבעות ״נגועים״, ואיראן נאלצת למכור את הקריפטו שלה בהנחות כבדות בשווקי הדארק-ווב.
חלק ח׳: המחיר האנושי – ייאוש וסחר בבני אדם
סנקציות מקרו-כלכליות מתוכננות ברמת המדינה, אך השלכותיהן העמוקות והטרגיות ביותר מוטלות על בני אדם. כאשר מדינה מתמודדת עם ״יום דין כלכלי״, הכלכלה הרשמית מתפוררת. מפעלים נסגרים בשל מחסור בחומרי גלם דו-שימושיים; האינפלציה מוחקת את מעמד הביניים; והמדינה, הנואשת לשרוד, שואבת עושר מאזרחיה.
בסביבה של ייאוש כלכלי מוחלט, כלכלת הצללים שולחת גרורות. תוצר הלוואי המחריד ביותר של הקריסה הזאת הוא זינוק עצום בסחר בבני אדם.
כאשר משפחות מתמודדות עם רעב ואבטלה, אוכלוסיות פגיעות, במיוחד נשים, ילדים ומיעוטים אתניים כגון הבלוצ׳ים והכורדים באזורי הגבול, מנוצלות בידי ארגוני פשיעה מאורגנת, שלעיתים פועלים בהסכמה שבשתיקה או במעורבות ישירה של שומרי גבול מושחתים ממשמרות המהפכה, הזקוקים למקורות חדשים של הכנסה בלתי חוקית.
הקשר בין איראן לסחר בבני אדם מתבטא בכמה צורות:
- ניצול כוח עבודה: איראנים נואשים ופליטים אפגנים החיים באיראן מוברחים דרך הגבולות ההרריים המסוכנים אל טורקיה, בתקווה להגיע לאירופה. מבריחי בני אדם גובים סכומים מופקעים ולעיתים מחזיקים מהגרים כבני ערובה ב״בתי מסתור״ עד שמשפחותיהם משלמות כופר. מי שאינם יכולים לשלם נאלצים להיכנס לשעבוד חוב ולעבוד בסדנאות יזע בלתי חוקיות או בענפי חקלאות מעבר לגבול.
- סחר מיני: נשים ונערות צעירות, שנדחפו לעוני מוחלט בעקבות הקריסה הכלכלית, נסחרות דרך המפרץ הפרסי לאיחוד האמירויות, לעומאן ולמדינות רחוקות יותר. רשתות פליליות פועלות במסווה של ״סוכנויות תעסוקה״ המציעות משרות בסיעוד או באירוח, אך לאחר הגעת הקורבנות הן מחרימות את דרכוניהן ומאלצות אותן להיכנס לתעשיית המין המסחרית.
ארה״ב והאיחוד האירופי, בעודם אוכפים את המצור הכלכלי, מפרסמים במקביל דוחות זכויות אדם המגנים את טהראן על כישלונה במאבק בסחר בבני אדם. אולם הפרדוקס הטרגי של ״יום הדין הכלכלי״ הוא שבאמצעות הרס הכלכלה הלגיטימית כדי להרעיב את המשטר ממשאבים, הקהילה הבינלאומית יוצרת שלא במתכוון בדיוק את התנאים החברתיים-כלכליים שבהם רשתות סחר בבני אדם משגשגות. המשטר, המתמקד כולו בהישרדותו ובשמירה על מנגנון הביטחון שלו, נוטש את החוזה החברתי ומשאיר את אזרחיו הפגיעים ביותר לחסדיהם של ארגוני פשיעה חוצי גבולות.
סיכום: על סף קריסת המדינה או צללים נצחיים?
ההכרזה הבדיונית, אך הסבירה מאוד, על ״יום דין כלכלי״ נגד איראן מייצגת את המבחן האולטימטיבי של הפעלת עוצמה כלכלית בידי מדינות במאה ה-21. זהו מצור העושה שימוש בכלי הנשק של הגלובליזציה: סעיפים בביטוח ימי, פיקוח על יצוא של מוצרים דו-שימושיים, גישה ל-SWIFT, ניתוחי בלוקצ׳יין ואלגוריתמים בשוק המט״ח.
ההתכנסות בין מדיניות החוץ של ארה״ב והאיחוד האירופי יוצרת רשת חסרת תקדים הדוחקת את איראן אל מחוץ לאור הזרקורים הבינלאומי. בתגובה, איראן נסוגה אל הצללים, הופכת את הים הכספי ואת מצר הורמוז לכלי נשק ומסתתרת מאחורי ציים חשאיים המאיימים על שלמותם המשפטית של UNCLOS ושל מנגנון ההיזק המשותף. היא נשענת על מבוך של חברות קש לצורך הלבנת כספים, שורפת גז שאינה יכולה לייצא כדי לכרות מטבעות קריפטוגרפיים בניסיון נואש להשיג נזילות דיגיטלית, ומקרינה חזות של כוח באמצעות הצהרות מטעות של הבנק המרכזי בנוגע ליתרות המט״ח.
בסופו של דבר, רמה כזאת של מלחמה כלכלית יוצרת תוצאה בינארית. או שהיא מצליחה להרעיב את משמרות המהפכה מן ההון הדרוש למימון שאיפות הגרעין שלהם ושל ארגוני הפרוקסי האזוריים, ובכך מאלצת כניעה וחזרה לשולחן המשא ומתן, או שהיא מביאה לקריסה מוחלטת של המדינה האיראנית.
אם המדינה תקרוס, המחיר האנושי יהיה בלתי ניתן למדידה. התפרצות של סחר בבני אדם, הגירה המונית ועימות פנימי תקרין החוצה ותערער את יציבות המזרח התיכון ואירופה. ״יום הדין הכלכלי״ אינו רק מדיניות של בלימה; זהו מעשה של הרס כלכלי מוחלט, המוכיח שבעידן המודרני כלי הנשק ההרסניים ביותר אינם טילים בליסטיים, אלא ההפיכה המוחלטת של הסדר הפיננסי והימי העולמי לנשק.
