הנשיא טראמפ מאותת על נכונות לשיחה ישירה וטוען שהמלחמה מתקרבת לסיומה, אך בטהרן לא ממהרים לחגוג. הממשלה מחזירה מקלטים לתקני הבנייה, מזהירה את בחריין, מהדקת את הפיקוח על שוק המטבע ומתמודדת עם התנגדות של אוניברסיטאות להרחבת "חוק החדירה". איראן משאירה את הדלת לדיפלומטיה פתוחה, ובמקביל בונה מערכת שתוכל להמשיך לתפקד גם אם ההסדר לא יגיע.
טהרן עדיין לא השיבה להצעת טראמפ
איראן פתחה את 6 באוקטובר עם שני מסרים שנעים בכיוונים כמעט הפוכים. בוושינגטון הצהיר דונלד טראמפ כי הוא מוכן לשיחה ישירה עם טהרן ואף טען שהמלחמה מתקרבת לסיומה. בתוך איראן, לעומת זאת, המערכת אינה נראית כמי שמצפה לחזרה מהירה לשגרה. הממשלה מקדמת החזרת מקלטים לתקני הבנייה, מזהירה מדינות באזור מפני סיוע לתקיפות, מגבירה את הפיקוח על פרסום שערי מטבע וממשיכה להתאים מוסדות אזרחיים לתנאים של עימות ממושך.
נכון לבוקר הזה, לא פורסמה תשובה איראנית רשמית שמקבלת את הצעת טראמפ לשיחה ישירה. אין מתווך מוסכם, אין מועד ואין סדר יום, וזה ההבדל בין אמירה על נכונות לדבר לבין משא ומתן ממשי. טראמפ גם לא הציג מה ארצות הברית מוכנה לתת בתמורה לפתיחת הורמוז, להפסקת פעולות איראניות או להסדר גרעיני. גם המסר האמריקאי עצמו אינו תמיד אחיד. בפרשת פליי-דובאי, למשל, טראמפ העלה אפשרות של אחריות איראנית בעוד סגנו ג'יי די ואנס אמר שאין ראיה שקושרת את טהרן לאירוע.
עבור איראן, הצעת השיחה יוצרת גם הזדמנות וגם מלכודת. קבלה מהירה מדי תאפשר למחנה הנוקשה לטעון שטהרן נכנעה ללחץ, בעוד דחייה מוחלטת תאפשר לטראמפ להציג את עצמו כמי שהציע דיפלומטיה ונתקל בסירוב. לכן, לפחות בשלב הזה, המסלול הנוח יותר לטהרן הוא להמשיך בתקשורת עקיפה ולדרוש מארצות הברית צעד מוקדם ומוחשי לפני מעבר לשיחה ישירה.
איראן מזהירה את בחריין מפני סיוע לתקיפות
לצד הדיבור על דיפלומטיה, איראן העבירה לבחריין אזהרה ישירה. דיפלומט איראני באו"ם אמר כי אם שטח או מרחב אווירי של מדינה באזור ישמשו לתקיפה נגד איראן, טהרן תגיב. הדברים כוונו לבחריין, שאותה האשימה איראן במתן שטח, בסיסים ומרחב אווירי לכוחות אמריקאיים. מדובר בעמדה איראנית רשמית, אך הטענות לגבי השימוש בכל מתקן לא אומתו באופן עצמאי בטקסט שעליו מבוססת הסקירה.
המסר עצמו חשוב מפני שהוא מטשטש את ההפרדה שטהרן מנסה לעיתים לשמר בין ארצות הברית לבין שכנותיה. אם בסיס אמריקאי, נמל או מרחב אווירי משמשים לפעולה נגד איראן, מבחינת טהרן גם המדינה המארחת עלולה להפוך לחלק מן העימות. הדבר מסבך כל הסדר עתידי: גם אם טהרן וושינגטון יגיעו להפסקת אש, מדינות המפרץ ירצו הרבה יותר מכך. הן יצטרכו ערבויות לגבי השיט, המרחב האווירי, הבסיסים האמריקאיים והשאלה מי מוסמך להחליט מתי מדינה באזור נחשבת ניטרלית ומתי היא נחשבת שותפה למלחמה.
החשש מסגירת הורמוז מגיע גם לשוק המזון
אחת האזהרות המעניינות של הבוקר נגעה דווקא למזון. מזכ"ל לשכת המסחר הבינלאומית הזהיר כי סגירה ממושכת של הורמוז עלולה להעלות את מחירי הדגנים בעד 80 אחוזים, וכי כבר נוצר מחסור של כ-2.7 מיליון טונות דשן בשוק העולמי. חשוב לדייק: זו תחזית לתרחיש של סגירה ממושכת, לא עליית מחיר שכבר התממשה. אבל עצם התחזית משנה את אופי הדיון בהורמוז. כל עוד מדובר רק במחירי נפט, איראן יכולה להציג את המצר ככלי שמעלה את המחיר שארצות הברית והמערב משלמים על המלחמה. כאשר השיבוש מגיע לדשן, תבואה ומזון, העלות מתפזרת הרבה מעבר למערב – והיא יכולה להגיע בחזרה גם לאיראן.
איראן עצמה תלויה ביבוא של חומרי גלם, מספוא, אמצעי ייצור ושרשראות תשלום והובלה. אם הורמוז מעלה את עלות המזון בעולם, גם המשפחה האיראנית עלולה לפגוש את החשבון הזה במכולת. המנוף שנועד לגבות מחיר מן העולם עלול לחזור לטהרן בדמות עוד אינפלציה.
הממשלה מקדמת חובת מקלטים בבנייה חדשה
במקביל להצהרות על סיום אפשרי של המלחמה, הממשלה האיראנית מתכוננת פיזית לעימות הבא. שרת הדרכים והפיתוח העירוני פרזאנה צאדק הודיעה כי סעיף בתקנות הבנייה העוסק בהגנה פסיבית יעבור תיקון בתוך שבוע עד שבועיים. לפי הכיוון שהציגה, פרויקטים חדשים יחויבו לכלול מקלטים ומרחבים ציבוריים, במיוחד תחנות מטרו, יותאמו לשימוש בשעת חירום. עדיין אין מפרט הנדסי סופי, אין עלויות ואין תשובה ברורה לגבי מבנים קיימים, אבל המשמעות הפוליטית כבר ברורה.
המלחמה עוברת מן הנאומים אל היתר הבנייה. יש בכך היגיון אזרחי ברור אחרי חודשים של פגיעות בתשתיות ובאוכלוסייה, אבל זו גם הודאה בכך שהמדינה אינה מתכננת את הערים מתוך הנחה שהסיכון עומד להיעלם בקרוב. המשפחה האיראנית שומעת בבוקר שטראמפ מוכן לדבר, ובאותו זמן מקבלת מן הממשלה מסר אחר: בבניין הבא צריך כבר לתכנן את המלחמה הבאה.
15 אוניברסיטאות דורשות לשנות את "חוק החדירה"
ההתנגדות הפנימית הבולטת ביותר הגיעה דווקא מתוך מוסדות המדינה. נשיא אוניברסיטת טהרן, מוחמד-חוסיין אומיד, חשף כי 15 אוניברסיטאות מובילות פנו ליו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף בדרישה לשנות את הצעת החוק למאבק בחדירת גורמים זרים. האוניברסיטאות אינן טוענות שאין איום ביטחוני. להפך: אומיד הבהיר שהן מכירות בסיכון. אבל לדבריו, החדירה שנחשפה במהלך המלחמה לא הגיעה מן האקדמיה, והחוק בנוסחו הרחב עלול לגרום לחוקרים פשוט לוותר על קשרים בינלאומיים. החשש נוגע לחובה לקבל אישורים על קשר עם חוקרים זרים, השתתפות בכנסים והזמנת מרצים. מבחינת האקדמיה, ברגע שכל קשר מדעי הופך פוטנציאלית לחשוד, חוקרים מעדיפים לא לקחת סיכון.
זו אינה מחאת אופוזיציה אלא התנגדות מוסדית מתוך המערכת עצמה, והיא חושפת סתירה עמוקה: איראן רוצה עצמאות מדעית וטכנולוגית, אבל עלולה להקשות דווקא על המגעים המקצועיים שבלעדיהם קשה לפתח אותה. הבעיה כבר אינה תיאורטית. ניתוקי אינטרנט וסגירת מעבדות עיכבו עבודות גמר באוניברסיטאות לרפואה והגדילו את מספר הסטודנטים שלא השלימו את לימודיהם בזמן. לפי נתוני משרד הבריאות שפורסמו, המערכת ציפתה לכ-6,000 מסיימי לימודים אך לא הגיעה ליעד. במקביל, במעונות קיימות כ-99 אלף מיטות מול צורך מוערך של 150 אלף.
כך מתחברים הביטחון והיכולת הלאומית. המלחמה וההגבלות כבר מאטות הכשרת רופאים, והרחבת "חוק החדירה" עלולה לצמצם עוד יותר את המרחב המדעי שאמור לעזור למדינה להשלים את הפער.
המפעלים מתלוננים: משלמים גם על חשמל שלא סופק
המשבר בתשתיות מקבל צורה כמעט אבסורדית במערכת החשמל. לפי מזכ"ל בית התעשייה, המכרות והמסחר, מפעלים מחויבים בדמי הולכת חשמל לפי מלוא הביקוש שעליו חתמו, גם כאשר חלק מן החשמל הזה כלל אינו מסופק בגלל המחסור ברשת. במקרים מסוימים, לדבריו, דמי ההולכה גבוהים אפילו מעלות החשמל שהמפעל צרך בפועל. הוא העריך שהפסדי התעשייה מהפסקות חשמל ומירידה בייצור חצו 700 טריליון תומאן. זהו אומדן של ארגון מגזרי ולא נתון לאומי מבוקר, אבל הוויכוח כבר הגיע לגופים משפטיים ומוסדיים, ולכן אי אפשר לפטור אותו כתלונה נקודתית.
הדוגמה הזו מסבירה היטב את כלכלת החירום האיראנית: המדינה אינה רק מחלקת משאב חסר, אלא מעבירה חלק מעלות המחסור למי שלא קיבל את המשאב. המפעל משלם על קיבולת שלא סופקה, מייצר פחות ונדרש באותו זמן לשמור על עובדים ועל מחירים.
המשטרה מאיימת בצעדים נגד אתרים שמפרסמים שערי מטבע
גם בשוק הכסף ניכרת התרחבות של הפיקוח. לפי הבנק המרכזי, היקף הנזילות גדל ב-20.7 אחוזים במחצית הראשונה של השנה האיראנית. קצב הגידול השנתי ירד מ-54.4 ל-51.6 אחוזים, אבל גם הקצב הנמוך יותר עדיין משקף התרחבות מהירה מאוד של כמות הכסף. במקביל, משטרת הביטחון הכלכלי הודיעה שתנקוט צעדים משפטיים נגד אתרים מקומיים שמפרסמים שערי מטבע שהיא מגדירה "כוזבים" או "בועתיים".
ייתכן שהמטרה היא באמת להילחם במניפולציה ובשערים פיקטיביים, אבל כאשר אין לציבור מתודולוגיה שקופה שמסבירה מהו השער הנכון, האכיפה מעניקה למדינה כוח נוסף: לא רק להשפיע על מחיר המטבע, אלא גם להחליט איזה מחיר מותר לפרסם. זהו אותו ויכוח שמופיע גם באקדמיה. השלטון מבקש יותר שליטה בשם הביטחון והיציבות, והמוסדות שנמצאים בשטח מזהירים שלשליטה הזאת יש מחיר.
השאלות סביב עזיבת שר הנפט נמשכות
החלפת שר הנפט ממשיכה לייצר שאלות גם אחרי שההתפטרות הוסברה רשמית כעניין אישי. חמיד בורד, שהגיע מתוך הדרג התפעולי של מערכת הנפט, מונה לממלא מקום. הבחירה בו עשויה לשדר ניסיון לשמור על רציפות מקצועית, אבל היא אינה פותרת את הבעיות שאיתן המשרד התמודד עוד לפני ההחלפה. בתוך העיתונות הכלכלית הועלו כמה אפשרויות להסביר את עזיבת השר: בעיות ניהול וכוח אדם, הקושי להפוך מכירת נפט להכנסה זמינה ומאבקי סמכות בתוך מערכת הנפט והפטרוכימיה. אין ראיה שמוכיחה שאחת מהן היתה הסיבה להתפטרות, ולכן אין טעם להפוך פרשנות לעובדה.
אבל השאלות עצמן לגיטימיות: לא רק כמה חביות איראן מוכרת, אלא בכמה היא מוכרת אותן, דרך אילו מתווכים, כמה עולה העקיפה ומתי הכסף מגיע בפועל למדינה. החלפת אדם אינה פותרת את הפער שבין יצוא לבין הכנסה זמינה, בין תחנת כוח פעילה לחשמל שמגיע למפעל ובין הצהרה על עמידה לבין היכולת לממן אותה.
בטהרן לא ממהרים לבנות על הסדר
בבוקר 6 באוקטובר, טהרן אינה דוחה דיפלומטיה, אבל היא גם אינה מוכנה לבנות עליה. טראמפ אומר שהוא מוכן לשיחה ישירה, איראן עדיין לא ענתה, ובמקביל היא מזהירה את בחריין, מכניסה מקלטים לתקני הבנייה, מהדקת פיקוח על המטבע ומרחיבה את מנגנוני הביטחון. בתוך המערכת עצמה הולכת ומתחדדת שאלה אחרת: כמה שליטה אפשר להוסיף לפני שהשליטה עצמה מתחילה לפגוע ביכולת שעליה היא אמורה להגן.
פיקוח על קשרים זרים יכול לבודד חוקרים. שליטה בפרסום שערי מטבע יכולה לפגוע בשקיפות. גביית תשלום על חשמל שלא סופק מחלישה מפעלים. שיבוש הורמוז יכול לייקר את הדגנים שהאיראנים עצמם יצטרכו לקנות. המבחן האמיתי אינו אם טראמפ ופזשכיאן מסוגלים לומר שהם מוכנים לדבר, אלא אם אחת ההצהרות תהפוך לצעד שאפשר למדוד: הפחתת לחימה, הקלה במצור, הסדרת השיט או מנגנון פיקוח ברור.
עד שזה יקרה, איראן ממשיכה לדבר בשתי שפות. כלפי חוץ היא מציגה כוח שממנו אפשר להגיע להסדר. כלפי פנים היא בונה מערכת שאמורה להיות מסוגלת להמשיך גם אם ההסדר לא יגיע.
