ארבע שנים לאחר מותה של ג'ינה מהסא אמיני, התקשורת האיראנית כמעט אינה מזכירה את האירוע שהוציא המונים לרחובות. את מקומו תופס קמפיין המציג עצרות תמיכה במשטר כ"משאל עם", בזמן שבכורדיסטן מדווחים על מעצרים, בהורמוז נשמעים פיצוצים ובכיר בממשלה מודה שמדיניות חסימת האינטרנט נכשלה.
הכותרות זוכרות 200 לילות, לא את אמיני
ב-16 בספטמבר 2022 מתה בבית חולים בטהרן ג'ינה אמיני, שנודעה גם בשם מהסא אמיני, לאחר שנעצרה בידי משטרת המוסר. מותה הצית את מחאת "אישה, חיים, חירות", שהחלה בכורדיסטן והתפשטה לרחבי איראן. ועדת הבדיקה של האו"ם קבעה ב-2024 כי נמצאו סימנים לחבלה וכי האלימות שהופעלה כלפיה בעת מעצרה גרמה למותה. איראן דחתה את הממצאים והמשיכה לטעון כי אמיני לא הוכתה.
ביום השנה הרביעי, האירוע כמעט אינו נוכח בכותרות המרכזיות של כלי התקשורת המורשים באיראן. את המקום שהמשטר מעדיף לא להקדיש לאמיני ממלא קמפיין אחר: ציון 200 לילות של עצרות תמיכה במדינה ובמלחמה. באחד הדיווחים נקבע כי "נוכחות העם ב-200 לילות ההתכנסות היא משאל עם עממי להמשך ההתנגדות". בכותרת משנה אף נטען כי 85 אחוזים מן הציבור תומכים בהמשך העצרות, אך בדיווח הנגיש לא הוצגו נוסח השאלון, גודל המדגם או הגוף שערך את הסקר.
זהו שימוש מחושב מאוד במושג "משאל עם". משאל עם אמיתי כולל שאלה, זכות הצבעה, אפשרות להתנגד וספירה הניתנת לבדיקה. בעצרות הלילה אין אף אחד מן המרכיבים האלה. המשטר סופר את מספר הלילות, לא את מספר המשתתפים, ומציג התמדה של קבוצה מאורגנת כהכרעה של מדינה שלמה.
הקמפיין גם משנה את תפקידו של הרחוב. במחאת 2022, הרחוב היה המקום שבו נשים ואזרחים קראו תיגר על המדינה. בגרסה שמציע הממסד ב-2026, עצם ההגעה לעצרת נתפסת כהצבעה בעד המדינה, המלחמה ומדיניות ההתנגדות. קולות שאינם משתתפים בתמונה נשארים מחוץ לפריים.
החברה האיראנית אינה נראית כפי שנראתה לפני ארבע שנים
היעדרה של אמיני מן הכותרות אינו אומר שהשינוי החברתי שחוללה נעלם. כתבת שטח שפורסמה ביום השנה מתארת נשים בבתי קפה וברחובות טהרן ואספהאן כשהן אינן חובשות חיג'אב, גם במקומות שבהם מראה כזה היה נדיר לפני 2022.
אישה בת 36 מטהרן, שהזדהתה בשם הבדוי גולנאר, ניסחה זאת בפשטות: "המדינה הזאת אינה אותה מדינה שהיתה לפני ארבע שנים". לדבריה, המלחמות האיצו חלק מן השינוי, אך הנוכחות החדשה של נשים במרחב הציבורי והדרך שבה הן מתלבשות נובעות גם ממה שהתרחש לאחר מותה של אמיני.
החוק האיראני לא השתנה. חובת החיג'אב עדיין בתוקף, ולרשויות עומדים כלים משפטיים, מצלמות ומנגנוני זיהוי שבאמצעותם אפשר להעניש נשים. השינוי התרחש בפער שבין החוק לבין היכולת לאכוף אותו בכל מקום ובכל רגע. נשים רבות הפכו את אי הציות להתנהגות יומיומית, במקום להמתין להפגנה גדולה או לקריאה של ארגון פוליטי.
מבחינת המשטר, זו בעיה מורכבת יותר מהפגנה שאפשר לפזר. עצרת מסתיימת, מנהיגים נעצרים וסיסמאות מוסרות מן הקירות. שינוי בהרגלים, בלבוש ובאופן השימוש במרחב הציבורי דורש פיקוח מתמשך על מיליוני אנשים. לכן התקשורת הרשמית משקיעה מאמץ גדול כל כך בהצגת הרחוב כמקום של נאמנות: המציאות הנראית לעין מספקת לאזרחים תמונה אחרת.
ערב יום השנה מתחיל במעצרים
בכורדיסטן האיראנית התקבלה תמונה אחרת לגמרי. ארגון זכויות האדם הנגאו דיווח כי כוחות הביטחון פשטו על בתים באושנבייה לקראת שביתה כללית שעליה הכריזה ברית המפלגות הפוליטיות של כורדיסטן האיראנית. לפי הארגון, הכוחות נכנסו לבתים ללא התרעה והפעילו אלימות במהלך המעצרים.
הנגאו מסר כי אימת את זהותם של חמישה עצורים: פחר א-דין אבראהימי, קאדר אמיני, סוראן ביאזידי, רחים ארשאדי ורזא דיאן. בדיווח קיימת אי התאמה בשמו של אחד מבעלי העסקים, המופיע בהמשך כקאדר עבדאללהי. ארבעה מן העצורים תוארו כבעלי חנויות או עסקים, ואבראהימי כאסיר פוליטי לשעבר וכבנו של מוחי א-דין אבראהימי, אסיר כורדי שהוצא להורג.
המידע לא קיבל אישור פומבי ממערכת המשפט, ממשרד הפנים או מכלי תקשורת עצמאי הפועל בתוך איראן. לכן אין לקבוע על סמך הדיווח לבדו כמה אנשים נעצרו, מה מצבם ואם התקיימה שביתה בהיקף שעליו הכריזו הארגונים הכורדיים.
גם אחרי ההסתייגות הזאת, הניגוד בין שני הרחובות ברור. העצרות הפרו-ממסדיות מקבלות שערים, ברכות וספירה חגיגית של כל לילה. ההתארגנות לציון יום השנה בכורדיסטן פוגשת, לפי דיווחי פעילים, מעצרי מנע ולחץ על בעלי חנויות. המשטר אינו מסתפק בהצגת תמונת התמיכה שלו; הוא פועל כדי לצמצם מראש את הסיכוי שתמונה מתחרה תופיע.
משמרות המהפכה סופרים כטב"מים, תושבי קשם שומעים פיצוצים
בזירת הורמוז, משמרות המהפכה הודיעו כי הפילו ממזרח למצר כטב"ם אמריקאי מסוג MQ-1. לפי ההודעה, זהו הכלי הרביעי מסוג זה שהופל בתוך כמה ימים. קודם לכן טענו המשמרות להפלת כלי נוסף ממערב למצר.
לא פורסם אישור אמריקאי לארבע ההפלות ולא הוצג תיעוד בלתי תלוי המאפשר לזהות את הכלים, את מיקומם ואת נסיבות נפילתם. אפשר לאמת שמשמרות המהפכה מסרו את ההודעה; אין די חומר פתוח כדי לאמת את מלוא התוצאה המבצעית.
התקשורת המזוהה עם המשטר הרחיבה את הטענה הצבאית למסקנה מדינית. הורמוז מתואר כמרחב שאיראן מנהלת באמצעות כוח צבאי, כללי שיט ומניעת שירותים לוגיסטיים. זהו ביטוי ברור לשאיפה האיראנית: לא רק להגן על החוף, אלא לקבוע מי רשאי לפעול במצר ובאילו תנאים.
אבל תושבי קשם קיבלו באותו בוקר תזכורת לכך שהשליטה הזאת רחוקה מלהיות מלאה. מקורות מקומיים דיווחו על כמה פיצוצים שנשמעו מכיוון הים. הרשויות לא מסרו מיד מה גרם להם, היכן התרחשו ואם נגרם נזק. אין בסיס לייחס את הקולות לתקיפה אמריקאית, ליירוט או לתרגיל איראני. הם כן חושפים את המרחק בין המסר הרשמי לבין חוויית התושבים: העיתונות מדברת על ניהול המצר, ואנשים החיים על האי שומעים פעילות צבאית שהמדינה אינה מסבירה.
בווינה איראן מבקשת את הגנת האמנה, בטהרן מטילים ספק בערכה
בזירת הגרעין, דובר הארגון האיראני לאנרגיה אטומית, בהרוז כמאלוונדי, הציג בוועידת סבא"א את איראן כחברה ותיקה באמנה למניעת הפצת נשק גרעיני וכמדינה המחויבת לשימושים אזרחיים. לדבריו, הארגון מספק 76 תרופות רדיואקטיביות ל-230 מרכזים רפואיים ומשרת יותר ממיליון וחצי מטופלים. אלה נתונים שמסר הארגון עצמו, ולא נתונים שנבדקו באופן עצמאי.
כמאלוונדי אמר כי "המדע, הטכנולוגיה והתעשייה הגרעינית השתרשו באיראן, ואי אפשר למחוק אותם באמצעות פעולה צבאית או חיסולים". הוא טען שהמדינה עמדה במשך שנים בהתחייבויותיה, בעוד ארצות הברית פרשה מהסכם הגרעין והסוכנות לא גינתה את התקיפות על מתקנים איראניים.
הטיעון האיראני נשמע פחות משכנע לנוכח החלטת מועצת הנגידים לדווח על איראן למועצת הביטחון של האו"ם בשל אי שיתוף פעולה בחקירת שרידי אורניום באתרים שלא הוצהרו. איראן טוענת שתוכניתה אזרחית ושהמלחמה מונעת ממנה להבטיח גישה בטוחה לפקחים, אך מבחינת סבא"א השאלה נותרת פשוטה יותר: היכן נמצא החומר, מה מצב המתקנים ומה ניתן לאמת.
בתוך איראן נשמע באותו זמן מסר אחר. חבר ועדת הביטחון הלאומי בפרלמנט, אסמאעיל כות'רי, אמר: "בין אם נפרוש מה-NPT ובין אם לא, הדין הבינלאומי אינו מיושם בענייננו". הוא לא הודיע שהתקבלה החלטה לפרוש מן האמנה, ובכירי הוועדה אף מסרו שלא הוגשה להם הצעת חוק רשמית בנושא.
טהרן אינה ממהרת לוותר על החברות באמנה. היא עדיין זקוקה לזכויות, למעמד וללגיטימציה שהחברות מעניקה לתוכנית הגרעין האזרחית. האמירות על פרישה משמשות בשלב זה מנוף איום, אך הן גם שוחקות את הטענה האיראנית שמדובר במסגרת מחייבת שעל מדינות אחרות לכבד.
מיליון תומאן בכרטיס ודולר מעל 230 אלף
בזירה הכלכלית, הממשלה הטעינה אשראי של מיליון תומאן לאדם בכרטיסי המזון של משפחות שמספר הזהות של ראשיהן מסתיים בספרות 3, 4, 5 או 6. האשראי תקף לרכישת מוצרים שנכללו בתוכנית, ואי אפשר למשוך אותו במזומן. הוא מסייע ברכישת מזון, אך אינו יכול לשמש לתשלום שכר דירה, חובות, תחבורה או תרופות שאינן נכללות בהסדר.
במינאב שבמחוז הורמוזגאן הגבילו הרשויות את השימוש בכרטיסי החירום של תחנות הדלק לשלושה תדלוקים בשבוע. בעלי אופנועים יכולים להשתמש בכרטיסי התחנה רק בין 06:00 ל-08:00, וביתר היום הם נדרשים להציג כרטיס אישי. לפי הדיווח, כל 16 התחנות באזור צוידו במצלמות לזיהוי לוחיות רישוי. ההגבלות הוצגו כאמצעי למאבק בהברחות ובניצול לרעה של המכסות.
השעות כאן אינן פרט שולי. הן קובעות מתי אדם רשאי לתדלק. עבור עובדים התלויים באופנוע, חלון של שעתיים בבוקר משנה את סדר היום כולו. הוא גם מדגים כיצד הסבסוד האיראני מקבל צורה חדשה: פחות מחיר אחיד וזמין, יותר זכאות אישית, מגבלות שימוש ומעקב אחר הנהג.
הדולר בשוק החופשי נסחר סביב 230 אלף תומאן, גם לאחר ירידה שבועית מסוימת. במחיר הזה, מיליון תומאן בכרטיס המזון שווים מעט יותר מארבעה דולרים לפי שער השוק. ההשוואה אינה מלאה, משום שהמוצרים המסובסדים אינם מתומחרים בהכרח לפי הדולר החופשי, אך היא ממחישה את השחיקה במה שהמדינה יכולה להציע למשקי הבית.
שר התקשורת מודה שהסינון פוגע במדינה
שר התקשורת סתאר האשמי אמר כי "האינטרנט הוא זכות ציבורית" וכי לא ניתן לספק רשת איכותית ויציבה כל עוד סוגיית הסינון אינה נפתרת. לדבריו, ההגבלות והשימוש ההמוני בכלים לעקיפתן פגעו באיכות הרשת ובכלכלה הדיגיטלית.
האשמי הזכיר במפורש את אירועי 2022. לדבריו, חסימת הפלטפורמות הבינלאומיות בעקבות מותה של אמיני הורידה בתחילה את תעבורת הרשת, אך המשתמשים חזרו באמצעות VPN. כלי שנחשב בעיני המשטר לפעילות פסולה נעשה חלק רגיל מן החיים המקוונים. "אם נמשיך לומר את זה תחסום, לזה תאפשר גישה ולאחר תמנע אותה, ברור שאיכות האינטרנט תיפגע", אמר.
השר הודה גם שסטארלינק הפך לאתגר רציני לריבונות הדיגיטלית של איראן. במהלך המלחמה עבר חלק ניכר מן התעבורה לשירות הלווייני, ובמצב כזה, לדבריו, מנגנון השליטה המקומי מאבד את משמעותו. זו הודאה חריגה: הניסיון לשלוט במידע דחף משתמשים אל תשתיות שהמדינה מתקשה לסנן, לנטר או לנתק.
האשמי אינו מוסמך לבטל לבדו את מערך החסימות, והוא לא הכריז שההגבלות יוסרו. דבריו מצביעים על מחלוקת בתוך המדינה. מערכת הביטחון רואה בחסימה אמצעי לצמצום מחאה והדלפת מידע; משרד התקשורת רואה את הנזק לרשת, לעסקים וליכולת להשאיר את הציבור בתוך תשתית איראנית.
מסקנת הדסק: הזיכרון לא נמחק, הוא עבר למקום אחר
הניסיון להציג 200 לילות של עצרות כמשאל עם אינו מיועד רק לשכנע את הציבור שהמשטר נהנה מתמיכה. הוא נועד ליצור תאריך מתחרה ל-16 בספטמבר. במקום יום השנה למותה של צעירה כורדית במעצר, התקשורת מציעה חגיגה של נאמנות לאומית, מלחמה והפעלת כוח במצר הורמוז.
המהלך מצליח רק במידה מוגבלת. המשטר יכול להחליט מה יודפס בשער העיתון, איזו עצרת תצולם ואיזה בכיר יקבל זמן שידור. הוא אינו שולט באותה יעילות בשינויים שכבר התרחשו בחברה. נשים ממשיכות להופיע ללא חיג'אב, בעלי חנויות בכורדיסטן נחשדים בתמיכה בשביתה, ומשתמשי האינטרנט עוברים לכלי עקיפה ולמערכות לווייניות.
גם "משאל העם" הממסדי סובל מבעיה פשוטה: תמיכה אינה נמדדת במספר הלילות שבהם התקיימה עצרת. אם היה למשטר ביטחון מלא בעמדת הציבור, הוא לא היה זקוק להחלפת התכנסות מאורגנת בהצבעה לאומית, ולא היה צריך להעלים כמעט לחלוטין מן הכותרות את האירוע שהעצרת החדשה אמורה להחליף.
הסתירה חוזרת גם בתחומים האחרים. משמרות המהפכה מדברות על שליטה בהורמוז, אך הרשויות אינן מסבירות לתושבי קשם את הפיצוצים שהם שומעים. המשלחת בווינה מדגישה את החברות באמנה, בעוד חבר ועדת הביטחון הלאומי אומר שאין הבדל אם איראן תישאר בה. הממשלה מציגה אשראי מזון כהגנה על הציבור, בזמן שהיא מצמצמת את השימוש בדלק ועוקבת אחר לוחיות הרישוי.
ארבע שנים לאחר מותה של ג'ינה אמיני, המשטר אינו מתעלם מן הזיכרון. עצם ההשקעה בבניית סיפור חלופי מוכיחה עד כמה הוא עדיין מאיים עליו. השם אמיני אולי נעדר משערי העיתונים, אך השינוי שהחל לאחר מותה ניכר ברחוב, בלבוש, בחנויות הסגורות ובמסלולים שבהם האיראנים עוקפים את המדינה כדי לדבר ביניהם.
