הבוקר בעיתונות האיראנית, השלטון אינו מציג את הדיפלומטיה כיציאה מן המלחמה, אלא ככלי נוסף לניהולה. הנשיא פזשכיאן מדבר על הפחתת סיכון והשבת השקעות, ואילו מוחסן רזאאי מאיים להרחיב את המערכה הכלכלית אל נתיבי הנפט במפרץ. בשווקים, לעומת זאת, הזהב מזנק, השכר נשחק והציבור ממשיך לשלם על הפער בין הבטחה להסכמה לבין היעדר תוצאה מעשית.

תמונת היום: דיפלומטיה בתוך מלחמה

הוויכוח המרכזי באיראן הבוקר אינו אם לנהל משא ומתן או להילחם. השאלה היא כיצד לנהל משא ומתן בלי להודות שהלחץ הצבאי והכלכלי אילץ את המדינה להתפשר.

הנשיא מסעוד פזשכיאן סיפק את הנוסחה של הממשלה. בנאום שפורסם במהלך הלילה הוא הגן על מזכר ההבנות בן 14 הסעיפים בין איראן לארצות הברית, שנחתם ביוני כמסגרת להפסקת המלחמה ולפתיחת משא ומתן רחב יותר. לדבריו, אין במסמך סעיף המעיד על כניעה, ואילו יישומו עשוי להפחית את הסיכון המרחיק הון והשקעות מאיראן.

מאוחר יותר בבוקר החריף הנשיא את השפה והכריז שאיראן נתונה במלחמה כוללת, כלכלית, צבאית וביטחונית. הוא התנצל על הקשיים שחווים האזרחים, אך טען כי המדינה הצליחה לשמור על אספקת הדלק, מלאי החנויות, הדרכים ומערכות המים. עצם הדברים מאומת כדברי הנשיא. הטענות על ביצועי המערכות ועל היקף הכישלון של היריב הן הערכותיו ואינן מקבלות בפרסום אימות עצמאי.

השילוב בין שני הנאומים הוא המפתח להבנת הקו שמבקש פזשכיאן לקדם. הוא אינו מציע לציבור נורמליזציה קרובה עם ארצות הברית. הוא מבקש להציג את ההסכמה כפעולה שנועדה לשפר את מצבה של איראן בתוך עימות שעדיין לא הסתיים.

הדיפלומטיה, לפי התפיסה הזאת, אינה חלופה להתנגדות אלא אחד מכליה. ההסכם אמור להקטין את הסיכון הכלכלי, לאפשר שחרור כספים ולהחזיר השקעות, בעוד היכולת הצבאית והשליטה במצר הורמוז אמורות להבטיח שהצד השני יקיים את התחייבויותיו.

אלא שהחיבור הזה נשמע קוהרנטי יותר בנאום מאשר בשוק. מבחינת משק בית איראני, הסכם שאינו מוריד את מחיר הזהב, אינו משפר את השכר ואינו מבטיח אספקת תרופות נשאר הבטחה פוליטית. איום על יצוא הנפט, לעומת זאת, עלול להעלות את הסיכון עוד לפני שנורה טיל נוסף.

ההסכמה זקוקה לחותמת ביטחונית

פזשכיאן נזהר שלא להציג את מזכר ההבנות כיוזמה של הממשלה בלבד. לדבריו, המדיניות נקבעה בסמכות המנהיג ואושרה במועצה העליונה לביטחון לאומי.

המועצה היא הגוף שבו נשיא איראן, ראשי הצבא, נציגי המנהיג ובכירי משרדי החוץ, הפנים והמודיעין מתאמים את מדיניות הביטחון הלאומי. החלטותיה מקבלות תוקף לאחר אישור המנהיג העליון. הצגת המזכר כהחלטה של המועצה נועדה אפוא להגן על הנשיא מפני הטענה שממשלתו פועלת לבדה או נכנעת למחנה המערבי.

הטיעון של פזשכיאן אינו רק ביטחוני. הוא קשר בין יישום ההבנות לבין השקעות, ובין השקעות לבין יכולת המדינה להעניק שירותי בריאות, לסייע לעניים, לקשישים ולמובטלים ולצמצם את הפער בין המרכז לפריפריה. כך הוא מנסה להעביר את הדיון מן השאלה המופשטת של כבוד לאומי אל חיי היום יום: מדינה המצויה לאורך זמן בסיכון מלחמתי מתקשה לשמר הון, ליצור משרות ולממן שירותים.

אלא שמזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי, מוחסן רזאאי, השמיע כמעט במקביל מסר אחר. רזאאי, שפיקד בעבר על משמרות המהפכה ומונה החודש למזכיר המועצה, הזהיר כי אם ארצות הברית תמשיך במלחמה הכלכלית, לא ייצא נפט ממדינות המפרץ.

אין מדובר בהוראה מבצעית לסגירת מצר הורמוז. לא פורסמה החלטת מועצה, הודעת חיל הים או הנחיה רשמית לעצור את השיט. זהו איום הרתעתי של אחד מבכירי מערכת הביטחון האיראנית. עם זאת, עצם השמעתו מחייבת תשומת לב: רזאאי אינו פרשן חיצוני, אלא גורם הנמצא במוקד קבלת ההחלטות.

פזשכיאן ורזאאי אינם בהכרח חלוקים על המטרה. שניהם רוצים להפחית את הלחץ, לשמר את עצמאותה של איראן ולחייב את ארצות הברית לעמוד בהבנות. המחלוקת נמצאת בשיטה ובסדר הפעולות. הנשיא רוצה להפחית סיכון כדי להחזיר השקעות; מזכיר המועצה מבקש להעלות את מחיר הכישלון כדי לחלץ ויתורים.

הבעיה היא שהציבור והשווקים שומעים את שני המסרים בעת ובעונה אחת.

הזהב עולה מהר יותר מן השכר

התגובה המוחשית ביותר לאי הוודאות הופיעה במחירי הזהב. לפי טבלת מחירים שפרסמה אילנ״א, מחיר גרם זהב 18 קראט הגיע לכ 21.036 מיליון תומאן, לעומת כ 19.853 מיליון תומאן יומיים קודם לכן. מדובר בעלייה של כמעט 6%.

מחיר מטבע אימאמי, מטבע זהב מלא המשמש באיראן כאחד מאמצעי החיסכון וההגנה מפני אינפלציה, עלה מכ 200.54 מיליון לכ 210.01 מיליון תומאן, עלייה של קרוב ל 5%.

התומאן הוא יחידת החשבון המקובלת בחיי היום יום באיראן ושווה לעשרה ריאלים, אף שהריאל הוא המטבע הרשמי. טבלאות המחירים הן דיווחי שוק ולא נתונים רשמיים של הבנק המרכזי, ולכן אין לראות בהן תמונה מלאה של המשק. עם זאת, התנועה החדה בתוך יומיים מצביעה על כך שהבטחת הנשיא להפחתת סיכון טרם שכנעה את החוסכים.

גם הבורסה בטהראן עלתה. המדד הכללי עבר את רף ששת מיליון הנקודות, ולפי דיווח כלכלי נכנסו למניות ולקרנות מנייתיות כ 2.65 טריליון תומאן של כסף פרטי. במקביל יצאו כ 6.7 טריליון תומאן מקרנות הכנסה קבועה, קרנות סולידיות יחסית המשקיעות בעיקר באיגרות חוב ובפיקדונות.

עלייה משותפת בזהב ובמניות אינה בהכרח סימן לצמיחה. היא עשויה להעיד שמשקיעים בורחים ממזומן ומחיסכון בריבית קבועה אל נכסים הנתפסים כמוגנים יותר מפני אינפלציה ופיחות. כשהמכנה, ערך המטבע, נשחק, מחירם הנומינלי של נכסים יכול לעלות גם בלי שחל שיפור אמיתי בייצור, ברווחיות או בתעסוקה.

מול התנועה המהירה של מחירי הנכסים ניצב שכר העובדים. המועצה העליונה לעבודה, גוף משולש שבו משתתפים נציגי המדינה, המעסיקים והעובדים ושבסמכותו לעסוק בשכר המינימום, אמורה להתכנס היום. אלא שתיקון השכר אינו מופיע בסדר היום הרשמי.

עלי אצלאני, נציג בכיר של מועצות עובדים במחוז אלבורז, טען כי שכרו של עובד מכסה כיום רק 10 עד 15 ימי מחיה. לדבריו, עובד חדש עשוי להשתכר כ 21.8 מיליון תומאן בחודש, בעוד שכר הדירה של משק בית עירוני עשוי להגיע ל 28 מיליון. הוא העריך את סל המחיה של משפחה בת ארבע נפשות בערים הגדולות ב 80 עד 90 מיליון תומאן.

אלה אומדנים של נציג עובדים ולא מדידה לאומית עצמאית. עם זאת, העובדה המוסדית ברורה: בשעה שהזהב מתייקר בתוך שעות, תיקון השכר אפילו אינו נכלל בסדר היום.

חוק החדירה והגבול בין ביטחון לבידוד

ברקע הוויכוח המדיני נמצאת הצעת החוק המכונה באיראן הצעת המאבק בחדירת שירותי מודיעין, ממשלות ומוסדות זרים.

מדובר בהצעה בת 33 סעיפים שנועדה, לדברי יוזמיה, לאחד חוקים מפוזרים ולספק למדינה כלים נגד ריגול, העברת מידע, פעילות למען מדינות עוינות והשפעה זרה על מוסדות איראניים. הפרלמנט אישר את עקרונות ההצעה והחל לדון בסעיפיה, אך היא טרם השלימה את מלוא מסלול החקיקה. לכן אין להציג אותה כחוק סופי ותקף, ואין בסיס לקבוע שכל קשר עם גורם מחוץ לאיראן נעשה עבירה פלילית.

המחלוקת נובעת מן ההגדרות הרחבות המופיעות בנוסח. לצד ריגול והעברת מידע ביטחוני, ההצעה עוסקת גם בפעילות העלולה לפגוע באחדות הלאומית, באמון הציבור, בתרבות המדינה או באינטרסים שלה. מבקריה חוששים שניסוחים עמומים כאלה יאפשרו להחיל את ההוראות גם על חוקרים, עיתונאים, אנשי תרבות, ארגוני חברה אזרחית ומומחים המקיימים קשרים מקצועיים עם מוסדות זרים.

הממשלה התנגדה לנוסח הרחב בטענה שהוא עלול לפגוע בזכויות אזרחיות ובפעילות מקצועית ומדעית. המחלוקת אינה רק משפטית. היא נוגעת ישירות לאסטרטגיה הכלכלית של פזשכיאן. נשיא המבקש להחזיר השקעות, מומחים וטכנולוגיה לאיראן יתקשה לעשות זאת אם קשרים בין לאומיים יישארו תחת חשד פלילי שאינו מוגדר במדויק.

הצעת החוק חושפת אפוא את אחד המתחים המרכזיים של איראן לאחר המלחמה. מערכת הביטחון מבקשת לסגור את הפרצות שאפשרו, לטענתה, חדירה וחיסולים. הממשלה מבקשת למנוע מצב שבו המענה הביטחוני יבודד עוד יותר את המשק ואת האקדמיה. השאלה אינה אם המדינה רשאית להיאבק בריגול, אלא היכן מסתיים הריגול ומתחילים מחקר, עיתונות וקשר מקצועי לגיטימי.

הורמוז והגרעין כמנופי לחץ

שיחת הטלפון בין שר החוץ עבאס עראקצ׳י לבין מפקד צבא פקיסטן, עאצם מוניר, מאשרת כי ערוץ התיווך הפקיסטני עדיין פעיל. פקיסטן מעבירה מסרים בין איראן לארצות הברית, בעוד עומאן מעורבת במגעים על נתיב שיט זמני ובטוח במצר הורמוז.

אין פירוש הדבר שהמשא ומתן הישיר חודש. לא פורסמו מועד לסבב חדש, הרכב משלחות או נוסחה מעודכנת לטיפול בתיק הגרעין. גם לא פורסם פירוט מאומת בנוגע למלאי האורניום, להסדרי הפיקוח או לסנקציות שיוסרו. בשלב זה יש ערוצי מסרים ומאבק על יישום המזכר, אך אין מסלול מדיני מלא ושקוף.

מצר הורמוז הוא המעבר הימי הצר המחבר את המפרץ הפרסי לים עומאן, ודרכו עוברים חלק ניכר מיצוא הנפט והגז של מדינות המפרץ. לכן איום של רזאאי למנוע יצוא נפט אינו מופנה רק לארצות הברית. הוא מאותת גם לסעודיה, לאיחוד האמירויות, לכווית ולקטר כי שיתוף פעולה עם הלחץ האמריקאי עלול לפגוע ביכולתן לייצא אנרגיה.

גם בלי סגירה בפועל, איום כזה יכול להגדיל את עלויות הביטוח, השיט וההובלה. בכך הוא עלול להעלות את מחיר הלחץ על יריביה של איראן, אך גם את מחיר היבוא והסחר של איראן עצמה.

במקביל התחדש הוויכוח על אפשרות יציאתה של איראן מן האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, הידועה בראשי התיבות NPT. האמנה מעניקה למדינות החברות זכות לפתח אנרגיה גרעינית לצורכי שלום, אך מחייבת אותן שלא לפתח נשק גרעיני ולקבל מנגנוני פיקוח של הסוכנות הבין לאומית לאנרגיה אטומית.

חבר פרלמנט המזוהה עם המחנה הניצי העלה מחדש את רעיון היציאה, אך לא התקבלה החלטה של הממשלה, הפרלמנט או המועצה העליונה לביטחון לאומי. מדובר בשלב זה באיום פוליטי ובכלי לחץ. יציאה מן האמנה תוכל להרחיב את חופש הפעולה התאורטי של איראן, אך היא גם עלולה להיתפס כהכנה להסלמה גרעינית, להעמיק את הבידוד ולהעניק לגיטימציה ללחץ בין לאומי נוסף.

כך מתקיים אותו דפוס בשלוש זירות: ההסכם מבטיח הפחתת סיכון, הורמוז מאיים להגדיל אותו, והדיון ב NPT מזכיר לצד השני שאיראן יכולה לצמצם את שיתוף הפעולה אם ההבנות לא ייושמו.

המשבר מגיע לרכבת, לטלפון ולתרופות

המחיר אינו נמדד רק בזהב. לפי גורם בענף הרכבות, באיראן פועלים פחות מאלף קרונות נוסעים עבור אוכלוסייה של כ 92 מיליון בני אדם, והביקוש לכרטיסים עשוי להיות גדול פי שלושה עד חמישה מן ההיצע. הנתונים הם אומדנים של גורם מקצועי ולא מפקד רשמי, אך הם מסבירים מדוע נוסעים מתקשים להשיג כרטיסים גם כאשר המחיר מפוקח.

מחירים מפוקחים שומרים לכאורה על נגישות התחבורה, אך כאשר ההכנסות אינן מכסות רכישת קרונות ותחזוקתם, ההיצע מצטמצם. התוצאה היא שירות זול על הנייר שקשה להשתמש בו בפועל.

בשוק הטלפונים הניידים דווח כי מחיריהם של דגמים נפוצים עלה פי שניים עד פי ארבעה בתוך שנה. גם כאן אין מדובר במדד רשמי מלא, אך השילוב בין פיחות, עלויות יבוא, מחסור במטבע ומגבלות אספקה הופך מכשיר תקשורת בסיסי להוצאה שמשפחות דוחות. בעידן שבו עבודה, לימודים ושירותי ממשל תלויים בטלפון, ההתייקרות היא גם פגיעה בנגישות אזרחית.

שר הבריאות מוחמד רזא זפרקנדי טען כי החרגת תרופות וציוד רפואי מן הסנקציות היא פורמלית בלבד, משום שמגבלות על בנקים, תשלומים, ביטוח ושילוח פוגעות ביכולת לייבא אותם. הפרסום מאמת את דברי השר, אך אינו כולל נתוני יבוא או מחסור המאפשרים למדוד את היקף הפגיעה.

בסיסתאן ובלוצ׳סתאן, מחוז גדול ועני בדרום מזרח איראן, נסגרו משרדי ממשלה ובנקים בכמה אזורים בשל רוחות חזקות, סופות אבק וזיהום אוויר. שירותי החירום ובתי החולים הוחרגו. זה אינו אירוע פוליטי, אך הוא ממחיש כיצד לחץ כלכלי, תשתיות חלשות ותנאי סביבה קשים מצטברים דווקא בפריפריה שהנשיא מבטיח להגן עליה.

אחדות לאליטות, ענישה בזירה הביטחונית

העיתונות האיראנית אינה מתחלקת באופן פשוט בין תומכי שלום לתומכי מלחמה. כיהאן, המזוהה עם המחנה השמרני, טוען כי הפתרון למשבר הכלכלי הוא ניהול ומאמץ ולא הצגת חולשה. ג׳ומהורי י אסלאמי, בקול מתון יותר, מזהיר כי אסור להחמיץ הזדמנות להסכמה וקורא לשלטון לדבר בכנות עם הציבור.

פזשכיאן אינו מבקש אמון בארצות הברית. הוא מבקש אמון במנגנון האיראני שאישר את המזכר. רזאאי אינו דוחה דיפלומטיה לחלוטין. הוא טוען שיש לנהל אותה מתוך הנחה שוושינגטון עלולה להפר את התחייבויותיה.

גם סיד חסן ח׳ומיני, נכדו של מייסד הרפובליקה רוחאללה ח׳ומיני ודמות בעלת מעמד בתוך הממסד, קרא לאיראנים לעמוד יחד בין אם הדרך תהיה מלחמה ובין אם שלום ומשא ומתן. מחמוד ואעזי, שכיהן בעבר כראש לשכת הנשיא, קרא למתנגדי השיחות להציג עמדה במקום להטיח עלבונות והאשמות.

הקריאות האלה אינן מוכיחות שקיים רוב ציבורי התומך בהסכם. הן מעידות שהממסד המתון מנסה להגן על הדיפלומטיה מפני הפיכתה לכלי במאבק הסיעתי.

לצד הקריאות לאחדות הודיעה הרשות השופטת על הוצאתו להורג של מג׳יד אדינה. לפי גרסת המדינה, הוא נעצר בינואר באזור כרג׳, ממערב לטהראן, כשהוא מחזיק אקדח, תחמושת וציוד נוסף, והורשע בפעולה לטובת ישראל, ארצות הברית וקבוצות עוינות.

ההודעה מאמתת את עצם ההוצאה להורג ואת טענות הרשות. היא אינה מספקת אימות עצמאי לראיות, להוגנות ההליך או לקשר הזר שיוחס לנידון. יש אפוא להפריד בין עובדת ביצוע גזר הדין לבין גרסת המדינה לעבירות שקדמו לו.

הפער בין הקריאה לפיוס פוליטי לבין הענישה המחמירה בזירה הביטחונית מגדיר את גבולות הוויכוח המותר. בתוך האליטה אפשר להתווכח על קצב המשא ומתן ועל תנאיו, כל עוד הדיון נשאר בתוך הקונצנזוס הלאומי. מי שמוצג כקשור לאויב חיצוני מועבר מן המרחב הפוליטי אל הדין הפלילי המחמיר ביותר.

השורה התחתונה

איראן אינה בוחרת הבוקר בין הסכם להסלמה. היא מנסה להציג אותם ככלים משלימים. פזשכיאן מבטיח שההסכמה תפחית סיכון ותאפשר השקעות; רזאאי מאיים להגדיל את הסיכון אם ארצות הברית לא תקיים את התחייבויותיה; הפרלמנט שוקל להרחיב את החקיקה נגד חדירה; וחוגים ניציים מחזירים לדיון את האפשרות לצאת מן ה NPT.

זו אינה מערכת משותקת. היא ממשיכה להפעיל מוסדות, להעביר מסרים באמצעות פקיסטן ועומאן, לנהל את מצר הורמוז ולקיים ויכוח פנימי מוגבל. אולם יכולת לפעול אינה זהה ליכולת לייצר אמון.

הזהב עלה בכמעט 6% בתוך יומיים. הכסף נע מחיסכון סולידי אל נכסים. תיקון השכר נשאר מחוץ לסדר היום. כרטיסי רכבת חסרים, הטלפונים מתייקרים והגישה לתרופות תלויה לא רק בהחרגה רשמית מן הסנקציות אלא גם בבנקים, בביטוח ובשילוח.

המחלוקת האמיתית באיראן היא על סדר הסיבתיות. המחנה הביטחוני טוען שיציבות כלכלית תגיע רק לאחר שהאויב יורתע ויבין את מחיר הלחץ. המחנה שמוביל הנשיא טוען שהרתעה בת קיימא מחייבת להפחית תחילה את הסיכון, להחזיר השקעות ולייצב את חיי האזרחים.

ההכרעה לא תתקבל בנאומים בלבד. היא תימדד בפרסום צעד מעשי ליישום המזכר, בהקלה על הסחר והשיט, בהכנסת תיקון השכר לסדר היום ובהבהרת הגבולות של חוק החדירה. כל עוד הצעדים האלה אינם נראים, הציבור הפיננסי ימשיך לחפש תשובה בשוק הזהב.

והתשובה שמספק השוק הבוקר ברורה: ההנהגה מדברת על הסכמה, אך החוסכים עדיין מתכוננים למלחמה.