ניצחונו של עבדול אל-סייד בבחירות לסנאט האמריקאי במישיגן צריך להדליק נורת אזהרה בישראל. אל-סייד, שהתנגד לסיוע הצבאי לישראל ושקשריו עם המשפיען השנוי במחלוקת חסן פייקר עוררו ביקורת, הצליח לנצח למרות עמדותיו. עבור ישראלים רבים, התוצאה מעלה שאלה מטרידה: כיצד יהודים אמריקאים מסוגלים לתמוך במועמדים המחזיקים בעמדות עוינות כלפי ישראל, ולעיתים אף להצדיק זאת דווקא בשם זהותם היהודית?
התופעה אינה מוגבלת למישיגן. התמיכה במועמדים פרוגרסיביים דוגמת זוהרן ממדאני בניו יורק משקפת שינוי עמוק בחלקים מהמחנה היהודי-אמריקאי. דמויות פוליטיות כמו צ'אק שומר ובראד לנדר, לצד אנשי תרבות בעלי השפעה, ממחישות את מרכזיותה של הזהות הפרוגרסיבית בחיים הציבוריים של יהדות ארצות הברית. אין פירוש הדבר שכולם שותפים לאותן עמדות, אך עבור חלקם התמיכה בישראל חדלה להיות שיקול מכריע בבחירה הפוליטית.
כדי להבין את התופעה, צריך להכיר בפער המתרחב בין שתי תפיסות שונות של הזהות היהודית.
בישראל, הזהות היהודית כרוכה בריבונות, בביטחון ובהגדרה עצמית לאומית. האיומים מצד איראן, חמאס וחיזבאללה הם מציאות יומיומית. עבור רוב הישראלים, מדינה יהודית חזקה היא תנאי בסיסי להבטחת עתידו של העם היהודי.
מנגד, בקרב יהודים אמריקאים פרוגרסיביים, הזהות היהודית מתורגמת לעיתים למחויבות לסדר יום פוליטי אחר. זכויות מיעוטים, משבר האקלים, שירותי הבריאות וההתנגדות לדונלד טראמפ ולמפלגה הרפובליקנית עומדים במרכז תפיסת עולמם. ישראל נבחנת דרך אותם ערכים, וכאשר מדיניותה אינה תואמת את ציפיותיהם, התמיכה בה הופכת למותנית.
גם משמעותו של הביטחון היהודי השתנתה. בעוד שישראלים רואים בעצמאות מדינית ובעוצמה צבאית ערובה להישרדותם, יהודים פרוגרסיביים מסוימים מאמינים שביטחונם יובטח באמצעות בריתות עם קבוצות מיעוט אחרות. אלא שבריתות אלה כוללות לעיתים פעילים ותנועות המחזיקים בעמדות אנטי-ישראליות חריפות, ואף שוללים את הלגיטימיות של הציונות.
כאן טמון עומק הקרע. בעוד שישראלים רואים בציונות את מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, חלק מהשמאל הפרוגרסיבי האמריקאי מפרש אותה באמצעות חלוקה בין מדכאים למדוכאים. ישראל נתפסת כצד החזק, והפלסטינים כקורבנות של דיכוי מערכתי. במסגרת זו, מושגים כמו "אפרטהייד" ו"עליונות יהודית" הפכו לחלק מהשיח על ישראל, וההתנגדות לציונות מוצגת לעיתים דווקא כמחויבות לערכים יהודיים.
הטעות הישראלית תהיה להניח שהפער הזה נובע רק מההתנגדות לבנימין נתניהו. גם מנהיגים כמו גדי איזנקוט, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן מחזיקים בתפיסות ביטחוניות ולאומיות הרחוקות מעמדות השמאל הפרוגרסיבי האמריקאי. החלפת ממשלה בישראל לא תפתור בהכרח מחלוקת הנוגעת לעצם הבנת הסכסוך ומקומה של המדינה היהודית.
הפוליטיקה האמריקאית רק מעמיקה את הפער. עבור מצביעים יהודים רבים, ההשתייכות למפלגה הדמוקרטית וההתנגדות לטראמפ גוברות על הסתייגות מעמדות המועמד כלפי ישראל. ההצבעה הופכת לביטוי של זהות פוליטית, גם כאשר היא מתנגשת עם תחושת הסולידריות של ישראלים רבים.
חשוב להדגיש: יהדות ארצות הברית אינה מקשה אחת. רבים ממשיכים להזדהות עם ישראל ולהתנגד לאנטי-ציונות. אולם העובדה שחלק מהמחנה היהודי הפרוגרסיבי מוכן לתמוך בפוליטיקאים המתנגדים לישראל מלמדת על שינוי שאי אפשר להתעלם ממנו.
ייתכן שאנו עדים לתהליך תרבותי עמוק שלא ייעלם עם חילופי ממשלות או סיום מלחמה. במשך עשרות שנים הניחה ישראל שהזהות היהודית המשותפת מבטיחה בסיס יציב של תמיכה. כיום, עבור חלק מיהודי אמריקה, ישראל הפכה ממקור לגאווה לאומית לנטל מוסרי.
האתגר של ישראל הוא להכיר בכך שהקרע אינו רק פוליטי. שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם מתרחקות זו מזו בהבנתן את הציונות, הסולידריות והאחריות היהודית. השאלה היא האם הזהות המשותפת עדיין חזקה מספיק כדי לגשר על הפער.
המאמר פורסם לראשונה ב-Jerusalem Post בתאריך 13 בנובמבר 2026.
