טהרן ממשיכה להציג את מצר הורמוז כהוכחה לכך שהיא עדיין מסוגלת לכפות כללים ולגבות מחיר, ובמקביל מחריפה את המסר הפנימי באמצעות הוצאות להורג בפרשות ביטחוניות. אלא שבעמודים הכלכליים והחברתיים מופיעה תמונה אחרת: ריבית שמתקרבת ל-34 אחוז, מחנק אשראי לעסקים, עובדי קבלן שממשיכים להמתין להסדרה, קשיים באספקת תרופות ושיח הולך וגובר על הצורך במשא ומתן. איראן רוצה להוכיח שהיא חזקה מספיק כדי לא להיכנע, אך יותר ויותר קולות שואלים אם אותה עוצמה מסוגלת גם להוציא את המדינה ממצב החירום המתמשך.
הורמוז ממשיך לייצר תמונות של כוח, גם כשהעובדות נשארות חלקיות
הבוקר נפתח בעוד הודעה חריפה של משמרות המהפכה. לפי הנוסח שפורסם באירנ"א, שתי מכליות עלו באש לאחר שנכנסו לנתיבים שהוגדרו אסורים, כיבו אמצעי ניווט ופגעו במוקשים, אחת ממזרח למצר ואחת בתוכו. בהמשך נוספה גם אזהרה שלפיה כלי שיט שישתף פעולה עם הצבא האמריקאי או יסטה מן הכללים שאיראן מבקשת להכתיב עלול להיפגע. אפשר לקבוע בוודאות שההודעה פורסמה ושמשמרות המהפכה מציגים את האירועים כחלק ממשטר אכיפה איראני. מה שלא ניתן לקבוע מן החומר הזמין הוא שהמכליות אכן פעלו כפי שתואר. לא פורסמו שמות כלי השיט, דגלים, נתוני מיקום מלאים, רישומי זיהוי אוטומטי או אישור של מפעיל, מבטח או רשות ימית אחרת.
המשמעות האסטרטגית של ההודעה גדולה גם בלי אימות מלא של כל פרט. במשך שבועות טהרן מנסה להציג את הורמוז לא רק כזירת עימות אלא כמרחב שבו היא זו שקובעת מהו נתיב מותר ומהו נתיב אסור, מי נחשב כלי שיט "מפר" ומי עובר תחת תנאים שמקובלים עליה. זהו ניסיון להפוך מצב חירום זמני לכלל חדש. מבחינת הקהל המקומי, המסר הוא שהלחץ האמריקאי לא שלל מאיראן את היכולת להפעיל כפייה. מבחינת חברות ספנות והיריב, דווקא היעדר המידע המלא מגדיל את חוסר הוודאות: אם לא ברור מי עלול להיפגע, באילו תנאים ולפי איזה מנגנון, כל מעבר הופך לחישוב סיכון.
אבל אותו ערפל יכול לעבוד גם נגד טהרן. אירוע ימי שאינו מתועד באופן מלא יכול להתפרש בוושינגטון כפעולה מכוונת רחבה יותר מכפי שאיראן התכוונה להציג, או לשמש הצדקה לפעולה נוספת בשם חופש השיט. לכן הורמוז ממשיך להיות גם הנכס וגם הסיכון של המדיניות האיראנית: ככל שטהרן מגדילה את כוח הכפייה שלה במצר, כך היא מגדילה גם את הסיכוי שתקרית אחת תכתיב את קצב האירועים מהר יותר מן המתווכים.
הוויכוח על משא ומתן חוזר, אבל השאלה היא מה אמור להביא את ארצות הברית לשולחן
בתוך איראן עצמה חזר הבוקר הוויכוח על הדיפלומטיה לקדמת הבמה. באיסנ"א פורסמה עמדה שלפיה הדיפלומטיה אינה מחליפה את ההרתעה אלא משלימה אותה, ובהמשך קרא חבר הפרלמנט לשעבר עזתאללה יוספיאן-מולא לפזשכיאן להשתמש בסמכויות שניתנו לו ולרדוף ככל האפשר אחר מסלול של משא ומתן. אין כאן הודעה על ערוץ חדש או על סבב שיחות שהחל, אבל עצם העובדה שהקריאות האלה מקבלות מקום בסוכנות מרכזית מראה שהטענה בעד מגעים אינה מודרת עוד לשוליים.
מנגד, המחלוקת אינה באמת בין "בעד שיחות" ל"נגד שיחות". היא עוסקת יותר ויותר בשאלה מה צריך לקרות לפני שהשיחות יכולות להצליח. חלק מן המחנה המתון טוען שהרתעה צריכה לייצר מרחב להסדרה לפני שהשחיקה בבית תעמיק. בצד השני נשמעת הטענה שהמשך הפעלת הכוח הוא הדרך היחידה לגרום לארצות הברית להגיע לשולחן בתנאים שיחשבו סבירים מבחינת טהרן. חוסיין מוזפר ניסח את המתח הזה בחדות כאשר הזהיר שמצב של "לא מלחמה ולא שלום" עלול להיות גרוע מן המלחמה עצמה, אך הפתרון שהציע אינו פשרה הדרגתית אלא יצירת הכרעה באמצעות כוח.
זהו הבדל חשוב. כמעט כולם מסכימים כעת שמצב הביניים אינו יכול להימשך ללא סוף. המחלוקת היא אם יוצאים ממנו באמצעות הקטנת הסיכון או באמצעות הגדלתו עד שהצד השני יזוז ראשון.
באותו זמן השיח על אחדות לאומית מקבל גם ממד פנימי יותר. מוחמד מוהאג'רי הזהיר מפני גורמים שלדבריו פוגעים באחדות באמצעות השמצת בעלי תפקידים, בעוד כיהאן ממשיך לקשור גם סוגיות כמו חיג'אב למאמץ המלחמתי. כך נוצר גבול שהמערכת מנסה לשמור עליו: מותר לדון במשא ומתן, בביצועים ובמחיר המלחמה, כל עוד הביקורת אינה הופכת מבחינת השלטון לערעור על עצם הלכידות בזמן עימות.
ההוצאות להורג מצמידות את האויב החיצוני אל המחאה הפנימית
המהלך הפנימי החריף ביותר של הבוקר הגיע מהרשות השופטת. מיזאן הודיע כי חסן דיובנד, חמיד כאזמי ורזא זנגנה הוצאו להורג לאחר שהורשעו, לפי גרסת המדינה, בפעילות מבצעית עבור ישראל, ארצות הברית וגורמים עוינים. ההודעה קשרה לפחות חלק מן המעשים גם לאירועי המחאה בכרג' בינואר ולפגיעה בתשתית חשמל. עצם ביצוע גזרי הדין הוא נתון שמבוסס על הודעה ישירה של הרשות שביצעה אותם. מה שאינו ניתן לבדיקה מן החומר הפומבי הוא מכלול הראיות שעל בסיסן נקבעה אשמתם, משום שפסקי הדין המלאים וחומר הראיות אינם זמינים לציבור.
מקורות זכויות אדם מחוץ לאיראן מציגים תמונה שונה. הם תיארו לפחות חלק מהשלושה כעצורים שנקשרו למחאות, וציטטו בני משפחה או מקורבים שדחו חלק מן האישומים הביטחוניים. גם כאן אין בסיס להפוך אוטומטית את גרסת הארגונים לגרסה מוכחת. אבל הפער בין שתי התמונות חשוב: המדינה מציגה אותם כחלק ממערך אויב ישראלי-אמריקאי, בעוד מקורות חיצוניים מדגישים את הקשר למחאה ואת היעדר השקיפות.
המשמעות הפוליטית של ההוצאות להורג חורגת משלושת התיקים עצמם. הן מצמצמות את המרחק בין ביטחון חיצוני לבין התנגדות פנימית. כאשר אנשים שנקשרו למחאות מוצגים גם כמי שפעלו עבור אויב זר, קשה יותר להפריד בשיח הציבורי בין מחאה, אלימות, חבלה וריגול. עבור הממסד זו דרך לטעון שהחזית הפנימית והחיצונית הן למעשה אותה חזית. עבור מבקריו, זו בדיוק הסיבה לדרוש יותר שקיפות משפטית.
בזמן שהמדינה מרחיבה את ההרתעה, מחיר הכסף עולה
הנתון הכלכלי הבולט של הבוקר הוא העלייה בריבית הבין-בנקאית מכ-24 לכ-34 אחוז. בדוניא-י אקתסאד מוצגת העלייה כחלק מיציאה ממדיניות שבה מחיר הכסף הוחזק נמוך באופן מלאכותי, אך גם שם מזהירים שהריבית לבדה אינה יכולה לעצור אינפלציה אם הציבור אינו מאמין במדיניות הכלכלית ואם הנזילות ממשיכה לגדול. עבור הממשלה זהו מלכוד: ריבית גבוהה יותר יכולה לצנן ביקוש ואשראי, אבל היא מייקרת את המימון דווקא לעסקים שנאבקים ממילא עם אנרגיה, יבוא, חומרי גלם וחוסר ודאות.
המצוקה ניכרת גם מחוץ למערכת הבנקאית. גורם בלשכת המסחר העריך שמסגרות האשראי הקיימות מכסות רק כרבע מן הצורך הריאלי של עסקים, וטען שעובדים רבים נאלצים לקחת עבודה שנייה. זהו אומדן של גורם בעל עניין ולא נתון ארצי רשמי, ולכן צריך להתייחס אליו כעדות ללחץ ולא כמדידה מוחלטת. אבל הוא משתלב היטב עם תמונה רחבה יותר שבה גם העסק וגם העובד מחפשים עוד מקור מימון רק כדי לשמור על רמת הפעילות הקיימת.
המדינה מנסה להגיב באמצעות הקצאה של 400 אלף מיליארד תומאן נוספים באשראי לעסקים קטנים ובינוניים. על פניו, זהו חבל הצלה. אבל הוא מגיע בדיוק בזמן שבו הריבית עולה. כך נוצרת מערכת דו-מסלולית: מי שיקבל מימון מועדף יוכל להמשיך לפעול בתנאים סבירים יותר, בעוד מי שיישאר בשוק הרגיל יתמודד עם כסף יקר הרבה יותר. במקום לפתור את בעיית האשראי, הממשלה עלולה להחליף מחסור כללי בתחרות על מסלולים מועדפים.
גם עובדי חברות כוח האדם ממשיכים להמחיש את המרחק בין החלטה לבין ביצוע. חבר ועדת הרווחה בפרלמנט אמר שהסדרת מעמדם כבר אושרה, אבל הממשלה עדיין לא יישמה אותה. בתקופה רגילה זו היתה יכולה להיראות כמחלוקת ביורוקרטית. בזמן שבו שכר, ביטחון תעסוקתי ויוקר המחיה נשחקים, העיכוב הופך לשאלה הרבה יותר בסיסית: האם המדינה מסוגלת לקיים הבטחות דווקא כלפי עובדים שהיא מבקשת מהם לשאת את נטל החירום.
התרופות, הגשם וזכויות נשים מחזירים את המשבר לחיי היומיום
גם בלי מלחמה, הבוקר הזה היה עמוס עבור האזרח האיראני. מערכת גשם כבדה ממשיכה לפעול בכמה מחוזות, עם שלג באלבורז ובזגרוס ושיבושים בתשתיות ובתחבורה. מקרי המוות שעליהם דווח התרחשו בימים הקודמים, ולכן אין לייחס אותם לבוקר עצמו, אבל המשך המערכת חושף שוב את הפגיעות של תשתיות ותחבורה גם מול אירועים שאינם ביטחוניים.
במערכת הבריאות הממשלה מנסה לצמצם את חומרת התמונה. לפי דובר ארגון המזון והתרופות, קשיים באספקה קיימים בפחות מ-40 מתוך כ-700 תרופות חיוניות. זה אינו מחסור מלא, והנתון הרשמי נועד במידה מסוימת להרגיע. אבל עצם הצורך לפרסם את המספר מלמד עד כמה שאלת הזמינות רגישה. כשמשקי בית חיים באינפלציה גבוהה והיבוא נתקל בקשיי מטבע ושינוע, גם מחסור מצומצם יחסית יכול להפוך לבעיה קשה עבור מי שתלוי בתרופה מסוימת.
אעתמאד העלה במקביל שאלה אחרת על מערכת הבריאות באמצעות עדות של אישה שטענה כי ניתוח חירום שלה עוכב עד לקבלת הסכמת בעלה. העיתון עצמו הסתייג ולא טען שיש בידיו מספיק חומר לקבוע אחריות משפטית כוללת, ולכן אין להפוך את המקרה למדגם ארצי. אבל השאלה שהוא מעלה חשובה במיוחד כאשר כיהאן ממשיך למסגר את החיג'אב ואת משמעת הנשים כחלק מן הביטחון הלאומי: האם המדינה רואה באוטונומיה של נשים זכות בסיסית של אזרחית במערכת ציבורית, או עניין הכפוף עדיין למבנים משפחתיים וחברתיים שהמדינה אינה ממהרת לשנות.
שני הדיונים האלה, על תרופות ועל אוטונומיה רפואית, אולי נראים רחוקים מן הורמוז. בפועל הם נוגעים לאותה שאלה של חוסן. מדינה יכולה להציג את יכולתה לפגוע במכלית או להרחיב טווח טילים, אבל עבור הציבור החוסן נמדד גם ביכולת לקבל תרופה, להגיע לעבודה בגשם, לעבור טיפול רפואי בזמן ולהרגיש שהחוק מגן עליו בתוך השירותים הבסיסיים ביותר.
הגרעין לא השתנה טכנית, אבל שפת ההרתעה ממשיכה להתרחב
בזירה הגרעינית לא פורסם הבוקר שינוי טכני חדש. אין נתון העשרה חדש, אין החלטה חדשה של סבא"א ואין הודעה רשמית על חידוש משא ומתן גרעיני. לכן גם כאן הסיפור הוא בעיקר פוליטי. השיח על דיפלומטיה מתקיים לצד הצהרות שלפיהן איראן הסירה מגבלות גאוגרפיות מעל התגובה שלה וממשיכה להרחיב את טווחי הטילים. אלה הצהרות שמטרתן הרתעה, ולא הוכחה עצמאית ליכולת חדשה.
במקביל, בתוך העיתונות הרפורמיסטית מופיעה ביקורת מעניינת על השותפים של טהרן. מוחסן מירדאמאדי טען שרוסיה עשויה להרוויח מהמשך המתיחות בעוד לסין יש אינטרס גדול יותר להפחיתה. זו פרשנות פוליטית, לא מידע מודיעיני על מוסקבה או בייג'ינג, אבל היא מערערת על הנחה שהפכה כמעט אוטומטית בחלק מן השיח האיראני: שאם רוסיה וסין מתנגדות ללחץ המערבי, הן גם בהכרח רוצות בדיוק את אותה תוצאה כמו איראן.
אם הוויכוח הזה יתרחב, הוא עשוי להפוך את שאלת המשא ומתן גם לשאלה של תלות אסטרטגית. האם טהרן מנהלת את המשבר על פי האינטרסים שלה, או שהיא נשענת על שותפות שבחלק מן המקרים משלמות הרבה פחות ממנה על המשך העימות.
מסקנת הדסק: איראן מעלה את רף ההרתעה, ולכן גם את רף הציפיות
התמונה של הבוקר אינה של רגיעה. המכליות, הוצאות להורג והצהרות על הרחבת טווחי התגובה נועדו להראות שהמדינה שומרת על שליטה, מענישה הפרות ואינה מאפשרת ליריב לפרש ויכוח פנימי כחולשה. אבל באותם עמודים עצמם מופיעה השאלה שקשה יותר להדחיק: כמה זמן עוד אפשר להחזיק את המצב הזה.
הריבית עולה. האשראי מתייקר. עסקים אומרים שאין להם מספיק הון חוזר. עובדי קבלן עדיין מחכים להחלטה שכבר התקבלה. תרופות מסוימות קשות יותר להשגה. ויותר ויותר קולות בתוך השיח המורשה אומרים במפורש שמצב של "לא מלחמה ולא שלום" אינו יציבות, אלא שחיקה מתמשכת.
לכן הוויכוח על משא ומתן אינו עדות פשוטה לכך שהמחנה המתון מתחזק. הוא ויכוח על הגדרת הניצחון.
המחנה הביטחוני רוצה שהיריב ירגיש מספיק לחץ כדי לזוז ראשון. הקולות המתונים יותר רוצים שהכוח שכבר נצבר יתורגם למסלול מדיני לפני שהמחיר בבית יהפוך לכבד יותר.
ככל שהורמוז מוצג כהוכחה לעוצמה, כך תגדל הדרישה להראות מה אותה עוצמה השיגה.
לא עוד מכלית בוערת, אלא פחות סיכון למלחמה. לא עוד הצהרה על טווחי טילים, אלא יותר יציבות. לא רק שליטה בנתיב ימי, אלא גם עסק שמקבל אשראי, עובד שמקבל ביטחון תעסוקתי ותרופה שנמצאת בבית המרקחת.
בלי ההמרה הזאת, הפער בין תמונת הכוח בחוץ לבין החשבון בבית רק ימשיך להתרחב.
