תוצאות בחירות האמצע בארצות הברית אינן רק שינוי במאזן הכוחות בוושינגטון. מבחינת ד"ר דן דייקר, נשיא המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, הן מצביעות על תהליך רחב ועמוק יותר: רעיונות ועמדות כלפי ישראל שבעבר היו מזוהים בעיקר עם השוליים הפרוגרסיביים של הפוליטיקה האמריקאית מקבלים כיום מקום מרכזי יותר בתוך המפלגה הדמוקרטית ובמוסדות השלטון.
בריאיון ל-JNS הגדיר דייקר את התהליך כ"מגמה מתפתחת שמראה יותר סימנים של קביעות מאשר של זמניות". לדבריו, אין לראות בתוצאות האחרונות תנודה פוליטית חולפת שתיעלם בהכרח במחזור הבחירות הבא.
הבחירות הסתיימו בהישגים נרחבים לדמוקרטים, שהשיגו שליטה בשני בתי הקונגרס. אחד הניצחונות הבולטים היה של עבדול אל-סייד במישיגן, שיהפוך לסנאטור המוסלמי הראשון בתולדות ארצות הברית. אל-סייד ניהל קמפיין פרוגרסיבי שבמסגרתו מתח ביקורת חריפה על ישראל, וזכה למרות מאמצים כבדים של גורמים פרו-ישראליים לבלום את מועמדותו.
עבור דייקר, משמעות התוצאה אינה קשורה לדתו של אל-סייד, אלא למקום שתופס כיום השיח האנטי-ישראלי בתוך הפוליטיקה האמריקאית. הוא מצביע על רצף שמחבר בין נבחרי ציבור כמו רשידה טליב ואילהאן עומאר, לבין ראש עיריית ניו יורק זוהראן ממדאני וכעת גם אל-סייד בסנאט.
ממדאני, שנכנס לתפקיד ראש עיריית ניו יורק בינואר 2026, מזוהה אף הוא עם ביקורת חריפה על ישראל. בחירתו, ולאחר מכן ניצחונו של אל-סייד, נתפסים אצל דייקר כסימנים לכך שעמדות שבעבר היו מרוכזות בעיקר בחוגים אקטיביסטיים ובאגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית מסוגלות כיום לזכות בתמיכה אלקטורלית רחבה יותר.
מהשוליים אל מרכז השיח
לדברי דייקר, זהו השינוי המשמעותי ביותר. במשך עשרות שנים התקיימה בארצות הברית ביקורת חריפה על ישראל מצד קבוצות בשמאל הרדיקלי, אולם היא לא הגדירה את הזרם המרכזי של אחת משתי המפלגות הגדולות.
כעת, לדבריו, השפה הזאת זוכה ללגיטימציה רחבה יותר. מושגים כמו קולוניאליזם, אפרטהייד, כיבוש וגזענות, ששימשו במשך שנים קבוצות אנטי-ציוניות לתיאור ישראל, חדרו בהדרגה מן האקדמיה, הקמפוסים ותנועות המחאה אל תוך השיח הפוליטי הממוסד.
"זה הסיכון. זה הפך לחלק מהשיח הלגיטימי והמיינסטרימי באמריקה", אמר דייקר ל-JNS.
לדעתו, ההנהגה היהודית בארצות הברית וגם ישראל לא ייחסו לאורך השנים משקל מספיק לתהליך. מה שנראה בעבר כאוסף של קבוצות שוליים הפך בהדרגה למערכת רעיונית המסוגלת להשפיע על שיח ציבורי, על קמפיינים פוליטיים וכעת גם על הרכב הקונגרס.
הקואליציה ה"אדומה-ירוקה"
דייקר משתמש במונח "הברית האדומה-ירוקה" כדי לתאר את החיבור שהוא מזהה בין חלקים בשמאל הפרוגרסיבי לבין תנועות ופעילים אסלאמיסטיים סביב נושאים כמו ישראל, ציונות והסכסוך הישראלי-פלסטיני.
לדבריו, אף שהקבוצות האלה שונות מאוד זו מזו בנושאים חברתיים, דתיים וכלכליים, הן עשויות למצוא שפה משותפת בהתנגדות לישראל ובהצגת הציונות כחלק ממערכת רחבה יותר של קולוניאליזם או דיכוי.
אל-סייד, מבחינת דייקר, הוא דוגמה בולטת להתפתחות הזאת. במהלך הקמפיין הוא מתח ביקורת חריפה מאוד על ממשלת ישראל, ובחירתו לסנאט מלמדת, לטענת דייקר, שמסרים מסוג זה אינם בהכרח מכשול בדרך לניצחון פוליטי.
עם זאת, הבחירות אינן מלמדות שכל המפלגה הדמוקרטית אימצה קו כזה. המפלגה כוללת עדיין זרמים מתונים ופרו-ישראליים משמעותיים, ותוצאות בחירות האמצע הצביעו על הצלחות הן למועמדים מהאגף הפרוגרסיבי והן למועמדים מתונים יותר.
האתגר לישראל הוא ארוך טווח
מבחינת ישראל, השאלה המרכזית אינה רק כיצד להתמודד עם חבר קונגרס מסוים או עם הצעת חוק מסוימת. אם דייקר צודק ומדובר בתהליך ארוך טווח, האתגר הוא שינוי בתשתית שעליה נבנו יחסי ישראל-ארצות הברית במשך עשרות שנים.
הקשר בין שתי המדינות נשען לא רק על ממשלות ועל נשיאים, אלא גם על תמיכה רחבה בקונגרס, על קשרים עם שתי המפלגות ועל תפיסה ציבורית של ישראל כבעלת ברית אסטרטגית של ארצות הברית.
כאשר היחס לישראל הופך לנושא שמבדיל יותר ויותר בין מחנות פוליטיים, גדל הסיכון שגם התמיכה בישראל תהפוך מזירה דו-מפלגתית לסוגיה מפלגתית.
דייקר סבור שהתגובה אינה יכולה להסתכם בהמתנה לחילופי שלטון בוושינגטון או בתקווה שהתהליך יתהפך מעצמו. ישראל והקהילות היהודיות בארצות הברית יצטרכו להשקיע יותר בהסברה, בחיזוק הקשרים עם קהלים צעירים ובהתמודדות ישירה עם הטענות שהשתרשו בעשורים האחרונים.
הבחירות האחרונות אינן מספקות תשובה סופית לגבי עתיד יחסיה של המפלגה הדמוקרטית עם ישראל. הן כן מצביעות על כך שהוויכוח השתנה. העמדות שבעבר היה קל לפטור כקול של מיעוט רדיקלי כבר נמצאות בתוך המערכת הפוליטית עצמה. מבחינת דייקר, זו בדיוק הסיבה שלא נכון להתייחס אליהן עוד כתופעה זמנית.
