שישים הימים שהוקצו במזכר איסלאמאבאד לגיבוש הסכם בין איראן לארצות הברית הסתיימו בלי הסכם חדש ובלי הודעה מוסכמת על הארכה. כמעט במקביל נפגע כלי שיט בעת שיצא ממצר הורמוז. מקור הפגיעה אינו ידוע, אך התקרית המחישה עד כמה הזירה הימית חשופה להסלמה גם בלי החלטה רשמית לחדש את המלחמה.

טהראן שוללת קיומו של משא ומתן ומדברת לכל היותר על מסרים המועברים באמצעות מתווכים. מנגד, גורמים אמריקניים ופקיסטניים טוענים כי המגעים נמשכים. הסתירה אינה רק סמנטית. היא מאפשרת לכל צד לשמר מרחב תמרון, מבלי להתחייב להסכם ומבלי לשאת באחריות לכישלונו.

בתוך איראן מנסה המשטר להציג רציפות שלטונית באמצעות טקסי הארבעים לעלי ח'אמנאי, ובמקביל לקדם כלים משפטיים נגד קשרים עם גורמים זרים ופעילות תקשורתית הנתפסת כעוינת. אלא שמתחת למאמץ להפגין שליטה הולך ומתרחב משבר כלכלי וחברתי: מחירי היצרן בתעשייה זינקו, אינפלציית המזון הגיעה לרמות חריגות, ואנשי מקצוע מזהירים מפני מעבר של הציבור מתכנון העתיד לניהול הישרדות יומיומית.

התקרית בהורמוז הפכה את העמימות לסיכון מבצעי

כלי שיט שעשה את דרכו החוצה ממצר הורמוז נפגע מקליע שמקורו טרם זוהה. לפי עדכון שפורסם על בסיס התרעה של UKMTO, גוף הקישור הבריטי העוקב אחר ביטחון השיט המסחרי, חדר המכונות ניזוק ואיש צוות אחד נהרג. אנשי הצוות האחרים קיבלו סיוע ממשמר החופים של עומאן.

לא פורסמה הוכחה לזהות התוקף, לסוג אמצעי הלחימה או למניע. לכן אין בסיס עובדתי לייחס את הפגיעה לאיראן, לארצות הברית או לכל גורם אחר. דווקא העדר הייחוס הוא שהופך את האירוע למסוכן. כאשר כלי שיט נפגע באחד מנתיבי האנרגיה החשובים בעולם, כל שחקן נדרש להגיב לא רק למה שקרה, אלא גם למה שהוא חושש שאולי קרה.

מצר הורמוז הוא המעבר הימי הצר המחבר בין המפרץ הפרסי למפרץ עומאן ולים הערבי. חלק משמעותי מיצוא הנפט והגז של מדינות המפרץ עובר בו. מבחינת חברות ספנות, בעלי מטענים ומבטחים, גם אירוע בודד ולא מפוענח משנה את חישובי הסיכון. מבחינת הציים הפועלים באזור, הוא מגדיל את הסיכוי שטעות בזיהוי או תגובת יתר יהפכו תקרית מקומית לעימות רחב.

התקרית אינה מוכיחה שהמלחמה חודשה. היא מוכיחה שהיעדר מנגנון מוסכם לטיפול באירועים ימיים מותיר את ההסלמה תלויה בפרשנות, בהערכות מודיעיניות וביכולת של הצדדים לבלום את עצמם בזמן אמת.

שישים הימים הסתיימו, אך האש אינה מתחדשת אוטומטית

מזכר ההבנות שנחתם באיסלאמאבאד בתיווך פקיסטני הקצה לאיראן ולארצות הברית תקופה של עד 60 ימים לגיבוש הסכם סופי. התקופה הסתיימה בלי שהוצג הסכם חדש ובלי שהצדדים הודיעו במשותף על הארכתה.

עם זאת, פקיעת חלון המשא ומתן אינה מנגנון אוטומטי לחידוש הלחימה. המזכר לא קבע כי ביום ה-61 חוזרים הצדדים למלחמה. הוא נועד לעצור את העימות וליצור מסלול להסדר, אך לא כלל שעון שסופו בהכרח פתיחה באש.

הבעיה נמצאת בפרטים. ההתחייבויות המעשיות שנועדו לייצב את המרחב, ובהן המאמץ האיראני להבטיח מעבר בטוח במצר הורמוז ללא גביית תשלום במשך 60 ימים, נקשרו לתקופת הביניים. בהיעדר הסכם המשך, לא ברור אילו הבנות נותרו בתוקף, מי אמור לאכוף אותן וכיצד יטופל אירוע כמו הפגיעה בכלי השיט.

התוצאה היא מצב שבו הפסקת האש עדיין קיימת במובן הצבאי, אך מעטפת הכללים שסביבה נחלשת. זהו פער מסוכן: אין החלטה לחזור למלחמה, אבל גם אין מסגרת יציבה שמונעת הידרדרות אליה.

"המזכר בתרדמת" הוא נוסחה מדינית, לא אבחנה משפטית

בכיר איראני שצוטט בסוכנות הידיעות הממלכתית אירנ"א תיאר את מזכר איסלאמאבאד כמצוי "בתרדמת", אך הוסיף כי עדיין ניתן להחיותו. הבחירה במונח הזה אינה מקרית.

טהראן אינה רוצה להכריז שהמזכר מת. הכרזה כזו עלולה להטיל עליה אחריות לקריסת הערוץ המדיני, להגביר את הלחץ הבינלאומי ולפגוע בניסיונותיה לשמר קשרים עם פקיסטן, עומאן ומתווכים נוספים. מנגד, היא גם אינה מעוניינת להציג את המזכר כמסגרת פעילה, משום שהדבר יחייב אותה להסביר מה הושג במהלך 60 הימים ומדוע לא נחתם הסכם.

ה"תרדמת" מאפשרת לאיראן להחזיק בשתי עמדות בעת ובעונה אחת. כלפי פנים היא יכולה לטעון שלא ויתרה ולא נכנעה. כלפי חוץ היא מאותתת שהדלת לא נסגרה ושניתן לשוב להסדר אם וושינגטון תשנה את התנהלותה.

זהו מרחב ביניים שימושי מבחינה פוליטית, אך חלש מבחינה מעשית. מזכר שאיש אינו מכריז על מותו עדיין יכול לשמש בסיס לשיחות. הוא אינו יכול, לבדו, להבטיח את נתיבי השיט או למנוע התנגשות צבאית.

מסרים באמצעות מתווכים אינם משא ומתן מאומת

שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י הצהיר כי אין משא ומתן עם ארצות הברית. לדבריו, מסרים עשויים לעבור באמצעות מתווכים, אך אין לראות בכך שיחות רשמיות. הוא גם חזר על הדרישה האיראנית שוושינגטון תחדל מהפרות ותפצה את איראן על נזקיה.

מנגד, השליח האמריקני ג'ארד קושנר טען כי השיחות נמשכות. גורם פקיסטני שלא זוהה בשמו מסר אף הוא כי מתקיימים מגעים. במקביל, דובר משמרות המהפכה הכחיש טענות על ערוץ חשאי בין הארגון לבין הממשל האמריקני.

אין בהכרח סתירה עובדתית מלאה בין כל הגרסאות. ייתכן שמסרים, הצעות וטיוטות עוברים בין הצדדים, בעוד שטהראן מסרבת להגדיר את התהליך כמשא ומתן. ההבדל בין "מגעים", "חילופי מסרים" ו"שיחות" מאפשר לכל צד לפנות לקהל אחר.

עבור הממשל האמריקני, עצם קיומו של קשר עשוי להצביע על התקדמות ועל יעילות הלחץ. עבור איראן, הכחשת משא ומתן רשמי מגינה על עמדתה שלפיה היא אינה מנהלת שיחות תחת איום. אולם נכון לבוקר 18 באוגוסט, לא הוצגה ראיה פומבית לשיחות ישירות, למתווה מוסכם או לפריצת דרך.

ההבנות עם עומאן חשובות, אך אינן תחליף להסכם

לצד הקיפאון המדיני דווח על התקדמות בשיחות טכניות בין איראן לעומאן בנוגע למפות ולנתיבי התנועה במצר הורמוז. עומאן שוכנת בגדה הדרומית של המצר, ולכן לתיאום בינה לבין איראן יש חשיבות ישירה לבטיחות השיט.

הסכמה על מפות, נתיבים, אמצעי תקשורת ונוהלי תנועה יכולה לצמצם חיכוך בין כלי שיט אזרחיים וצבאיים. היא עשויה גם לספק ערוץ עבודה מקצועי בשעה שהערוצים המדיניים הרחבים תקועים.

אבל תיאום טכני אינו הסדר מדיני. הוא אינו קובע מי אחראי במקרה של ירי, כיצד נחקרת פגיעה ומה קורה כאשר אחד הצדדים טוען שהאחר הפר את הכללים. הוא יכול להקטין את הסיכוי לטעות, אך אינו יכול לפתור את המחלוקת האסטרטגית בין טהראן לוושינגטון.

הפגיעה בכלי השיט ממחישה את הפער. מפה יכולה להראות היכן כלי שיט אמור לעבור. היא אינה יכולה לזהות מי ירה לעברו, למנוע האשמה שגויה או להבטיח שהאירוע לא ינוצל לצורך הסלמה.

אי הוודאות החיצונית מלווה בהידוק השליטה מבית

במקביל לעמימות המדינית והביטחונית, הפרלמנט האיראני אישר בקריאה עקרונית הצעה להתמודדות עם "חדירה זרה". לפי הדיווחים, 183 חברי פרלמנט תמכו בעקרונות ההצעה, הכוללת 33 סעיפים.

האישור אינו הופך את ההצעה לחוק. הסעיפים עוד צפויים להידון, ולאחר אישורם יידרש גם אישור מועצת שומרי החוקה, הגוף הבוחן את התאמת החקיקה לחוקה ולפרשנות הרשמית של ההלכה האסלאמית.

העיתון "שרק" הזהיר כי חלק מהנוסחים המוצעים עלולים להרחיב מאוד את גבולות העבירה. בין הדוגמאות שהוזכרו נמצאים ראיונות לכלי תקשורת המוגדרים עוינים וקשרים שלא דווחו עם גורמים זרים.

מדובר בשלב זה בהצעה ובחששות מפני ניסוחה, לא בחוק מוגמר. עם זאת, עצם קידומה מעיד על הכיוון. בתקופה שבה המשטר חושש מחדירה מודיעינית, מלחמה תודעתית וחוסר יציבות פנימית, הגבול בין איום ביטחוני לבין פעילות תקשורתית או אזרחית נעשה דק יותר.

גם זירת התקשורת הופכת לחזית ביטחונית

התביעה בטהראן הודיעה על פתיחת תיק נגד תוכנית הרשת "אזאד". לפי הטענות שפורסמו, התוכנית הפיצה מידע כוזב ופעלה ללא רישיון מתאים. עוד דווח כי הגורם האחראי עליה הושעה זמנית מפעילות.

פתיחת התיק היא עובדה שדווחה רשמית, אך הטענות נגד התוכנית טרם הוכחו בהליך משפטי. ההבחנה הזאת חיונית, במיוחד כאשר השלטון משתמש בשפה ביטחונית כדי לתאר פעילות תקשורתית.

הצירוף בין ההצעה נגד "חדירה זרה" לבין האכיפה נגד תוכנית רשת מצביע על הרחבת תפיסת האיום. המדינה אינה מתמקדת רק בריגול במובנו הקלאסי. היא בוחנת גם מיוחנת גם מדבר עם כלי תקשורת בחו"ל, מי מפיץ מידע שאינו תואם את הגרסה הרשמית ומי פועל בזירה הדיגיטלית בלי לעבור דרך מנגנוני הרישוי.

טקסי הארבעים הופכים את האבל למפגן רציפות

באיראן נערכים טקסי הארבעים למותו של המנהיג העליון לשעבר עלי ח'אמנאי. במסורת השיעית, היום ה-40 למותו של אדם הוא מועד מרכזי באבל. בפוליטיקה האיראנית קיבלו טקסי הארבעים גם משמעות של גיוס ציבורי, הנצחה והפגנת נאמנות.

לפי ההודעות הרשמיות, טקסים תוכננו בטהראן בין 17 ל-19 באוגוסט, ובהמשך גם בקום ובמשהד. קום היא המרכז הדתי החשוב של הממסד השיעי באיראן. משהד היא העיר שבה נקבר עלי ח'אמנאי ובה נמצא מתחם קברו של האימאם רזא, אחד האתרים הקדושים ביותר לשיעים.

לשכתו של המנהיג החדש, מוג'תבא ח'אמנאי, בנו של עלי ח'אמנאי, הציגה את הטקסים כביטוי לנאמנות, לאחדות ולהמשכיות. זהו מסר פוליטי לא פחות משהוא מסר דתי: מות המנהיג הקודם אינו אמור לסמן שבר, אלא מעבר מסודר של הסמכות.

נכון לשעות הבוקר לא פורסמו נתוני השתתפות המאפשרים להעריך את היקף הגיוס הציבורי. לכן מוקדם לקבוע אם הטקסים הפכו למפגן המוני או נותרו בעיקר אירוע ממלכתי מאורגן. עצם ההשקעה בהם מלמדת שהמשטר רואה בזיכרון ח'אמנאי כלי לביסוס הלגיטימיות של יורשו.

העליות בשוק אינן מעידות בהכרח על התאוששות

במהלך תקופת מזכר איסלאמאבאד נרשמו עליות בשוק המניות האיראני. לכאורה, השוק הגיב להפחתת הסיכון המיידי למלחמה ולתקווה להסדר מדיני. אלא שבמשק הסובל מאינפלציה חריפה, עלייה במחירי מניות יכולה לשקף גם בריחה מהמטבע המקומי וחיפוש אחר נכסים שישמרו על ערכם.

בדיווחי השוק האחרונים נע שער הדולר סביב 181 עד 184 אלף תומאן. התומאן הוא יחידת החישוב המקובלת בציבור האיראני ושווה לעשרה ריאל, שהוא המטבע הרשמי. גרם זהב של 18 קראט נסחר סביב 19.15 מיליון תומאן, ומחירו של מטבע זהב מהסדרה החדשה התקרב ל-190 מיליון תומאן.

המספרים האלה מלמדים על ציפיות אינפלציוניות ועל חוסר אמון מתמשך בכוח הקנייה של המטבע. לכן יום של התחזקות בבורסה או יציבות זמנית בשער החליפין אינו מעיד בהכרח על התאוששות כלכלית. הציבור בוחן את מצבו דרך שכרו, שכר הדירה ומחיר המזון, ולא רק דרך מדדי המניות.

מחירי היצרן מאותתים שהלחץ עוד לא הגיע לשיאו

לפי נתוני המרכז הסטטיסטי של איראן שצוטטו בעיתונות הכלכלית, מדד מחירי היצרן בתעשייה עלה באביב 1405, המקביל בקירוב לחודשים מרץ עד יוני 2026, ב-109 אחוזים לעומת התקופה המקבילה בשנה הקודמת. בהשוואה לרבעון הקודם נרשמה עלייה של 36.2 אחוזים.

מדד מחירי היצרן מודד את השינוי בעלויות שמקבלים או נושאים היצרנים לפני שהמוצר מגיע לצרכן. הוא אינו זהה למדד המחירים לצרכן, אך משמש לעיתים סימן מקדים ללחצים עתידיים. כאשר חומרי גלם, אנרגיה, הובלה וציוד מתייקרים, היצרן נדרש לספוג את העלות, לצמצם פעילות או להעביר חלק ממנה אל המחיר בחנויות.

זינוק של יותר מפי שניים בתוך שנה אינו רעש סטטיסטי. הוא מצביע על פגיעה ביכולת התכנון של מפעלים, על שחיקת ההון החוזר ועל קושי להתחייב למחירים ולאספקה. גם אם ההסלמה הביטחונית תיעצר, חלק מהלחץ הכלכלי כבר נמצא בתוך שרשרת הייצור.

אינפלציית המזון מגיעה ישירות לשולחן המשפחה

מחירי המזון והמשקאות עלו ביולי ב-128.1 אחוזים לעומת יולי אשתקד, לפי הנתונים שפורסמו בעיתונות האיראנית. משמעותה של אינפלציה שנתית ברמה הזאת היא שסל שעלה 100 יחידות לפני שנה עולה כעת יותר מ-228 יחידות בממוצע.

האינפלציה הכללית באותה השוואה עמדה על 87.9 אחוזים. הפער מלמד כי המזון מתייקר מהר יותר מן הסל הכולל ופוגע במיוחד במשקי בית בעלי הכנסה נמוכה, המוציאים חלק גדול יותר מתקציבם על צרכים בסיסיים.

נציגי ענפי המזון דיווחו על ירידה בצריכת בשר, עוף, ביצים ומוצרי חלב. אלו הערכות של אנשי הענף, ולא תוצאות של סקר צריכה לאומי מלא. עם זאת, הן מתיישבות עם התמונה הרחבה: כאשר ההכנסה אינה מדביקה את מחירי המזון, משפחות אינן מפסיקות לאכול, אלא עוברות למוצרים זולים יותר, מקטינות כמויות ומוותרות על מרכיבים תזונתיים יקרים.

כך הופכת האינפלציה מנתון כלכלי לשינוי חברתי. היא משפיעה על בריאות, על יחסים בתוך המשפחה, על תחושת הביטחון ועל האמון ביכולתה של המדינה לספק יציבות בסיסית.

"הגירה נפשית" מתארת ציבור שאיבד את היכולת לתכנן

אמיר חוסיין ג'לאלי נדושן, דובר איגוד הפסיכיאטריה האיראני, תיאר מעבר של הציבור מבניית העתיד לניהול ההווה. לדבריו, רצף המשברים יצר תופעה שניתן לכנותה "הגירה נפשית".

אין מדובר בהגירה פיזית אל מחוץ לאיראן, אלא בנסיגה פסיכולוגית מן המרחב הציבורי ומן התקווה לשינוי. האדם נשאר במדינה, ממשיך לעבוד ולנהל משפחה, אך מפסיק להשקיע מחשבה ותכנון בעתיד ארוך הטווח. כל האנרגיה מופנית לחודש הקרוב, לחשבון הבא וליכולת לרכוש את סל המזון הבא.

זהו תיאור מקצועי של איש בריאות הנפש, לא סקר המודד את כלל האוכלוסייה. עם זאת, המונח מחבר בין הנתונים הכלכליים לבין מצב הרוח החברתי. מדינה יכולה להציג שגרה מוסדית, לקיים טקסים ולהעלות את מדדי הבורסה, בזמן שחלקים בציבור כבר אינם מאמינים שהשגרה הזאת מובילה לעתיד יציב.

השורה התחתונה

איראן נמצאת במצב של "לא מלחמה ולא שלום", אך אין מדובר בנקודת איזון יציבה. זהו מרחב שבו המזכר פקע בלי שהוחלף, מסרים עוברים בלי להפוך למשא ומתן מאומת, וכלי שיט נפגע בלי שניתן לקבוע מי ירה לעברו.

השלטון מגיב לאי הוודאות בשני מסלולים. כלפי חוץ הוא משאיר את מזכר איסלאמאבאד "בתרדמת", מקיים ערוצי תיווך ומקדם תיאום טכני עם עומאן. כלפי פנים הוא מדגיש המשכיות סביב מוג'תבא ח'אמנאי ומרחיב את הכלים המשפטיים והתקשורתיים נגד מה שהוא מגדיר כחדירה זרה.

אלא שהזמן פועל גם בזירה אחרת. מחירי היצרן, המזון והמטבע מעמיקים את הלחץ על הציבור. עבור המשטר, עוד שבוע ללא מלחמה הוא הישג. עבור משפחה איראנית שנאלצת לצמצם מזון ולוותר על תכנון העתיד, אותו שבוע עלול להיות עוד שלב בשחיקה.

ללא מסמך מעשי שיגדיר את כללי השיט, את מנגנון הטיפול בתקריות ואת הדרך להסכם מדיני, העמימות תמשיך לשלוט. ובמצר הורמוז, כמו בתוך החברה האיראנית, עמימות ממושכת אינה מבטלת את המשבר. היא רק דוחה את הרגע שבו יהיה קשה יותר להכיל אותו.