בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) קורס לתוך עצמו. אף שיש סיבות רבות שתרמו לכישלונו של בית הדין, המסמר האחרון בארון הקבורה הוא תוצאה ישירה של החלטתו של בית הדין לכרות את אפו כדי להכעיס את פניו. קריסתו של ה-ICC היא, במידה רבה, תוצאה ישירה של הסנקציות שהטיל הממשל האמריקאי על בית הדין ושל המחויבות לפרק את בית הדין.
ה-ICC אינו בית משפט רגיל. אין לו סמכות שיפוט בינלאומית אוטומטית. במקום זאת, הוא תלוי בכך שמדינות יצטרפו לבית הדין, צעד שבפועל מעביר באופן חלקי לבית הדין את סמכותה של המדינה להעמיד לדין בגין פשעים מוגדרים.
השאלה שעולה מכאן היא האם ל-ICC יש סמכות שיפוט במצב שבו חיילים או בעלי תפקידים של מדינה שאינה חברה בבית הדין מבצעים פעולות ומבצעים צבאיים בשטחה של מדינה שהיא חברה בבית הדין? לדוגמה, האם ל-ICC יש סמכות שיפוט על חיילים ועל בעלי תפקידים אמריקאים, אף שארה"ב אינה חברה ב-ICC, בגין פעולות שביצעו באפגניסטן, שהיא חברה ב-ICC?
כבר מראשית הדרך הבינה ארה"ב כי בכוונת ה-ICC לטעון לסמכות שיפוט על בסיס הגבולות הטריטוריאליים/הגיאוגרפיים של המדינות החברות בו, וכי כוונה זו עלולה להביא לכך שאנשי צבא ובעלי תפקידים אמריקאים שפעלו במדינות אלה יהיו כפופים לסמכות השיפוט שבית הדין טוען לה.
בתגובה לאיום שנתפס בעיניה, העבירה ארה"ב בשנת 2002 את חוק ההגנה על אנשי השירות האמריקאים.¹
החוק, שזכה לכינוי העממי "חוק הפלישה להאג",² הסמיך את הנשיא "להשתמש בכל האמצעים הנחוצים והמתאימים כדי להביא לשחרורו של כל אדם […] שנעצר או נכלא בידי בית הדין הפלילי הבינלאומי, מטעמו או לבקשתו".
על פי אמנת רומא,³ המסמך המכונן של ה-ICC, בית הדין אמור להפעיל את סמכות השיפוט שלו רק במצבים שבהם המדינה הרלוונטית "אינה מוכנה או אינה מסוגלת באמת לבצע את החקירה או את ההעמדה לדין".
אף שהיה מודע היטב לעמדתה של ארה"ב בנוגע לסמכות השיפוט הכללית של בית הדין על אנשי צבא ובעלי תפקידים אמריקאים, ואף שכמעט בלתי אפשרי שבית הדין יוכל לקבוע כי ארה"ב אינה מוכנה או אינה מסוגלת לחקור ולהעמיד לדין עבריינים פוטנציאליים, החליט ה-ICC לפתוח בחקירה של פשעים לכאורה שביצעו כוחות אמריקאיים באפגניסטן.
אז מדוע ה-ICC אינו פשוט סוגר את החקירה נגד אנשי הצבא ובעלי התפקידים האמריקאים?
התשובה, כפי שקורה לעיתים קרובות מדי עם ה-ICC, היא האובססיה שלו לרדיפת היהודים.
ה-ICC – בית דין לרדיפת היהודים
בשלביו הראשונים, ישראל הייתה אחד הכוחות המניעים מאחורי הקמת בית הדין.
אולם עד מהרה התברר כי בית הדין הפך לפוליטי באופן בלתי הפיך וכי הוא ישמש לא יותר מאשר נשק נוסף וזירה נוספת ללוחמה משפטית נגד המדינה היהודית. כתוצאה מכך, ישראל, בדומה לארה"ב, מעולם לא הצטרפה ל-ICC.
לעומת זאת, "מדינת פלסטין" שאינה קיימת הצטרפה ל-ICC בשנת 2014.
מרגע שהתקבלה, "פלסטין" פנתה שוב ושוב, ללא הרף, לבית הדין בדרישה לפתוח בחקירות נגד אנשי צבא ובעלי תפקידים ישראלים בגין פשעים שלטענתה בוצעו ב"פלסטין".
אולם הבעיה הייתה ש"מדינת פלסטין" עצמאית מעולם לא התקיימה בעבר, והיא גם אינה קיימת כיום. לפיכך, בהיעדרו של אזור גיאוגרפי ברור כלשהו שניתן לכנותו "פלסטין", ביקש תובע ה-ICC מבית הדין לקבוע מהו "ההיקף הטריטוריאלי של סמכות שיפוט זו".⁴
בפועל, כדי לרדוף את היהודים, ביקש תובע ה-ICC מבית הדין לפעול ultra vires ולקבל החלטה שלא רק תמציא את "מדינת פלסטין" שאינה קיימת, אלא גם תקבע את גבולותיה, לראשונה בהיסטוריה.
ה-ICC קפץ על ההזדמנות, הכיר במדינה הפיקטיבית והחליט, בסתירה ישירה לעובדות ולדין, כי "גבולותיה" של המדינה החדשה יהיו קווי שביתת הנשק שנקבעו בין ישראל לבין שכנותיה העוינות – מצרים, ירדן, לבנון וסוריה – בשנת 1949.
בהתאם להחלטה זו, תובע ה-ICC כרים חאן, שכיום הוכתם ופוטר, פתח בחקירה נוספת נגד בעלי תפקידים ישראלים ואף ביקש מבית הדין להוציא צווי מעצר. בית הדין פעל בהתאם לבקשתו.
בפועל, כולם יודעים כי ארה"ב תעשה כל שביכולתה כדי למנוע מה-ICC להמשיך בהליכים נגד כל איש צבא או בעל תפקיד אמריקאי, וכי הליך כזה הוא, מבחינה אובייקטיבית, בלתי סביר ביותר.
עמדה זו הובהרה באופן חד משמעי שוב ושוב על ידי ארה"ב, הן על ידי הנשיא והן על ידי מזכירי המדינה פומפאו ורוביו. בסדרה של החלטות הטילה ארה"ב סנקציות שונות הן על בית הדין והן על בעלי תפקידים בו.⁵
גם ה-ICC וגם בעלי התפקידים בו שעליהם הוטלו סנקציות יודעים באופן חד משמעי כי אף איש צבא או בעל תפקיד אמריקאי לעולם לא יועמד לדין על ידי בית הדין. אבל יש להם בעיה.
אם יקבלו את העמדה האמריקאית השוללת סמכות שיפוט על בעלי תפקידים ממדינות שאינן חברות בבית הדין, יהיה עליהם לקבל את אותו טיעון גם ביחס לישראל וביחס לטענה שלפיה ישראלים ביצעו עבירות לכאורה ב"מדינת פלסטין".
אם בית הדין יקבל את הטענה שארה"ב, דמוקרטיה מערבית שומרת חוק, גם מוכנה וגם מסוגלת לחקור ולהעמיד לדין עבריינים פוטנציאליים, יהיה עליו לקבל את אותה טענה גם ביחס לישראל.
במקום למקד את משאביו המוגבלים בחקירת עבירות אמיתיות שבוצעו במדינות שבאמת קיימות, ה-ICC נחוש לבצע התאבדות מוסדית, רק כאמצעי לרדיפת המדינה היהודית. במקום להתמקד בעבריינים אמיתיים, ה-ICC מבזבז את זמנו, את משאביו ואת כספיו, תוך שהוא נכנע לגחמותיהם הפוליטיות של מי שמבקשים להעניש מדינות שומרות חוק, הפועלות, במסגרת המגבלות וההגבלות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי בעת מלחמה, במלחמה נגד הטרור.
ה-ICC יכול היה, והיה צריך, להיות מוסד בינלאומי רב עוצמה וחשוב. למרבה הצער, הוא אינו אלא עוד בית דין מגוחך, הבוגד במטרות הנעלות שהיה יכול לשאוף אליהן.
