זה הפך כמעט למסורת אמריקאית: נשיא חדש נכנס לבית הלבן, מחליף את צוות המשא ומתן, ממנה שליח מיוחד, ומכריז שהפעם תהיה גישה אחרת. בטהראן, לעומת זאת, אפילו לא צריכים להחליף את התסריט. הם פשוט מוציאים מהמגירה את אותו קלסר מאובק, מוחקים את שם הנשיא הקודם, וכותבים את שמו של החדש.

כך היה עם ג'ימי קרטר בפרשת בני הערובה בשגרירות; כך היה בפרשת איראן-קונטראס בתקופת רונלד רייגן; וכך היה עם ברק אובמה, דונלד טראמפ וג'ו ביידן. כל אחד מהם האמין שהוא יצליח במקום שבו קודמיו נכשלו, וכל אחד מהם גילה – במוקדם או במאוחר – שהאיראנים משחקים משחק אחר לגמרי.

תפיסות עולם מנוגדות: פתרון מול יתרון

זו בדיוק הטעות האמריקאית הבסיסית: בוושינגטון חושבים שמשא ומתן הוא מסלול שמוביל להסכם, ואילו בטהראן חושבים שמשא ומתן הוא אמצעי לנהל את העימות באמצעים אחרים. מבחינת האמריקאים, ההסכם הוא קו הסיום. מבחינת האיראנים, הוא לכל היותר תחנת ביניים – אם בכלל יש צורך להגיע אליה. האמריקאים מחפשים פתרון; האיראנים מחפשים יתרון.

"לכן, בכל פעם ששומעים דיפלומט איראני אומר שהוא 'מעוניין בפשרה', כדאי להקשיב גם למשפט הבא. בדרך כלל הוא נשמע בערך כך: 'אנחנו באמת רוצים להגיע להסכם… אבל אתם יודעים איך זה… יש אצלנו גורמים קיצוניים, משמרות המהפכה לא יסכימו, והמנהיג העליון יתקשה לאשר…'"

איזו מקריות מופלאה. כבר יותר מארבעים שנה, בכל פעם שהאמריקאים מבקשים התקדמות, פתאום מופיעים אותם "קיצונים" שצריך לפייס. עוד ויתור קטן, עוד הקלה קטנה, עוד מחווה קטנה – ורק אז, אולי, אפשר יהיה להמשיך לדבר. מבחינת האיראנים זו אינה תקלה; זו השיטה.

הם מבינים היטב שהאמריקאים שונאים חוסר ודאות, חוששים מהסלמה, ומעדיפים תמיד להשאיר דלת פתוחה לעוד סבב שיחות. לכן הם מקפידים שהדלת הזאת לעולם לא תיסגר – אך גם לא באמת תיפתח.

עמידות, הפגנת עוצמה והיסוס אמריקאי

גם לאחר העימותים והלחצים שספגה איראן בשנים האחרונות, אין בטהראן תחושת תבוסה. להפך. המסר הפנימי של המשטר הוא מסר של עמידות: שרדנו, החזקנו מעמד, ואמריקה עדיין יושבת איתנו לשולחן. הלווייתו רבת הרושם של חמינאי חיזקה את המשטר ובעיקר את הביטחון העצמי של גורמי הכוח האמיתיים – משמרות המהפכה, ובראשם האיש הקיצוני ביותר, אחמד וחידי. מבחינת המשטר, עצם העובדה שהמעצמה החזקה בעולם ממשיכה לחפש את הסכמתו היא הישג תודעתי בפני עצמו.

ובינתיים, הצד השני משדר בעיקר זהירות. במשך שבועות ארוכים משתזפים כ־5,000 נחתים אמריקאים על סיפון אוניות התקיפה האמפיביות "בוקסר" ו"טריפולי". מנקודת המבט של מבקרי המדיניות האמריקאית, התמונה הזאת מסמלת את הבעיה: עוצמה צבאית אדירה שאינה מתורגמת ליוזמה אסטרטגית ברורה. הרבה כוח, הרבה ציוד, הרבה הצהרות – ובעיקר הרבה המתנה. אפשר כמעט לדמיין גנרל איראני מחייך ושואל: "הם באו לשנות את המציאות או לצבור נקודות במועדון הנוסע המתמיד?"

וכשיריב מזהה היסוס, הוא מסיק מסקנות. במקום להכתיב את הקצב, ארצות הברית נדמית לעיתים כמי שמגיבה לקצב שמכתיבה טהראן. במקום ליזום, היא מנסה לנהל את המשבר. במקום לשנות את כללי המשחק, היא שוב מנסה לשפר את תנאי המשחק הקיים. במקום הכרעה – התגוששות.

צריך להגיד ביושר: הפנטגון לא הציג לטראמפ כל תוכנית מעשית לאבטחת השיט במצרי הורמוז, והחשק של הנשיא לפתוח במערכה אמיתית נמוך בהרבה מהחשק של נבחרת ארגנטינה לחזור על משחק הגמר.

החלופות האסטרטגיות שאינן ממומשות

וכך, כל סבב מסתיים כמעט באותה נקודה: האמריקאים מאמינים שההסכם נמצא מעבר לפינה, והאיראנים משוכנעים שעוד קצת סבלנות תביא אותם לעמדת פתיחה טובה יותר. אולי הגיע הזמן שהשאלה בוושינגטון לא תהיה "איזו הצעה חדשה נגיש?", אלא "מדוע אנחנו ממשיכים להניח שהצד השני רואה במשא ומתן את אותה מטרה שאנחנו רואים?"

כי כל עוד ארצות הברית תמשיך להסתכל על השיחות דרך משקפיים מערביים, היא עלולה להמשיך להחמיץ את נקודת המוצא של הצד שמולה.

האלטרנטיבה האופרטיבית: לאמריקאים יש ארסנל מלא להכריע את המשטר. הטלת מצור ימי על עורקי החיים – נמל בנדר עבאס ומסוף הנפט באי חארג, שדרכם עוברים 85% מיבוא ויצוא הסחורות של איראן ומהם מגיעים 65% מהכנסות המדינה. אין צורך בכיבוש קרקעי; ניתן פשוט להטיל מצור ימי באמצעות מיקוש, צוללות ואמצעים נוספים – אין יוצא ואין בא. אולם לשם כך נדרשים אורך נשימה ונכונות לספוג פגיעות נגד, ומשאב זה חסר לאמריקאים. על כן, ככל הנראה, הם ילכו בפעם המאה לעוד הסכם.

לסיכום

אם היו מחלקים פרסי אוסקר על משחק במשא ומתן, האיראנים כבר היו צריכים לפנות מדף שלם בטהראן. בכל פעם הם מגלמים את אותו תפקיד: "אנחנו מאוד רוצים הסכם… אבל אתם יודעים איך זה, הקיצונים אצלנו לא ייתנו." ובכל פעם, בוושינגטון קונים כרטיס לעוד הצגה. זהו משחק קבוע שחוזר על עצמו כבר יותר מארבעים שנה: האמריקאים מביאים הצעות, האיראנים מביאים סבלנות. בסוף, ההצעות מתחלפות – והסבלנות מנצחת.