אפשר לדמיין את מוחמד בן סלמאן עומד לבדו מול מפת הענק בארמונו בריאד. במשך שנים הזיז עליה נמלים, ערים עתידניות, צינורות נפט ובריתות כאילו היו כלי שחמט. הוא תכנן להפוך את סעודיה מממלכה הנשענת על בארות נפט למעצמה מודרנית: NEOM במדבר, אתרי תיירות בחופי הים האדום, מרכזים פיננסיים, אירועי ספורט ותעשיות חדשות.ואז, בתוך ימים ספורים, החלו הכלים לנוע בלעדיו.
טילים וכטב"מים חותיים פגעו בדרום סעודיה, הציתו מתקני נפט ותשתיות ופצעו 73 בני אדם. בין היעדים שהותקפו היו בסיס צבאי ותשתיות נפט בערים הסמוכות לגבול, באזור שבו פועל גם בית הזיקוק בג'אזאן, שכושר הזיקוק שלו מגיע לכ-400 אלף חביות ביום.
במקביל רשמו החותים הישג גדול עוד יותר: השתלטות על עיר הנמל מוח'א והתקדמות לעבר האיים והעמדות השולטים על הגישה לבאב אל-מנדב. זהו הישגם הטריטוריאלי המשמעותי ביותר זה שנים ומכה קשה לכוחות התימניים הנתמכים בידי ריאד. איראן, לפי מקורות אזוריים, סיפקה נשק, ייעוץ והכוונה שסייעו למהלך.
בן סלמאן פנה לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ וביקש תקיפה אמריקאית ישירה נגד החותים. טראמפ סירב. מפקד פיקוד המרכז האמריקאי הגיע לתיאומים דחופים, וושינגטון אותתה שתגדיל את הסיוע ההגנתי אך לא תיכנס למערכה ההתקפית שריאד ביקשה.
באותו רגע גילה יורש העצר שהטלפון המוזהב המעוטר ביהלומים בלשכתו בארמון אינו בהכרח הטלפון שמישהו נחלץ דרכו לעזרתך.
הסכם מכה: הרבה דיו, מעט אבק שריפה
רק באוגוסט חתמו סעודיה, טורקיה ופקיסטן על “הסכם מכה להגנה משותפת”. ההסכם קובע באופן כללי אמנם כי התקפה על אחת משלוש המדינות תיחשב להתקפה על כולן. אך סעודיה למדה מהר מהמצופה כי ההסכמים על הנייר, אבל אבק השריפה באוויר בריתות ההגנה והצהרות הסולידריות של הממלכה עם שותפותיה באזור הניבו בעיקר ניירות ועמדות דיפלומטיות. פקיסטן הבטיחה לפעול "בבוא העת", טורקיה שלחה מילים חמות, כאשר בית הזיקוק בוער, ברית שאינה מופעלת דומה לפוליסת ביטוח שהאותיות הקטנות שלה מתגלות רק אחרי שהנכס נשרף כליל. בשעתה הקשה של ריאד, ידידיה מציעים מניפסטים; החותים שולחים ראשי נפץ. אין פירוש הדבר שסעודיה ננטשה לחלוטין. יש תמיכה מדינית, תיאום וסיוע הגנתי..בשעתה הקשה של ריאד, ידידיה מציעים מילים; החותים שולחים ראשי קרב.
שתי אצבעות על גרונה של הממלכה
התוכנית האיראנית-חותית פשוטה ואכזרית: להפוך את הגיאוגרפיה למלחציים.
בצד המזרחי נמצא מצר הורמוז, שדרכו עברו בשנת 2025 כמעט 20 מיליון חביות נפט ביום. כאשר המעבר בו הוגבל, סעודיה נאלצה להסיט חלק ניכר מיצוא הנפט בצינור מזרח-מערב אל ינבוע ואל נמלי הים האדום. אולם הקיבולת החלופית הזמינה בצינורות של סעודיה ואיחוד האמירויות מוערכת בכ-3.5-5.5 מיליון חביות ביום בלבד הרבה פחות מן התנועה הרגילה דרך הורמוז.
בקצה מסלול המילוט ממתין באב אל-מנדב, “שער הדמעות”.
דרך המצר עוברים נתיבי סחר ואנרגיה מן החשובים בעולם, לרבות כ-7% מתפוקת הנפט העולמית. החותים כבר שולטים בחודיידה, כבשו את מוח'א ומנסים להתבסס ליד האי פרים ודהובאב נקודות שמהן ניתן לאיים על התנועה במצר.
בשיא המשבר הופנו יותר מ-70% מיצוא הנפט הסעודי אל נתיב הים האדום. לאחר האיומים החותיים ירדה תנועת המטענים הסעודיים באזור בחדות. אפשר אומנם לעקוף את אפריקה דרך כף התקווה הטובה, אך ההפלגה מתארכת, הביטוח מתייקר, ההכנסות מתעכבות וכל מכלית הופכת לחישוב מחדש של סיכון. ההקפה עלולה להוסיף מיליוני דולרים למסע בודד.
זהו חנק כפול: איראן לוחצת במזרח, שלוחתה התימנית במערב. אם הורמוז הוא הדלת הראשית של בית הנפט הסעודי, באב אל-מנדב הוא יציאת החירום. טהרן מבקשת להחזיק ביד אחת את המפתח וביד האחרת את מטף הכיבוי.
הפעם פנקס הצ'קים אינו כיפת ברזל
במשך עשורים הצליחה סעודיה להמיר עושר בביטחון. במלחמת המפרץ של 1991 היא התחייבה להעביר לארצות הברית כ-13.5 מיליארד דולר לכיסוי חלק מעלויות המלחמה; המדינות העשירות בקואליציה מימנו נתח גדול מן המאמץ הצבאי האמריקאי.
גם בתימן ניסתה ריאד לקנות שקט באמצעות משא ומתן שכלל תשלום משכורות לעובדי ציבור באזורים שבשליטת החותים, פתיחת נמלים, שיקום והסדרים כלכליים.
אלא שהפעם הכסף מתקשה לקנות את מה שסעודיה זקוקה לו. החותים אינם רק ארגון המחפש תקציב; הם מחזיקים בנכס גיאו-אסטרטגי שמעניק להם ולאיראן בריח על עורקי הסחר. תשלום יכול לקנות הפוגה, אבל הוא גם מלמד את הסוחט שהסחיטה משתלמת.
גם הקופה הסעודית אינה אין סופית. קרן המטבע צופה גירעון תקציבי של כ-6.2% מהתוצר בשנת 2026, לצד גידול בחוב ועלויות ביטוח ושילוח גבוהות יותר. במקביל, חזון 2030 ופרויקטי הענק של בן סלמאן דורשים השקעות עצומות. כל ריאל המופנה למלחמת התשה, לפיצויים או לעקיפת אפריקה הוא ריאל שאינו בונה עיר, נמל או עתיד.
ומכאן גם הסכנה האישית ליורש העצר. הלגיטימציה שלו נשענת על הבטחה: יציבות, מודרניזציה ושגשוג. אם התשתיות בוערות, ההשקעות בורחות והבריתות מתגלות כחלולות, בן סלמאן אינו מאבד רק הכנסות. הוא מאבד את הסיפור שעליו בנה את שלטונו. הכיסא מתערער.
ישראל כבר אינה מביטה בתימן דרך ערפל
עד אוקטובר 2023 החותים לא כלל בצי"ח של המודיעין הישראלי. הם היו זירה בשוליים מבחינת ישראל. גורמים שהכירו את המצב תיארו את המודיעין הישראלי עליהם כקרוב לאפס. תימן רחוקה, סגורה וקשה לחדירה, והקשב הישראלי הופנה בעיקר לאיראן, לחיזבאללה, לסוריה ולחמאס.
מאז השתנתה התמונה מן היסוד. מאות שיגורים לעבר ישראל והתקיפות בנתיבי השיט אילצו את אמ"ן, חיל האוויר וקהילת המודיעין להפוך את תימן מזירת שוליים לתיק מבצעי מרכזי. נבנו מאגרי מטרות, הורחב המעקב אחר שרשרת הפיקוד, נתיבי הברחת הנשק, מערכי הטילים והכטב"מים, מתקני הייצור, הנמלים ומנגנוני הביטחון החותיים.
התוצאות כבר ניכרות. ישראל הצליחה לתקוף נמלים, תחנות כוח, מחסני דלק, מטות צבאיים ומתקני מודיעין בעומק תימן. במקרה אחד זוהתה התכנסות של בכירים חותים שעות לפני התקיפה; בהמשך אף הוקמה באמ"ן מחלקה ייעודית לזירה החותית.
אין לישראל תמונה מושלמת, והחותים הוכיחו יכולת שרידות גבוהה. אבל ההבדל בין 7 באוקטובר 2023 להיום הוא ההבדל בין מי שמגשש בחושך לבין מי שכבר שרטט מפה, סימן מטרות ולמד את קצב הנשימה של האויב.
זהו נכס שסעודיה זקוקה לו עכשיו.
מסומלילנד אל שער הדמעות
לישראל יש יתרון נוסף שהופך את הצעתה למעשית יותר: דריסת הרגל המדינית-ביטחונית שבנתה בסומלילנד, מעברו האפריקאי של מפרץ עדן.
ישראל הכירה בסומלילנד בדצמבר 2025, והיא מעניקה הכשרות לכוחות הביטחון המקומיים.למרות שסומלילנד מכחישה כי סוכם על הקמת בסיס ישראלי קבוע הנוכחות שם היא עובדה מבצעית מוגמרת. שיתוף הפעולה הביטחוני והגישה האפשרית לנמל ולשדה התעופה של ברברה מעניקים לישראל עומק אסטרטגי פוטנציאלי מול תימן.
ברברה נמצאת על חוף מפרץ עדן, מול המרחב התימני ובקרבת נתיבי הגישה לבאב אל-מנדב. אם שיתוף הפעולה יורחב ובהסכמת סומלילנד, ניתן יהיה להשתמש במרחב לצורכי התרעה, מודיעין, תצפית ימית, לוגיסטיקה, חיפוש והצלה וגם לפעילות אווירית. המרחק הקצר יחסית לחוף שבשליטת החותים עשוי לקצר זמני תגובה ולהפחית את התלות בגיחות ארוכות היוצאות מישראל.
במילים אחרות: ישראל אינה מציעה לסעודיה רק עיניים טובות יותר. היא בונה לעצמה מרפסת המשקיפה אל שער הדמעות.
המשענת שנמצאת כבר בשכונה
כאן ישראל צריכה להניח על השולחן הצעה שאי אפשר ליירט בכטב"ם: ברית אסטרטגית מלאה ומיידית.
ישראל יכולה להציע לסעודיה שילוב של התרעה מוקדמת, הגנה אווירית, מודיעין בזמן אמת, לוחמה אלקטרונית, איתור משגרים, הגנת מתקני נפט ונמלים, אבטחת נתיבי שיט ובמידת הצורך גם השתתפות פעילה בבלימת האיום החותי.
צירוף בנק המטרות שנבנה מאז 2023, יכולות חיל האוויר, מערכות ההגנה הרב-שכבתיות והאפשרות לפעול מן המרחב האפריקאי יוצר מעטפת שאף אחת מבעלות בריתה האחרות של סעודיה אינה מציעה כיום בשלמותה.
נכון ישראל תשלם מחיר. החותים עלולים לחדש את הירי לעברה, איראן תנסה להציג את המהלך כברית ישראלית-סעודית נגדה. אולם זהו מחיר מוגבל וזמני ביחס לפרס האסטרטגי: נורמליזציה ישראלית-סעודית כתובה, מעוגנת ומוכרזת לא הבטחה עמומה לעתיד ולא תהליך שאפשר לקבור בוועדה.
הסיוע הישראלי אינו צריך להיראות כסחיטה של ממלכה פצועה. הסכם שלום שנולד מהשפלה לא יחזיק מעמד. ההצעה צריכה להיות מוצגת כברית בין שתי מדינות שמבינות כי אותו אויב מאיים עליהן באותם טילים, מאותם חופים ובאמצעות אותה טבעת איראנית.
ישראל תעניק ביטחון ממשי; סעודיה תעניק הכרה ממשית.
לא עוד סכין אלא מגן
פתגם ערבי אומר: כאשר השור נופל, מתרבות הסכינים.
סעודיה נפגעה, אך לא נפלה. לישראל אסור להיות עוד סכין המבקשת לנצל את חולשתה; עליה להיות המגן שמוכיח לריאד מיהו השותף שמגיע כאשר האזעקות נשמעות.
חלונות אסטרטגיים אינם נשארים פתוחים לאורך זמן בוודאי לא כאשר החותים מתקרבים למצר. המשבר הנוכחי הוא אולי הרגע הנדיר שבו האינטרס הישראלי, החרדה הסעודית והאיום האיראני מתחברים לנקודה אחת. כשהבית בוער, לא מחפשים ידידים בוושינגטון שמבטיחים לשלוח כבאית בשבוע הבא קוראים לשכן שיודע איפה שיבר המים.
על ישראל להציע לבן סלמאן עכשיו את מה שאיש מבעלי בריתו אינו מציע בשלמותו: מודיעין שנבנה תחת אש, מערכות הגנה שנוסו בקרב, יכולת להגיע לחוף התימני ודריסת רגל בצדו השני של המצר.
ובתמורה עליה לדרוש לא מחווה, לא מפגש חשאי ולא הבטחה ל“יום שאחרי”, אלא את הגביע הקדוש של המזרח התיכון: שלום ישראלי-סעודי גלוי, חתום ומיידי.
המחיר עבור סעודיה לא צריך להיות ניצול מצוקתה, אלא עסקה בין שוות: ביטחון ישראלי מוחשי תמורת שלום גלוי, חתום ומיידי. החותים מנסים לסגור את שער הדמעות ישראל וסעודיה יכולות לפתוח יחד את שער המזרח התיכון החדש
