מכל התאריכים המכוננים בתולדות ישראל, ה-24 ביולי הוא ההיעדר המשמעותי ביותר מלוח החגים הלאומי.
בישראל, התאריך הלא-דתי החשוב ביותר הוא ה' באייר. זהו היום בלוח השנה העברי שחל ב-14 במאי 1948, שבו הכריז דוד בן-גוריון על הקמתה ועצמאותה של מדינת ישראל.
אף שה-24 ביולי אינו זוכה לאותה רמת ציון או חגיגיות, ניתן לטעון שהוא התאריך החשוב ביותר בכל הנוגע לביסוס הלגיטימיות של מדינת ישראל. זוהי הטענה המרכזית של מאמר זה.
מבקריה של ישראל טוענים לעיתים קרובות, שלא בצדק, כי ישראל הוקמה אך ורק כתוצאה מרגשות האשם של אירופה בעקבות השואה. טענה זו נועדה לשלול את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל, לקדם את התעמולה המציגה את ישראל כמדינה קולוניאליסטית, ולשכתב את ההיסטוריה.
בפועל, הקהילה הבינלאומית החליטה להקצות את השטח המשתרע מלבנון בצפון ועד ים סוף בדרום, ומנהר הירדן במזרח ועד הים התיכון במערב, לצורך "כינונו מחדש" של הבית הלאומי היהודי, 26 שנים לפני הכרזת העצמאות של בן-גוריון. הקהילה הבינלאומית קיבלה החלטה זו יותר מעשור לפני שהיטלר והמפלגה הנאצית עלו לשלטון בגרמניה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה התכנסו מעצמות הברית בפריז כדי לדון בחלוקת האימפריה העות'מאנית המובסת. בין החלטותיהן הייתה הקצאת האזור שנקרא "פלשתינה" לצורך הקמת בית לאומי לעם היהודי. החלטות אלה אושררו באפריל 1920 בוועידת סן רמו שבאיטליה.
כדי ליישם את ההחלטות, חבר הלאומים, שזה עתה נוסד, הקים את שיטת המנדטים. על פי שיטה זו, אחת ממעצמות הברית קיבלה שליטה זמנית על שטח מסוים, עד שהאוכלוסייה המקומית תהיה מסוגלת לנהל את ענייניה בעצמה.
ב-18 וב-20 ביולי 1922 העניק חבר הלאומים מנדטים על אזורים שונים לצרפת, לבלגיה ולממלכה המאוחדת. ב-24 ביולי פנה חבר הלאומים לעסוק במזרח התיכון והעניק שני מנדטים: צרפת קיבלה את המנדט על סוריה ולבנון, ואילו הממלכה המאוחדת קיבלה את המנדט על פלשתינה.
המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון היה המסמר האחרון בארון הקבורה של ניסיונו הכושל של פייסל בן חוסיין להכריז על עצמאותה של סוריה.
בניגוד למנדטים אחרים, חבר הלאומים הבהיר היטב את מהותו של המנדט על פלשתינה. המנדט קבע כי הקמת הבית הלאומי היהודי בפלשתינה אינה תוצאה של קולוניאליזם מקרי, אלא מבוססת על עובדה היסטורית מוכרת. במבוא למנדט נאמר במפורש: "לפיכך ניתנה הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה ולנימוקים לכינונו מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו."
המנדט גם חייב את המעצמה המנדטורית להבטיח כי שום חלק משטחה של פלשתינה לא יימסר, לא יוחכר ולא יועבר לשליטתה של מעצמה זרה כלשהי.
באותה עת כללה פלשתינה את מדינת ישראל של ימינו, יהודה, שומרון וכל ירושלים. חבר הלאומים העניק לממלכה המאוחדת סמכות להפריד את השטח שממזרח לנהר הירדן, אשר נודע לימים בשם "עבר הירדן". אזור חדש זה הפך בהמשך לממלכה ההאשמית של ירדן.
מנקודת מבט היסטורית, ה-24 ביולי 1922 מציין את היום שבו הקהילה הבינלאומית גם הכירה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל וגם הורתה באופן רשמי על כינונו מחדש של ביתו הלאומי.
חבר הלאומים פורק לאחר מלחמת העולם השנייה והוחלף בארגון האומות המאוחדות. סעיף 80 למגילת האו"ם הותיר את המנדטים שהיו עדיין בתוקף, ובהם המנדט על פלשתינה, על כנם, ללא הסתייגות או תיקון.
בהתאם לכך, אימץ האו"ם במגילתו את החלטת הקהילה הבינלאומית בדבר כינונו מחדש של הבית הלאומי היהודי בכל השטח המשתרע מלבנון בצפון ועד ים סוף בדרום, ומנהר הירדן במזרח ועד הים התיכון במערב.
בשנת 1947 ניסתה העצרת הכללית של האו"ם לשנות את המנדט באמצעות תוכנית החלוקה של האו"ם. אימוץ התוכנית היה עשוי להביא להקמת מדינה נוספת ממערב לנהר הירדן. אולם הערבים דחו אפשרות זו, משום שסירבו לקבל את קיומה של כל מדינה יהודית, בכל שטח שהוא.
הכרזת העצמאות של בן־גוריון הייתה בעלת חשיבות היסטורית עצומה. חשובה לא פחות, אף שכיום היא כמעט נשכחה, הייתה ההכרה של הקהילה הבינלאומית בזכותו של העם היהודי לכונן מחדש את ישותו הלאומית במולדת אבותיו.
זו הסיבה שכדי להנציח את ההכרה המכרעת של הקהילה הבינלאומית, על ישראל לקבוע את ה-24 ביולי כחג לאומי, שידגיש את הלגיטימיות היסודית המעוגנת בתאריך זה.
