התראות

איראן מציגה את תגבור הצי האמריקאי כהוכחה להצלחת ההרתעה שלה

התקשורת האיראנית מציגה את הורמוז ואת פריסת הצי האמריקאי כחלק ממאבק ההרתעה, בעוד תיווך אזורי, אסון עובדים והוויכוח על דלק ואשראי מחזירים את הדיון למחיר בתוך איראן

תוכן העניינים

התקשורת האיראנית מציבה הבוקר זו מול זו שתי תמונות: שלוש נושאות מטוסים אמריקאיות שמוצגות כהוכחה לכך שוושינגטון נאלצת להגדיל את כוחה באזור, ומנגד שלוש מכליות שלפי הודעות צבאיות איראניות נפגעו ממוקשים ליד הורמוז. אלא שבמקביל לשיח על הרתעה ושליטה בים, עיראק מציעה לתווך, עראקצ'י פועל בזירה האזורית והעיתונות הביקורתית מתמקדת באסון עובדים, בכרטיסי הדלק ובאשראי למשקי הבית. כך מתחדדים שני נרטיבים מתחרים: זה שמודד הצלחה במחיר שאיראן מצליחה לגבות מיריביה, וזה ששואל כמה עולה לאיראנים עצמם להמשיך לחכות להסדר.

בהורמוז, הסיפור האיראני הוא של אכיפה ושליטה

המסר הביטחוני של הבוקר ממשיך ישירות את הקו של הימים האחרונים. זמן קצר לפני תחילת חלון הסקירה הודיע חיל הים של צבא איראן כי מכלית נוספת, שהוגדרה "מפרה", כיבתה לכאורה את מערכות הזיהוי והניווט שלה, נכנסה לאזור אסור ממזרח להורמוז, פגעה במוקש ועלתה באש. ההודעה מצטרפת לטענת משמרות המהפכה מיום קודם על שתי מכליות אחרות שנפגעו ממוקשים, וכך נבנה בשיח האיראני רצף של שלוש מכליות. אלא שגם הפעם לא פורסמו שמות כלי השיט, דגליהם, מיקום מדויק או תיעוד עצמאי שמאפשר לאמת את נסיבות הפגיעה.

בכלי התקשורת המזוהים עם המערכת הביטחונית, החוסר בפרטים אינו מונע את בניית הנרטיב. המכליות מוצגות כמי שנכנסו לנתיב אסור, הסתירו את זהותן או הפרו כללים, ואיראן מוצגת ככוח שאוכף סדר במצר ולא כמי שיוזם תקיפה על שיט מסחרי. בכך ממשיך הורמוז להיות מתואר לא רק כקלף שניתן "לסגור", אלא כמרחב שבו איראן מבקשת לקבוע בפועל מי עובר, באיזה נתיב ובאילו תנאים.

אבל בעיתונות שאינה מזוהה ישירות עם מנגנוני הביטחון מקבל הורמוז משמעות רחבה יותר. האם-מיהן חזר לנתונים מוקדמים של האו"ם על הקשר בין הירידה בתנועה במצר, העלייה במחירי הדשנים והסיכון לביטחון התזונתי של עשרות מיליוני בני אדם. בכך משתנה מוקד הדיון: לא רק האם איראן מסוגלת להכאיב לארצות הברית או לשבש את המסחר, אלא אילו מדינות נוספות משלמות על אותו מנוף לחץ. עצם הבחירה להחזיר כעת נתונים כאלה לסדר היום מראה שגם בתוך העיתונות האיראנית יש מי שמבקש להזכיר שהורמוז איננו נכס שפועל בכיוון אחד בלבד.

שלוש נושאות המטוסים הופכות להוכחה נוספת לכך שארצות הברית משלמת מחיר

מול שלוש המכליות הציבה התקשורת האיראנית מספר אחר: שלוש נושאות מטוסים אמריקאיות. אסר איראן דיווח כי USS Theodore Roosevelt הצטרפה ל-USS George H. W. Bush ול-USS George Washington באזור האחריות של פיקוד המרכז האמריקאי. מקור צבאי אמריקאי שצוטט ב-CBS אישר את נוכחות שלוש נושאות המטוסים, אך ציין שחלק מן החפיפה קשור לסבבי החלפה ושאינה בהכרח פריסה קבועה. ההסבר הזה כמעט נעלם במסגור האיראני, שבו עצם הצטברות הכוח מוצגת כאות לכך שוושינגטון נאלצת להשקיע עוד ועוד משאבים כדי לשמר את חופש הפעולה שלה.

תסנים הרחיבה את אותו נרטיב באמצעות תחקיר אמריקאי על תקיפת נמל שועייבה בכווית. תחקיר CBS התבסס על תלונת חושף שחיתויות ועדויות של אנשי צבא ותיאר התרעות מפני רחפנים שלא טופלו כראוי לפני תקיפה שבה נהרגו שישה חיילים אמריקאים, לצד טענות על כשלים במיגון, בפינוי ובטיפול הרפואי. בתסנים, הפרטים האלה הוצגו כחלק מסיפור רחב יותר של "כשל אמריקאי במלחמה נגד איראן". זהו שימוש אפקטיבי מבחינה תקשורתית דווקא משום שחומר הגלם מגיע ממקור אמריקאי ולא מטענה איראנית.

גם אזהרת שגרירות ארצות הברית בבחריין לאזרחיה קיבלה מסגור דומה. ביטולי טיסות, שינויים במרחב האווירי והמלצה לנקוט זהירות אינם מוצגים רק כאמצעי ביטחון שגרתי, אלא כחלק מהוכחה לכך שהעימות עם איראן גולש אל המערך האמריקאי ברחבי האזור. כך נבנה בעיתונות השמרנית רצף ברור: נושאות המטוסים מתרבות, בסיסים דורשים יותר הגנה ואזרחים אמריקאים מקבלים אזהרות. מבחינת הנרטיב הזה, עצם הצורך האמריקאי להשקיע יותר בביטחון הוא הישג של ההרתעה האיראנית.

דווקא בתוך השיח הלוחמני נשמר מקום לתיווך

לצד המסגור הביטחוני, תסנים עצמה דיווחה כי נשיא עיראק הביע נכונות להפוך את ארצו לגשר בין איראן לארצות הברית וקרא לפזשכיאן לבחור בדרך השלום. לא פורסם תמליל מלא שמאפשר להבין עד כמה מדובר ביוזמה קונקרטית, אך העובדה שסוכנות המזוהה עם המחנה השמרני מפרסמת את רעיון התיווך בלי לדחות אותו מצביעה על כך שהאפשרות להסדרה אינה מחוץ לגבולות השיח.

גם פעילותו של עבאס עראקצ'י מוצגת באותה כפילות. שר החוץ הגיע לאסלאמאבאד בראש משלחת מדינית וכלכלית לכינוס ארגון שיתוף הפעולה הכלכלי, ובמקביל פרסם מסר מאיים כלפי שר המלחמה האמריקאי וקרא לו "ללמוד מן ההיסטוריה". בתקשורת האיראנית אין בהכרח סתירה בין שני המהלכים. קשרים אזוריים, מסחר ותיווך אינם מוצגים כחלופה להרתעה, אלא כחלק מאותה אסטרטגיה.

עמדת קטר זכתה גם היא לבולטות. אעתמאד ציטט את ראש ממשלת קטר באומרו שאין למדינתו חלופה מעשית להורמוז ביצוא הגז. מבחינת השיח האיראני, הטענה הזאת חשובה משום שהיא מוציאה את ביטחון המצר מהמסגרת של "איראן מול ארצות הברית" והופכת אותו לאינטרס אזורי. אם קטר, סעודיה, עיראק וטורקיה חוששות מהשלכות של הסלמה, התקשורת האיראנית יכולה להציג את הלחץ שלה כמנגנון שמייצר ביקוש לתיווך.

גם ישראל מופיעה בתוך אותו סיפור, אם כי על בסיס חלש יותר. אילנ"א הביאה דיווח של אל-מוניטור שהתבסס על מקור מודיעיני ישראלי אנונימי ולפיו בישראל חוששים מסבב נוסף ואינם בטוחים שטראמפ ייתן לנתניהו גיבוי למלחמה חדשה. האמינות העובדתית של הטענה מוגבלת, אבל מבחינת המסגור האיראני היא משרתת נרטיב מוכר: לא רק מדינות ערב מבקשות להימנע מהסלמה, אלא גם בתוך ישראל עצמה קיימת לכאורה אי-ודאות לגבי המחיר של עימות נוסף.

בזמן שהכותרות סופרות אוניות, שרק ואעתמאד סופרים עובדים שלא חזרו הביתה

בעיתונות החברתית והביקורתית, הסיפור המרכזי שונה לחלוטין. שרק ואעתמאד הקדישו מקום נרחב לתאונת האוטובוס של עובדי NGL באזור אבדאנאן, שבה נהרגו 12 עובדים, שלושה נפצעו קשה ו-15 נוספים אושפזו. שני העיתונים מביאים עדויות של בני משפחה ומרואיינים ששואלים מדוע העובדים נדרשו לנסיעות ארוכות ומסוכנות, מדוע לא הועמדו לרשותם מגורים קרובים יותר לאתר העבודה ומה היתה אחריות החברה כלפיהם לאחר התאונה.

גם כאן העיתונים עצמם אינם מציגים עדיין מסקנה ברורה לגבי סיבת התאונה. שרק מדבר על מסלול של כ-150 קילומטרים, בעוד אעתמאד מצטט מרואיינים שתיארו נסיעה הלוך ושוב של כ-220 קילומטרים באוטובוס ישן. אין בדיווחים חומר שמאפשר לקבוע שהמרחק, מצב האוטובוס או מדיניות הלינה גרמו לתאונה. אבל המסגור בשני העיתונים דומה: המקרה משמש כדי לשאול מי אחראי לעובד בזמן שהמדינה מדברת על "עורף חזק" ועל תמיכה במערכה.

הפער בולט במיוחד מול הודעת פזשכיאן בישיבת הממשלה, שבה דרש לתמוך בכוחות המזוינים ובמקביל לספק את צורכי הציבור. בעיתונות הביקורתית, אסון האוטובוס הופך את החלק השני של המשפט למוחשי מאוד. "צורכי הציבור" אינם רק אינפלציה ומדדי מאקרו, אלא גם הסעה בטוחה לעבודה, מגורים ליד אתר תעשייתי, תנאי העסקה ומענה למשפחה אחרי אסון.

בדלק ובאשראי, העיתונות מתארת מדינה שמנסה לנהל את המחסור

גם סביב כרטיסי הדלק אין בעיתונות האיראנית גרסה אחת. אעתמאד הביא מקור ממשלתי אנונימי שטען שאין ביטול ארצי של כרטיסי הדלק בתחנות וכי השינויים מתמקדים בעיקר באזורי גבול ובמוקדי הברחה. אותו מקור הודה שכבר נרשמו תלונות בהורמוזגאן ושנבחנת הגדלת המכסה.

מנגד, חבר ועדת האנרגיה בפרלמנט אמר לאילנ"א שהיישום באזורים מסוימים כבר יצר אי-שביעות רצון והציע לאפשר לאזרחים לצבור מכסות שלא נוצלו ואף "ללוות" מכסה עתידית לצורך נסיעות בין-עירוניות. בכך משתנה מוקד הוויכוח: פחות האם תהיה הגבלה על הדלק ויותר מי ייפגע ממנה, באיזה אזור וכיצד ניתן לפצות אותו.

גם תלושי הקנייה והאשראי מקבלים מסגור דומה. לאחר חלון הליבה הוטענה פעימה נוספת של תלושי הקנייה האלקטרוניים, אבל האם-מיהן הציג את כלכלת התשלומים והאשראי כ"משכך כאבים" ולא כטיפול בבעיה. לפי הנרטיב הזה, האפשרות לדחות תשלום יכולה לעזור למשפחה לעבור את החודש, אך אינה מעלה את ההכנסה, מורידה מחירים או עוצרת אינפלציה.

מול הביקורת הזאת ניצבת יכולת המדינה להתערב באופן ממוקד במגזרים שהיא מגדירה אסטרטגיים. משרד הנפט הודיע על העלאת תקרות שכר לעובדי התעשייה בשיעורים של 20 עד 85 אחוזים בהתאם לתפקיד, מקום העבודה וסידור המשמרות. בעיתונות ניתן לקרוא זאת מצד אחד כהכרה בצורך לשמר עובדים בענף חיוני, ומצד אחר כדוגמה לפער בין היכולת להעניק פיצוי נקודתי במגזר אסטרטגי לבין ההישענות של משקי בית אחרים על מכסות, תלושים ואשראי.

סביב קאליבאף מתחדד הוויכוח על עצם משמעות ההמתנה

גם בפוליטיקה הפנימית נוצר קו שבר ברור. מוחמד באקר קאליבאף אמר כי מבחינת איראן אין חשיבות לשאלה אם ארצות הברית תבחר במלחמה או במשא ומתן: אם היא תקבל את שבעת התנאים האיראניים הדרך להסכם פתוחה, ואם לא, איראן היא שתקבע את גאוגרפיית המערכה. במסגור הזה, מלחמה ודיפלומטיה אינן שתי אסטרטגיות שונות אלא שתי תוצאות אפשריות של אותה דרישה אמריקאית להיענות לתנאים.

מולו הציב אחמד זיידאבאדי בהאם-מיהן שאלה אחרת: כיצד בדיוק יוצאים מן המצב של "לא מלחמה ולא שלום". גם שרק, בריאיון עם הדיפלומט לשעבר עלי מאג'די, הדגיש שמדיניות חוץ אינה זירה לסיסמאות ושאין פסול בשינוי מדיניות שהתבררה ככושלת. אלה אינם דיווחים על שינוי ממשלתי, אלא ביטוי לוויכוח בתוך העיתונות המורשית על האופן שבו צריך למדוד הצלחה.

המחנה הביטחוני מדגיש סיבולת, עמידה ויכולת לגרום לאויב לשלם. הקולות הביקורתיים יותר שואלים כמה זמן אפשר להחזיק מצב ביניים שאין בו הסכם אבל גם אין בו חזרה לשגרה, ומה אותו מצב עושה לכלכלה, לפיתוח ולחיי היומיום.

בסוגיה הגרעינית עצמה לא פורסמה הבוקר פריצת דרך חדשה. לא הופיע מסמך פיקוח חדש, החלטה משמעותית או הודעה איראנית שמצביעה על שינוי מדיניות. גם בעיתונות, סדר היום עבר בינתיים מהגרעין אל הורמוז, פריסת הכוחות האמריקאית וערוצי התיווך.

מסקנת הדסק

הדבר הבולט ביותר בסקירה של 16 בנובמבר הוא הפער בין האופן שבו שני מחנות בתקשורת האיראנית מודדים זמן. בתקשורת הביטחונית, כל יום נוסף ללא נסיגה איראנית יכול להיתפס כהוכחה לעמידה: ארצות הברית מרכזת עוד כוחות, מזהירה את אזרחיה, וסובלת לפי תחקירים אמריקאיים עצמם מכשלים במערך האזורי. במקביל איראן ממשיכה לטעון שהיא שולטת בהורמוז ומסוגלת לגבות מחיר.

בעיתונות הביקורתית, אותו זמן נמדד אחרת. הוא נמדד בנסיעות של עובדים, בכרטיסי דלק, בתלושי קנייה ובאשראי. מבחינת הקולות האלה, עצם היכולת להחזיק עוד שבוע אינה בהכרח הישג אם השבוע הנוסף מגדיל את השחיקה.

ריבוי הצעות התיווך חשוב דווקא משום שהוא מופיע בין שני הנרטיבים האלה. עיראק, קטר, פקיסטן ושחקנים אזוריים אחרים אינם מוצגים כמי שכבר מחזיקים הסכם, אבל הם מעידים על ניסיון גובר לייצר דרך יציאה. אם המסלול הזה לא יבשיל, השאלה בתוך איראן עשויה לעבור בהדרגה מ-”האם ההרתעה עובדת" ל-”כמה זמן עוד אפשר לשלם עליה". פער זה ראוי למעקב בימים הקרובים.

שיתוף

תמכו בנו

הירשמו ל-Daily Alert

ה-Daily Alert הידוע – תקציר חדשות ישראל, מופק על ידי המרכז הירושלמי מאז 2002, ומציע קישורים לכתבות נבחרות בנושא ישראל מתוך מקורות תקשורת מובילים באנגלית ובעברית.

עוד בנושא

הישאר מעודכן, תמיד

קבל את החדשות, התובנות והעדכונים העדכניים ביותר ישירות לתיבת הדואר הנכנס שלך — תהיה הראשון לדעת!

 

הירשם ל-Jerusalem Issue Briefs

תמצית חדשות ישראל יוצאת לאור בכל יום ראשון, שלישי וחמישי.