המסגרת שנחתמה בוושינגטון ב-26 ביוני היא הישג דיפלומטי אמיתי, שאותו הגדיר השגריר יחיאל לייטר כצעד בדרך לשלום. הסיפור האמיתי, עם זאת, היה במה שלא נראה. לחיצת היד היחידה שתועדה הייתה בין מזכיר המדינה מרקו רוביו לבין שליחת לבנון לארצות הברית, נאדה חמאדה מועוואד; לא תועד כל מגע ישיר בין שני השגרירים. הצד הלבנוני לא הזכיר את ישראל ולא את השלום, אלא רק את הריבונות, את סיום מעשי האיבה ואת השבת העקורים.
חוסר הסימטריה הזה לא היה עניין של נימוס או פרוטוקול, אלא ביטוי לשלושה חסמים שמועוואד מזהה בבירור: מזכר ההבנות בין ארצות הברית לאיראן, שנחתם קודם לכן, חיזק את איראן ואיתה גם את חיזבאללה; חיזבאללה הוא גם כוח צבאי וגם גוש פוליטי רב-עוצמה בפרלמנט; וחוסר היכולת לפרק בפועל את חיזבאללה מנשקו. לכן היא ממסגרת את הדיון סביב ריבונות ונסיגה, ולא סביב שלום, מבלי לוותר על דבר, ומתוך ידיעה שללא סיוע חיצוני שיבנה את היכולת החסרה, ההסכם ייכשל.
הפרדוקס האסטרטגי
עבור השגריר הישראלי, התומך בנורמליזציה אך יודע שהיא עדיין רחוקה, ההישג הדיפלומטי המשמעותי הוא מהלך הנגד מול איראן. המסגרת נחתמה בזמן שמזכר ההבנות בין ארצות הברית לאיראן ניסה למשוך את הסוגיה הלבנונית לעבר טהרן, אך היא קובעת את ההפך: לבנון ניצבת מול ישראל, ולא מול איראן, כאשר הנסיגה מותנית בפירוק חיזבאללה מנשקו.
מבחינת וושינגטון, מדובר בניצחון תדמיתי, המעניק לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ את תואר "עושה השלום", למרות הסתייגותו של רוביו כי מדובר רק ב"תחילתה של ההתחלה". מאחורי המיתוג הזה, שני הצדדים מכירים בכך שאיראן היא הבעיה, אך כל אחד מתאר זאת בשפה אחרת: ישראל מדברת על ביטחון, ולבנון מדברת על ריבונות.
כל עוד המשטר האיראני נותר על כנו, איראן תשקם את שלוחותיה, את מערך הטילים שלה ואת תוכנית הגרעין שלה, כאשר כל ניסיון יהיה מתוחכם מקודמו. לכן כל הסדר חייב להתבסס על הבנת האסטרטגיה האיראנית ועל ייצוא המהפכה. המנגנון שהוצע לצד המסגרת כדי למנוע חיכוך עם איראן משקף היגיון מעוות שמדאיג את כולם: אי אפשר לבנות ערוץ שמטרתו למנוע חיכוך עם מקור האיום עצמו.
המסלול הלבנוני מזהה את איראן כמקור האיום; מזכר ההבנות בין ארצות הברית לאיראן מסתכן בהתייחסות אליה כאל הפתרון. זוהי הטעות האסטרטגית. ההסכם מגדיר את פירוק חיזבאללה מנשקו כפירוק הנשק והתשתיות שלו, ובכך מתייחס לזרוע ומתעלם מן הגוף.
חיזבאללה אינו מיליציה הפועלת בתוך מדינה, אלא מדינה מקבילה: מאז 2008 הוא מחזיק בפועל בזכות וטו; הוא מפעיל בנק צללים, אל-קרד אל-חסן, המשרת כ-300 אלף לקוחות ובהיקף פעילות של קרוב ל-3 מיליארד דולר; הוא מפעיל בתי חולים; את בתי הספר אל-מהדי; את זרוע השיקום ג'יהאד אל-בינאא'; את ערוץ התעמולה אל-מנאר; וכן רשת מודיעין מקומית. מערכת התלות הזאת מעניקה לגיטימציה לנשק בקרב חלקים מהקהילה השיעית.
מדינה מקבילה
אז מי יפרק את חיזבאללה מנשקו? בכוח, אף אחד, אלא אם כן לבנון תידרדר למלחמת אזרחים. לא צבא לבנון, שעמד מן הצד במאי 2008 כאשר חיזבאללה השתלט על מערב ביירות, ולא פעל גם בשנת 2025, כאשר חיזבאללה נחלש ונותק מאיראן. גם אגף המודיעין שלו חדר על ידי חיזבאללה: בינואר 2025 הזהיר ראש המודיעין בדרום, קצין שיעי שישב בחדר המבצעים המשותף, את חיזבאללה מפני פשיטות מתוכננות. רוב פעולות פירוק הנשק מדרום לליטני מתבצעות בתיאום עם חיזבאללה, ולא נגדו.
גם לא באמצעות היחידות שעברו סינון ביטחוני (vetted units) שעליהן מדברת וושינגטון: רוביו העלה את הרעיון, אך הוא מעולם לא הועבר רשמית לביירות; יחידות אלה מעולם לא נבחנו מצפון לליטני, ומעולם לא הוקמו כדי לפתוח באש על חיזבאללה. מפקד פיקוד המרכז של ארצות הברית (CENTCOM), האדמירל בראד קופר, הגדיר זאת כמשימה קשה במיוחד, משימה שגם שלושה מיליארד הדולרים שהושקעו מאז 2006 לא הצליחו להשיג.
השאלה מעולם לא הייתה היכולת, אלא הרצון והלגיטימציה. לוחמי חיזבאללה בדרום הם בני הכפרים השיעיים עצמם; אין פתרון צבאי לזהות. לכן ההסכם הוא אשליה: פירוק הנשק בכוח אינו אפשרי, לא באזורי הפיילוט ולא מעבר להם, כל עוד המערכת האזרחית שמייצרת את הנשק ממשיכה להתקיים.
אם המדינה המקבילה תישאר על כנה, חיזבאללה ימלא מחדש את השטח באמצעות החברה האזרחית: שיקום, פיצויים, חמולות, מסגדים ומערך מודיעין מקומי. כוח שעבר סינון ביטחוני אינו אמור להוביל את פירוק הנשק; תפקידו הוא להחזיק בשטח שכבר עבר שינוי באמצעות התהליך האזרחי, ולא להתבקש להכניע את חיזבאללה. הוא מהווה מעטפת, לא כוח מכריע, ואינו יכול לכפות פירוק נשק על מי שאינם מעוניינים בכך. פירוק הנשק מגיע לאחר שהקהילה מתנתקת מחיזבאללה; זה אינו דבר שכוח צבאי יכול לספק.
שינוי המשוואה
מכאן נובעות שתי המלצות, בתמיכה חיצונית.
ראשית, יש להתעמת עם הארגון במקום שבו הוא פגיע, המדינה המקבילה, ולא במקום שבו הוא עדיין לא הובס. שירותים, אשראי, ובעיקר שיקום ופיצויים, חייבים לעבור באופן בלעדי דרך המדינה ודרך גורמים שעברו סינון ביטחוני, כדי שחיזבאללה לא יוכל לשוב לדרום באמצעות השיקום. כספי הסיוע הערביים והמערביים הם מנוף הלחץ. יש להמשיך את המערכה נגד אל-קרד אל-חסן, המוסד הפיננסי המזוהה עם חיזבאללה, ולרוקן בהדרגה את המערכת, במקום להילחם בה באמצעות נשק.
שנית, יש לאפשר לדרום לנהל את עצמו. יש להקים מנהל אזרחי לבנוני מלא, בפיקוח המדינה וארצות הברית, אך לא ישראל, שייבנה יחד עם החברה האזרחית השיעית, ראשי הרשויות המקומיות, החמולות, אנשי הדת והעקורים, ויחסום את חזרתו של חיזבאללה באמצעות מוסדות, בבתי הספר, במסגדים וברשויות המקומיות.
הסינון צריך להתבסס על מעשים מוכחים, ולא על השתייכות עדתית. שיעים רבים, אזרחים ואימאמים כאחד, קוראים למסירת הנשק ולנאמנות למדינה, ולא לעדה. סדר הפעולות הוא הגורם המכריע: יש להבטיח אזור קטן שנותק ממערכת התלות, ובאותו יום עצמו להזרים אליו במהירות מנהל אזרחי, שירותים ותוכניות שיקום.
לצד זאת, יש להוביל מאמץ הסברתי שיראה לאזרחים הלבנונים, באופן מוחשי, כי הסדר יציב עם ישראל יביא עמו השקעות, טכנולוגיה, סיוע רפואי ועוד, ובכך יחסן אותם מפני הנרטיב של חיזבאללה, שלפיו כל שיתוף פעולה הוא בגידה.
ישנם שני תנאים שאינם נתונים למשא ומתן: הגנה על המשתתפים בתהליך, שאם לא כן הם יושתקו כמשתפי פעולה; ובעלות לבנונית על התהליך, ולא חסות ישראלית גלויה, שאם לא כן הוא יקרוס כפי שקרס צבא דרום לבנון בשנת 2000. ההסכם הוא הישג אמיתי, אך הוא אינו שלום, והוא לא יהפוך לשלום כל עוד הוא מטפל בנשק ומתעלם מן המדינה שמייצרת אותו.
טקס החתימה היה היסטורי, אך ההיסטוריה לא תיכתב בוושינגטון. היא תיכתב בכפר הראשון בדרום לבנון שבו אזרחי לבנון, ולא חיזבאללה, יקבעו מי מנהל את חייהם. שלום שיצמח מן העם, או שלא יהיה שלום כלל.
המאמר פורסם במקור באנגלית ב-The Jerusalem Report בתאריך 11 ביולי 2026.
