הבוקר האיראני עומד בסימן פער הולך וגדל בין יכולת התפקוד של המדינה לבין אמון הציבור בעתיד. ארצות הברית פרסמה חבילת סנקציות רחבה ומפורטת, פקיסטן ניסתה להשאיר ערוץ מדיני פתוח, והנגיד האיראני הציג תוכנית למימון התעשייה. אבל שער הדולר, מחירי הזהב, השחיקה בשכר ועליית מחירי התרופות והמזון מראים כי הציבור עדיין אינו מזהה נקודת מפנה. במקביל, הוויכוח על חוק החדירה חושף מאבק פנימי על השאלה אם תגובת איראן למלחמה ולחיסולים צריכה להיות ביטחונית וממוקדת, או להפוך למערכת רחבה של פיקוח על מחקר, תקשורת וקשרים עם העולם.

תמונת הבוקר: רשימות מפורטות, תשובות מעורפלות

הסיפור המרכזי באיראן הבוקר אינו עצם קיומן של סנקציות אמריקאיות. הציבור האיראני חי תחת מגבלות כאלה כבר שנים. מה שהשתנה הפעם הוא רמת הפירוט: וושינגטון מנסה להפוך מסר מדיני כללי לרשימה ברורה של אנשים, חברות, ספינות ומגזרים שאפשר לזהות, לבודד ולהרחיק מהם שותפים זרים.

לפי הדיווחים, משרד האוצר ומחלקת המדינה של ארצות הברית הטילו מגבלות על יותר משישים בני אדם, גופים וכלי שיט. הרשימה כוללת יעדים שנקשרו בידי האמריקאים לתוכניות הגרעין והטילים, לפעילות סייבר, להכנסות מנפט ולרשתות תיווך ושילוח הפועלות בין היתר באיחוד האמירויות, סין, סינגפור ואירופה. מחלקת המדינה אף הציעה תגמול תמורת מידע על חמישה מפקדים במשמרות המהפכה.

הטענות על תפקידו המדויק של כל יעד מגיעות מן הצד האמריקאי, ולא אומתו באופן עצמאי בתקשורת האיראנית. אבל עצם פרסום הרשימה והרחבת המגזרים החשופים ללחץ הן עובדות מדיניות בעלות משמעות מיידית.

התשובה האיראנית מבקשת לצמצם את החידוש. נגיד הבנק המרכזי, עבדולנאצר המתי, טען כי וושינגטון כבר השתמשה ברוב הכלים העומדים לרשותה, ולכן אין במהלך החדש אמצעי יחיד המסוגל למוטט את הכלכלה. העיתון השמרני ג'וואן אימץ קו דומה ותיאר את המהלך כאיום גדול בעל תוצאה מוגבלת.

אלא שגם בתוך הניסיון לבטל את חשיבות המהלך מסתתרת הודאה בבעיה. אילו הסנקציות באמת היו חסרות משמעות, לא היה צורך להציג מיד תוכנית לגיוס מאות טריליוני תומאן לתעשייה, להבטיח הקצאה של עשרים מיליארד דולר עד סוף השנה או להדגיש שהמימון ייעשה בלי להדפיס כסף. המעבר המהיר מטיעון פוליטי לתוכנית חירום פיננסית מלמד שהממשלה אינה מתייחסת לחבילה כאל רעש בלבד.

במקביל, ביקורו של מפקד צבא פקיסטן בטהראן הסתיים בהצהרות חיוביות, אבל בלי תאריך חדש לשיחות, נוסחת פשרה או התחייבות מעשית לפתיחת מצר הורמוז. המתווך יצא עם מילים מעודדות. השוק נשאר עם אי הוודאות.

הסנקציות החדשות: הלחץ מופנה גם אל מי שסוחר עם איראן

החידוש החשוב בחבילה האמריקאית אינו רק מספר השמות שנוספו לרשימה. הוא הרחבת האפשרות להפעיל סנקציות משניות בתחומי הנכסים הדיגיטליים, הטכנולוגיה, הזהב, התעופה והשילוח.

סנקציה משנית אינה מכוונת בהכרח לחברה אמריקאית או לעסקה המתבצעת בארצות הברית. היא מאפשרת לוושינגטון לאיים גם על חברה זרה: אם תמשיך לבצע עסקים מסוימים עם איראן, היא עלולה לאבד גישה לבנקים, לדולרים או לשוק האמריקאי. זהו כלי שנועד לגרום לחברות במדינות שלישיות לציית למדיניות האמריקאית גם כאשר ממשלותיהן אינן שותפות לה.

עבור איראן, זהו האיום המיידי. במשך השנים פיתחה טהראן רשתות של חברות תיווך, מובילים ימיים, סוחרי נפט ונותני שירותים פיננסיים, שנועדו לאפשר לה לפעול מחוץ למערכת המערבית. כשארצות הברית מפרסמת שמות של ספינות, מנהלים וחברות, היא מנסה להעלות את המחיר לא רק עבור איראן עצמה, אלא גם עבור כל מי שפועל סביבה.

ובכל זאת, יש גבול למה שאפשר להסיק מן ההכרזה הראשונה. ארצות הברית לא הטילה בסבב הנוכחי סנקציות על הבנקים הסיניים הגדולים, צעד שהיה עלול ליצור עימות משמעותי הרבה יותר עם בייג'ינג ולטלטל את המסחר הבינלאומי. כלומר, מדובר בהחרפת האכיפה ובהרחבת האיום למגזרים נוספים, אבל עדיין לא בשימוש בכל הכלים האפשריים.

גם תוכניתו של המתי מצביעה על מגבלות ממשיות. הנגיד אמר כי הבנק המרכזי מתכוון להקצות לתעשייה עשרים מיליארד דולר עד סוף השנה ולגייס כ שבע מאות טריליון תומאן בלי להרחיב את בסיס הכסף. הרחבת בסיס הכסף היא למעשה יצירת כסף חדש בידי המערכת המוניטרית, פעולה שעלולה להוסיף ללחצי האינפלציה.

הבעיה היא מקור המימון. המתי הודה כי ההכנסות ממסים ומדמי ביטוח נמוכות מן המתוכנן. הוא גם דיווח שהבנק המרכזי סיפק בממוצע כ-175 מיליון דולר ביום, לעומת כ-205 מיליון בתקופה המקבילה בשנה הקודמת. במילים אחרות, המדינה מבטיחה לתעשייה יותר תמיכה בדיוק בזמן שזרם המטבע הזמין לה הולך ונחלש.

פקיסטן מתווכת: ערוץ נשמר, מסלול עדיין אין

ביקורו של הגנרל עאצם מוניר, מפקד צבא פקיסטן, היה המהלך המדיני הבולט של היממה. בפקיסטן הצבא ממלא תפקיד מרכזי במדיניות החוץ והביטחון, ולכן ביקורו של מוניר אינו אירוע צבאי טקסי בלבד. הוא נפגש עם נשיא איראן מסעוד פזשכיאן, יו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף, שר החוץ עבאס עראקצ'י, שר הפנים ובכירים נוספים.

לפי הודעת הצבא הפקיסטני, השיחות עסקו במניעת הסלמה נוספת, בחידוש המשא ומתן, בשבירת הקיפאון בין ארצות הברית לאיראן, בפתיחת מצר הורמוז ובהפסקת העימות. שר הפנים הפקיסטני, מוחסן נקווי, הגדיר את השיחות כחיוביות מאוד וטען כי הושגה התקדמות משמעותית.

אלא שהמילה "התקדמות" לא לוותה בשום פרט שמאפשר למדוד אותה. לא פורסם מועד לסבב שיחות נוסף, לא נמסרה נוסחה מוסכמת בנוגע להעשרת אורניום, למלאי הגרעיני או לפיקוח, ולא הוצגה התחייבות איראנית לפתוח את מצר הורמוז. גם הצעת תמורה אמריקאית לא הונחה על השולחן.

פזשכיאן אמר כי על ארצות הברית לשנות את גישתה ולכבד את הדרישות החוקיות המעוגנות במה שכונה מזכר איסלאמאבאד. אבל כל עוד ההבנות אינן מתפרסמות במלואן ואין מנגנון לביצוען, המזכר נשאר נקודת התייחסות פוליטית, לא הסדר מעשי.

זה לא אומר שהביקור נכשל. עצם העובדה שטהראן, איסלאמאבאד וושינגטון ממשיכות לדבר על מניעת הסלמה, פתיחת נתיבי שיט וחזרה לשיחות מצביעה על כך שהערוץ עדיין פתוח. פקיסטן יכולה להעביר מסרים בין הצדדים ולאפשר לכל אחד מהם לבחון פשרה בלי להתחייב אליה בפומבי.

אבל יש הבדל בין קיומו של מתווך לבין קיומו של תהליך. נכון לרגע כתיבת שורות אלה, פקיסטן הצליחה לשמור את הדלת פתוחה, אך היא עדיין לא הצליחה להראות שיש מאחוריה מסדרון.

המכלית ליד עומאן: אירוע מוגבל עם פוטנציאל רחב

אל המתח המדיני הצטרפה תקרית ימית חדשה. מכלית נפט נפגעה מקליע לא מזוהה במרחק של כתשעה מיילים ימיים מצפון מזרח לאש שישא שבעומאן. אש שישא נמצאת סמוך לנתיב המוביל אל מצר הורמוז, המעבר הימי הצר שדרכו עוברת כמות גדולה מהנפט והגז הנסחרים בעולם.

לפי המרכז הבריטי לביטחון ימי, גוף המקושר לצי המלכותי הבריטי ואוסף דיווחים מכלי שיט באזור, חדר המכונות של המכלית ניזוק והיא איבדה את יכולת התנועה. אנשי הצוות לא נפגעו. ההשפעה הסביבתית עדיין לא הייתה ברורה בזמן הדיווח.

כאן נגמר המידע המאומת. לא נקבע מי ירה, מאין שוגר הקליע או אם הייתה זו פעולה מכוונת של מדינה, ארגון או גורם אחר. בשלב הזה אין בסיס לייחס את האירוע לאיראן, לישראל, לארצות הברית או לאף גורם אחר.

אבל גם אירוע שאין לו כתובת יכול להשפיע על השוק. חברות ביטוח וספנות מתמחרות סיכון לפי תדירות התקריות והסיכוי שספינה תיפגע, לא רק לפי זהות היורה. ככל שהאזור נראה פחות צפוי, כך עולות עלויות הביטוח, האבטחה וההובלה.

זו הסיבה שהודעה סעודית וצרפתית משותפת הדגישה הן את הצורך בפתרון דיפלומטי לסוגיית הגרעין והן את חשיבות התנועה התקינה במצר הורמוז. שתי הסוגיות מחוברות: כאשר הערוץ המדיני נתקע, כל פגיעה בספינה עלולה להיתפס כחלק מהעימות גם לפני שהעובדות ידועות.

במקביל, לא פורסם הבוקר מסמך איראני חדש על מלאי האורניום, כניסת פקחים או לוח זמנים לביקור של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, הגוף של האו"ם המפקח על פעילות גרעינית. לכן אין בסיס לקבוע שהמחלוקת הגרעינית התקדמה, אך גם לא שהופסק כל מגע מקצועי.

חוק החדירה: מאבק על גבולות הביטחון בתוך איראן

בזירה הפנימית נמשך הוויכוח על הצעת החוק למאבק בחדירת גורמים זרים. סגן הנשיא מוחמד רזא עארף אמר כי יו"ר הפרלמנט קאליבאף הבטיח להסיר את ההצעה מסדר היום. לדבריו, הנוסח הנוכחי עלול לפגוע בכנסים מדעיים, במחקר, בקשרי אוניברסיטאות ובשיתוף פעולה עם מוסדות זרים.

אלא שסדר היום הרשמי של הפרלמנט כלל גם הבוקר את המשך הדיון בהצעה. כלומר, גם אם הבטחה כזאת אכן ניתנה, בשלב הזה היא עדיין לא הפכה להחלטה פרלמנטרית מחייבת.

חוק החדירה הוא הכינוי שניתן להצעה רחבה שנולדה בעקבות המלחמה, החיסולים והטענות לפעילות ריגול בתוך איראן. תומכיה אומרים שהאירועים חשפו פער בחוק: המדינה מסוגלת להעמיד לדין מרגל שפעל ישירות למען שירות זר, אך מתקשה לטפל ברשת רחבה יותר של סיוע, קשרים, העברת מידע והשפעה.

שורש המחלוקת נמצא בהגדרות הרחבות. ההצעה מבקשת להחמיר את הטיפול בקשרים בלתי מורשים עם כלי תקשורת זרים, אוניברסיטאות, ארגונים, שגרירויות וגורמים פוליטיים מחוץ למדינה. היא עשויה לחול גם על העברת מידע או על שיתוף פעולה שיוגדרו כפגיעה בביטחון, באחדות הלאומית או באמון הציבור.

גם המתנגדים אינם בהכרח נגד חקיקה למאבק בריגול. החשש שלהם הוא שמונחים עמומים יהפכו פעולות אזרחיות רגילות לעבירה: חוקר שמתראיין לעיתון זר, אוניברסיטה שמקיימת פרויקט משותף, מומחה שמשתף נתון שכבר פורסם או עמותה שמקבלת הזמנה לכנס בינלאומי.

עארף קשר את ההתנגדות גם לבריחת מומחים. לטענתו, לאחר שהמדינה זיהתה את הגירת המדענים והמהנדסים כבעיה אסטרטגית, אסור לה ליצור סביבה משפטית שתגרום לאקדמאים לחשוש מכל קשר מקצועי עם העולם.

נכון לבוקר זה, עדיין אין מדובר בחוק סופי. העקרונות הכלליים קיבלו תמיכה, אך הסעיפים והעונשים ממשיכים להידון. המאבק האמיתי הוא על גבולות התגובה: האם המדינה תנסח עבירות צרות וברורות נגד ריגול וסיוע לאויב, או תיצור מרחב משפטי רחב שבו עצם הקשר עם גורם זר מעורר חשד.

השוק מצביע: הזהב והדולר עדיין עולים

מחירי השוק אינם יכולים לספר מה חושב הציבור כולו, אבל הם כן מראים כיצד אנשים שיש להם חסכונות מגיבים לאי ודאות. הבוקר דווח כי גרם זהב 18 קראט הגיע לכ-22.02 מיליון תומאן, ומטבע אימאמי לכ-222.99 מיליון תומאן.

מטבע אימאמי הוא אחד ממטבעות הזהב המרכזיים הנסחרים באיראן ומשמש גם כלי חיסכון והגנה מפני ירידת ערך המטבע. בתוך יממה עלה מחיר הזהב בכ-1.27%, ומחיר המטבע בכ-1.8%.

בשוק החופשי נסחר הדולר סביב 202,220 תומאן, לעומת כ-199,900 ביום הקודם. העלייה היומית מתונה יותר מזינוקים שנרשמו בתקופות אחרות, אך אין בה היפוך מגמה. הדולר נשאר מעל הרף הפסיכולוגי של מאתיים אלף תומאן והזהב ממשיך לעלות.

כשהנגיד טוען שהסנקציות אינן מסוגלות להביא לקריסה, ייתכן שהוא צודק במובן הצר. הבנקים עדיין נפתחים, התשלומים עדיין עוברים והממשלה עדיין מסוגלת לממן חלק מפעילותה. אלא שמשק בית אינו שואל רק אם המדינה קרסה. הוא שואל אם המשכורת שלו תשמור על ערכה עד החודש הבא.

הפער בין שתי השאלות מסביר גם את הפער בין ההצהרות הרשמיות להתנהגות השוק. המדינה מודדת הישרדות מוסדית. האזרח מודד כמה דולרים, תרופות או מזון יוכל לקנות.

השכר, התרופות והמזון: המחיר מגיע למשק הבית

לפי חישוב שפרסמה אילנ"א, שכר הבסיס החודשי עומד על כ-16.625 מיליון תומאן, סכום השווה לכ-83 דולר לפי שער של מאתיים אלף תומאן לדולר. שכר המינימום של עובד נשוי עם ילד, לאחר תוספות, מגיע לכ-24.9 מיליון תומאן, שהם כ-124 דולר באותו שער.

המרה לדולרים אינה מדד מלא לרמת החיים. חלק מהשירותים והמוצרים באיראן מתומחרים מקומית, וקיימות תמיכות ממשלתיות. אולם ההמרה ממחישה את הפער מול מוצרים מיובאים, חומרי גלם, ציוד רפואי ונכסי חיסכון שמחיריהם מושפעים מן המטבע.

הלחץ ניכר גם במדד מחירי היצרן, שבוחן כמה היצרנים משלמים עוד לפני שהמוצר מגיע למדף. לפי נתונים שיוחסו למרכז הסטטיסטי של איראן, המדד הכולל עלה באביב בכ-28.3% לעומת הרבעון הקודם, בכ-98.9% לעומת התקופה המקבילה אשתקד ובכ-66.7% בחישוב שנתי. בחקלאות נרשמה עלייה שנתית של כ-86.9%, ומחירי הייצור היו גבוהים בכ-144.3% לעומת אותו רבעון בשנה שעברה. בתחום החשמל נרשמה עלייה רבעונית של כ-65.7%.

הטבלה המלאה לא הייתה פתוחה לבדיקת כל רכיב, ולכן יש לייחס את המספרים למקור שפרסם אותם. גם תחת המגבלה הזאת, הכיוון ברור: הלחץ אינו מתחיל במחיר שעל המדף. הוא עובר דרך חומרי הגלם, האנרגיה, ההובלה והמימון, ומשם מתגלגל בהדרגה אל הצרכן.

שוק התרופות מספק דוגמה ישירה. לפי דיווח שהתבסס על נתוני יצרנים ועל רשימה של חברת לוקמאן, עלויות הייצור של תרופות וכימיקלים צמחיים עלו בכ-114% בתוך שנה. ממוצע חשבוני של חמישים מוצרים הצביע על עלייה של כ-70%, ובחלקם נרשמה התייקרות גבוהה יותר.

הרשימה הזאת אינה מדד מלא של סל התרופות הארצי. היא לא מספרת מה היה משקלה של כל תרופה בצריכה או איזה חלק מן המחיר סובסד. אבל היא כן ממחישה כיצד היחלשות המטבע והתייקרות חומרי הגלם חודרות גם אל המוצרים שהמדינה מנסה להגן עליהם.

מצב דומה ניכר בתלושי המזון. סל של אחד עשר מוצרי יסוד, שעלותו הוערכה בכמיליון תומאן עם תחילת התוכנית, מוערך כיום בכ-1.6 עד 1.7 מיליון תומאן. מנגד, התוספת המוצעת לתלוש עומדת על כ-23% עד 25%. זהו אומדן שוק ולא סדרה רשמית מלאה, אך הוא מצביע על פער אפשרי בין קצב עליית התמיכה לקצב עליית המחירים.

חשמל ושגרה: שיפור ארצי, מגבלות מקומיות

גם בתחום החשמל יש שתי אמיתות שמתקיימות במקביל. חברת החשמל במחוז לורסתאן הזהירה מפני הפעלת תוכנית חירום לניהול עומסים וביקשה מהציבור להפחית את הצריכה בשעות השיא בעשרה אחוזים. לורסתאן הוא מחוז הררי במערב איראן, והודעה מקומית ממנו אינה מוכיחה שהמדינה כולה עומדת בפני גל חדש של הפסקות חשמל.

ובכל זאת, ההודעה מזכירה שהשיפור שעליו דיווחה חברת החשמל הארצית אינו מוחק את המגבלות המקומיות. הרשת יכולה לצמצם את הפער בין הייצור לצריכה, ועדיין להידרש לניתוקים, להגבלות ולקריאות חירום כשהביקוש עולה או כשתשתית אזורית נפגעת.

עבור הממשלה, עצם היכולת לנהל את העומס ולהימנע מקריסה רחבה היא הישג. עבור מפעל, בית חולים או משפחה, המבחן פשוט יותר: האם יש חשמל בשעה שבה זקוקים לו. גם כאן נחשף הפער בין עמידותה של המערכת לבין איכות החיים בתוכה.

הוויכוח בתקשורת: כמה חולשה מותר לתאר

העיתונות השמרנית אינה מכחישה לחלוטין את המחיר הכלכלי. היא מבקשת לנתק בין הכרה במחיר לבין מסקנה מדינית. קיהאן, למשל, מדגיש את חולשת המערכה האמריקאית, את יכולתה של איראן לגבות מחיר במצר הורמוז ואת הישגי ההתנגדות. לפי קו זה, העובדה שהדולר נסחר סביב מאתיים אלף תומאן אינה סיבה לוויתור, אלא הוכחה לצורך בעמידה ממושכת יותר.

מן הצד האחר, האם מיהאן מצביע על סתירה בשיח הממסדי. כאשר עיתונאים מדווחים על מחסור, עלות המלחמה או השפעת הסנקציות, הם מואשמים לעיתים בהעברת מסר של חולשה לאויב. אבל אותם גורמים עצמם משתמשים במונחים של משבר כאשר הם מדברים על החיג'אב, האינפלציה או ניהול הממשלה.

זהו ויכוח על הזכות להגדיר את המציאות. אם כל דיווח על חולשה נחשב לסיוע לאויב, אי אפשר לנהל דיון אמיתי או לתקן מדיניות. ואם כל קושי מתואר כקריסה, גם האבחון מאבד מערכו. בין שני הקצוות נמצאת עיתונות שמנסה לתאר מדינה שעדיין מתפקדת תחת לחץ, בלי להציג את עצם התפקוד כניצחון ואת הלחץ כהתמוטטות.

השר רזא סאלחי אמירי הוסיף ממד מוסדי כאשר אמר שהמושג לכידות עדיין אינו מוגדר באופן אחיד ושחוסר תיאום מעכב את הפיתוח. דבריו חשובים מפני שהם מעבירים את הדיון מן הקריאה לציבור להתאחד אל השאלה אם המוסדות עצמם פועלים לפי סדר עדיפויות משותף.

לא נמצא בחלון הבוקר דיווח מקומי מאומת על הפגנה חדשה, שביתה ארצית או גל מעצרים חדש. אין להסיק מכך שהחברה רגועה. במרחב תקשורתי מוגבל, ובמיוחד לאחר מלחמה והידוק הפיקוח, היעדר דיווח אינו הוכחה להיעדר אירוע. הסימנים הזמינים הבוקר הם עקיפים יותר: רכישת זהב, מעבר לדולר, קושי ברכישת תרופות, שחיקת השכר וחשש של חוקרים מפני קשרים מקצועיים.

הערכת מגמה: המדינה קונה זמן, אך עדיין לא אמון

איראן אינה משותקת הבוקר. הבנק המרכזי פועל, המדינה מגייסת מימון, מתווך בכיר מתקבל בטהראן, הפרלמנט ממשיך להתדיין ורשתות המסחר ממשיכות לפעול גם תחת סנקציות. אלה יכולות מדינתיות ממשיות, לא רק תעמולה. אבל היכולת להמשיך לתפקד אינה היכולת לשכנע שהמצב עומד להשתפר.

חבילת הסנקציות לא תשנה בבת אחת את המבנה הכלכלי כולו, אך היא מגדילה את הסיכון עבור חברות זרות. הביקור הפקיסטני שומר על ערוץ פתוח, אבל אינו מספק לוח זמנים. תוכנית הנגיד מציעה כסף לתעשייה, דווקא בזמן שהכנסות המדינה והיצע המטבע נמוכים מן המתוכנן. גם הוויכוח על חוק החדירה מחובר לאותה בעיה. מערכת החוששת מפני ריגול וחדירה מבקשת לצמצם את המרחב שבו גורמים זרים יכולים לפעול. אך אם הגבולות ינוסחו באופן רחב מדי, היא עלולה להרחיק את החוקרים, המהנדסים והיזמים הדרושים לה כדי להתמודד עם הסנקציות.

ההתפתחות הקרובה תיבחן בכמה זירות הקשורות זו בזו: האם ארצות הברית תסתפק בפרסום הרשימות או תצליח להרתיע חברות וספינות בפועל? האם פקיסטן תודיע על סבב שיחות או תישאר רק נושאת מסרים? האם תקרית המכלית תקבל ייחוס מאומת ותשפיע על השיט במצר הורמוז? והאם הממשלה והפרלמנט יגיעו לפשרה שתצמצם את חוק החדירה ותגן על פעילות מקצועית לגיטימית? נכון לבוקר הזה, המשטר הצליח לקנות זמן, אך עדיין לא הצליח לקנות את אמון הציבור.