כשהוא יושב מאחורי שולחנו של ג'ורג' וושינגטון בבית העירייה של ניו יורק, ציין ראש העיר זוהראן ממדאני את ערב יום העצמאות ה-250 של ארצות הברית בנאום שבמקום לחגוג את המדינה, מנה שורה של טענות האופייניות לסוציאליסטים. לשיטתו, ארצות הברית אשמה בלאומנות ילידית, בגזענות, בלאומיות מדירה, באלימות מדינתית ובניצול קפיטליסטי.
האנליסטית זינב ריבועא כינתה את ממדאני ואת הסוציאליסטים הצעירים האחרים במערב בשם "אנשי העולם השלישי" (Third Worldists). "עולמיות של העולם השלישי" היא מונח המתאר את הגרסה הפוסט-קולוניאלית של הסוציאליזם, שזכתה לפופולריות בשנות ה-70, ואשר מטילה את האחריות למצוקותיו של "הדרום הגלובלי" – אפריקה, דרום אסיה ואמריקה הלטינית – על השתלטות המערב עליו: תחילה באמצעות הקולוניאליזם האירופי, ובהמשך באמצעות "האימפריה" האמריקנית שלאחר מלחמת העולם השנייה.
תפיסת עולם זו, שקודמה במידה רבה באקדמיה המזוהה עם השמאל וכיום גם ברשתות החברתיות – שם פוליטיקאים אמריקנים צעירים ואחרים ספגו את רעיונותיה – מציגה את המערב באור שלילי ותוך עיוות היסטורי. עוד לפני התחזקותם של הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה (DSA), קראה "החוליה" הפרוגרסיבית במפלגה הדמוקרטית בקונגרס – רשידה טליב, אילהאן עומאר ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז – "להטיל מסים על מיליארדרים עד שלא יישארו כאלה". פרוגרסיבים קראו גם לביטול רשות ההגירה והמכס האמריקנית (ICE), לביטול בתי הסוהר ולפירוק הגבולות.
"עולמיות של העולם השלישי" הפכה לרגישות רעיונית דומיננטית ולאחד ממאפייניו המרכזיים של השמאל האמריקני, הנשלט יותר ויותר בידי ה-DSA. מצע הארגון קורא לשליטה ממשלתית בתעשיות מרכזיות, לפיקוח על שכר הדירה, מגנה את הקפיטליזם, ובנוגע לישראל דורש "נסיגה מלאה מהאדמות הערביות" ואת "הזכות להתנגד לכיבוש". ה-DSA סבור כי מתקפת 7 באוקטובר "לא הייתה בלתי-מוצדקת" וכי הייתה "תוצאה ישירה של משטר האפרטהייד" – כלומר, של ישראל. הארגון מתנגד גם לסנקציות על איראן וקורא לסגירת כל הבסיסים הצבאיים האמריקניים שמעבר לים.
לאחרונה ניצחו מועמכים הנתמכים בידי ה-DSA בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית במחוז הקונגרס ה-13 של ניו יורק (דריאליסה אווילה שבלייה, 23 ביוני), במחוז הקונגרס הראשון של קולורדו (מלאט קירוס, 30 ביוני), וכן בבחירות לסנאט של מדינת ניו יורק (אבר קוואס). גם המועמדים המובילים לראשות הערים וושינגטון די.סי. ולוס אנג'לס הם מועמדי DSA. רבים מהפוליטיקאים של הארגון הם בני משפחות מהגרים, עובדה המקנה להם נקודות זכות במסגרת תפיסת האינטרסקציונליות (Intersectionality) בקרב ציבור הבוחרים הליברלי, שרובו לבן. אידיאולוגיית האינטרסקציונליות, המדגישה את זכויותיהן של קבוצות מודרות, היא למעשה הגרסה המקומית של "עולמיות העולם השלישי" הפוסט-קולוניאלית. שתי הגישות מטילות את האחריות לדיכוי ההמוני על הציוויליזציה המערבית.
אבר קוואס, סנאטורית אמריקנית ממוצא פלסטיני, ביטאה את תמצית תפיסת הקיפוח של "אנשי העולם השלישי" בקטע וידאו שהפך לוויראלי:
"…המערכת של הקפיטליזם, הגזענות והעליונות הלבנה… וגם האסלאמופוביה, שימשו כולם… כדי ליישב אדמות… כדי לקחת משאבים מאנשים אחרים… זהו מסלול היסטורי ארוך. ומה שאנחנו רואים כיום הוא רק המשך של אותה מגמה, נכון? עם ה-11 בספטמבר… ולכן… כשמבקשים מאיתנו להגיב על… מתקפה… מבחינה היסטורית… רבים מאיתנו באים מארצות שנכבשו, מארצות שבהן מתנהלות מלחמות… פעמים רבות בגלל המדיניות של ארצות הברית או של אירופה… הרעיון שאנחנו צריכים להתנצל על פיגוע טרור שביצעו כמה אנשים, בעוד שמעולם לא היו התנצלויות או פיצויים על רצח עם, על עבדות וכן הלאה, הוא דבר שאני מוצאת פשוט מתועב."
דבריה של קוואס ממחישים את ההיגיון שמאחורי תפיסת העולם האסלאמיסטית, ובכלל זה את ההצדקה העצמית של חמאס למתקפת הג'יהאד ב-7 באוקטובר: לטענתה, האימפריאליזם המערבי הוא שגרם לכל חוליי ההווה, ולכן אלימות המופנית נגדו היא מוצדקת. בהתאם לכך, "פלסטין" הפכה למוקד המארגן של הפוליטיקה האינטרסקציונלית ושל תפיסת "העולם השלישי". העלייה בפופולריות של ה-DSA התרחשה לאחר גל מחאות Black Lives Matter שלאחר שנת 2020, שקיבל תנופה מחודשת בקמפוסים בעקבות טבח חמאס ב-7 באוקטובר 2023. הטבח הוצג שם כהתנגדות לישראל ה"קולוניאליסטית המתיישבת", ובכך חובר המאבק האמריקני בגזענות ובדיכוי למאבק ה"בינלאומי לשחרור".
דריאליסה אווילה שבלייה, עוד לפני ניצחונה בפריימריז, הייתה ממייסדי Columbia University Apartheid Divest, ארגון שהגדיר את מטרתו כ"מחיקה מוחלטת של הציוויליזציה המערבית". במהלך שנות פעילותה הפוליטית היא אף התאסלמה, ותיארה את הברית בין השמאל האמריקני לבין האסלאם הפוליטי, הידועה גם כברית האדומה-ירוקה או האדומה-שחורה, כהמשך טבעי של הסולידריות האנטי-קולוניאלית. בכך היא משתלבת בדפוס שתיאר מומחה הקומוניזם רוברט שטראוס-הופה (יחד עם שותפיו בספרם Protracted Conflict משנת 1959), שלפיו קומוניסטים עושים שימוש במאפיינים של תרבויות מסורתיות כדי לקדם את יעדיהם המהפכניים.
ארגונים אסלאמיסטיים כמו CAIR ו-AMP הפיקו תועלת מהמגמה הזו. לינדה סרסור, לשעבר ממובילות Women's March וכיום פעילה פלסטינית-אמריקנית בארגון MPower Change, הצליחה לבנות קואליציות יוצאות דופן עם תנועות שבאופן מסורתי היו מצויות בעימות עם שמרנות דתית. הטשטוש בין מושג הג'יהאד באסלאם לבין "המאבק" או "ההתנגדות" העולמית נגד הקפיטליזם, השוק החופשי והדמוקרטיה הליברלית המבוססת על זכויות, הקצין פעילים רבים והוביל אותם לתמוך בחמאס.
חאלד אבו טועמה, עיתונאי ותיק, עמית במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA) וחוקר במכון גייטסטון לענייני הרשות הפלסטינית, מציין כי מניסיונו בהרצאותיו בקמפוסים בארצות הברית, השיח שם קיצוני בהרבה מזה הנשמע בקרב הפלסטינים ביהודה ושומרון, שרובם עסוקים בעיקר בשגרת חייהם וברווחתם היומיומית.
בעוד שילדי "העולם השלישי" שעברו אינדוקטרינציה אקדמית מובילים את מהפכת ה-DSA, דווקא הרקע המשפחתי שלהם ממחיש היטב את הפער בין אידיאולוגיית "העולם השלישי" לבין המציאות. מחמוד ממדאני, פרופסור ללימודים פוסט-קולוניאליים באוניברסיטת קולומביה, הוא אביו של ראש עיריית ניו יורק זוהראן ממדאני, שבעבר עמד בראש תא Students for Justice in Palestine בקמפוס שלו. אולם משפחת ממדאני השתייכה לקהילה ההודית המסחרית באוגנדה, שנהנתה ממעמד ביניים מיוחס בתקופת השלטון הקולוניאלי הבריטי. זו הייתה אחת הסיבות שבגינן גירש אידי אמין את אסייתי אוגנדה בשנת 1972. למרות זאת, ממדאני הפך לאחד הקולות הבולטים הטוענים כי המערב הוא הנבל המרכזי של ההיסטוריה.
בדומה לכך, מלאט קירוס נולדה באתיופיה, מדינה שסבלה תחת שלטון החונטה הצבאית המרקסיסטית של הדרג, ששלטה בין השנים 1974 ל-1991. בתקופת "הטרור האדום" של המשטר, בין השנים 1976 ל-1978, נהרגו עשרות אלפי אתיופים. בהמשך, ניהול כושל של הרעב הגדול בשנים 1983-1985 הוביל למותם ברעב של מאות אלפים נוספים. הנזק שהסב שלטון הדרג לאתיופיה היה גדול אף מזה שגרם הכיבוש האיטלקי שנמשך חמש שנים, בין 1936 ל-1941, דור קודם לכן.
עובדות אלה מסבירות מדוע הדוגמה הפוסט קולוניאלית של הוגים כמו פרנץ פאנון, אדוארד סעיד וגאיאטרי ספיבק כבר אינה עולה בקנה אחד עם המציאות הנוכחית של עמי העולם המתפתח, הנעים כיום בכיוון פוליטי הפוך מזה של הפוליטיקה הפרוגרסיבית בארצות הברית. לאחר עשרות שנים של עוני, חירויות מוגבלות ומשטרים סמכותניים שהיו לעיתים גרועים אף יותר מן השלטון הקולוניאלי שקדם להם, העולם המתפתח מבקש להשתחרר מן הסוציאליזם.
מספר הולך וגדל של מנהיגים והוגים במדינות מתפתחות, ובהם הכלכלן הגנאי המנוח ג'ורג' אייטי, דחו את מסגרת החשיבה של "מדכא מול מדוכא", משום שלדבריהם היא משמשת תירוץ המאפשר לממשלות כושלות לחמוק מאחריות. ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, קרא לארצו להשתחרר ממה שהוא מכנה "הלך רוח קולוניאלי" ולהתמקד בצמיחה.
גישות חדשות אלה עשויות להסביר גם את השינוי הפוליטי באמריקה הלטינית. החל מנשיא ארגנטינה חאבייר מיליי ונשיא אל סלוודור נאיב בוקלה, ועד לנשיא קולומביה הנבחר אבלרדו דה לה אספריאיה ולנשיאת פרו הנבחרת קייקו פוג'ימורי, כולם הצליחו להיבחר תוך התנגדות ל"גל הוורוד" של השמאל באזור. בוקלה אף אמר כי מטרתו היא להעביר את ארצו "מן העולם השלישי אל העולם הראשון".
מיליי טען כי אוצר המילים הפוליטי של המערב נסחף לכיוון קולקטיביסטי, בזמן שמדינות אלה דווקא מנסות להותיר תפיסות כאלה מאחור. בנאומו בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס בשנת 2024 אמר מיליי, כלכלן בהכשרתו, כי הסוציאליזם המודרני כבר אינו מחייב בעלות ממשלתית על אמצעי הייצור. לדבריו, הוא ממשיך להתקיים תחת שמות אחרים, כגון סוציאל דמוקרטיה, פרוגרסיביזם או לאומנות, שכולם מעניקים למדינה שליטה על הפרט.
ברוח זו, הפעילה הסנגלית מגאט וייד מקדישה שנים למאבק נגד מערכות הרגולציה באפריקה, שלדבריה חוסמות יזמות. הכלכלנית הזמבית דמביסה מויו טוענת כי דווקא הסיוע הזר, ולא היעדרו, הוא שהנציח ממשל כושל ברחבי אפריקה. גם טמבה נולוטשונגו מדרום אפריקה מציג עמדה דומה נגד מונופולים ממשלתיים ומדיניות של חלוקה מחדש, שלדבריו מהווים צורה חדשה של שיעבוד, המונעת מהעניים הזדמנות כלכלית אמיתית.
ישראל משתלבת באופן טבעי בצדו הזה של קו השבר.
הסכמי אברהם, וכן "הסכמי יצחק" שנחתמו לאחרונה עם ארגנטינה, מבוססים על שיתוף פעולה פרגמטי בתחומי הכלכלה והביטחון, העומד בניגוד לפוליטיקה הפרוגרסיבית המבוססת על תחושת קיפוח. מאז שנת 2020 הרחיבו מדינות מוסלמיות ובהן מרוקו, סודאן, סומלילנד, ערב הסעודית וקזחסטן את שיתוף הפעולה שלהן עם ישראל. גם יחסיה של הודו עם ישראל, שהוקפאו במשך עשרות שנים בשל תפיסות "העולם השלישי" מתקופת המלחמה הקרה, העמיקו משמעותית. במקביל, ישראל מסייעת זה שנים למדינות אפריקה בפרויקטים של פיתוח. אלה הם קשרים המבוססים על מה שמדינות מסוגלות לבנות יחד, ולא על נרטיב משותף של מי פגע במי בעבר.
הרטוריקה של "העולם השלישי", הדוקטרינות האקדמיות והשיח ברשתות החברתיות השפיעו על צעירים אמריקנים מסוימים לראות במדינתם את האויב, תוך חתירה תחת האינטרסים והבריתות של ארצות הברית, ובהן גם יחסיה עם ישראל ועם מדינות המפרץ, ואף תוך גילוי אהדה כלפי אויבי המערב.
כדי להתמודד עם מגמה זו, יש לחשוף את הפער ההולך ומתרחב בין קולות השינוי העולים מן העולם המתפתח לבין קולותיהם של הסוציאליסטים הרגרסיביים המזוהים עם תפיסת "העולם השלישי". על ישראל ובעלות בריתה להעניק במה וחשיפה למנהיגים, כלכלנים ויזמים מאפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית, וכן לילדיהם של מהגרים במערב, אשר מקדמים צמיחה, מסחר ושיתוף פעולה מעשי במקום פוליטיקה של קיפוח, סוציאליזם וחתרנות.
