טהרן משאירה את ערוץ דוחא פתוח, מקצרת את המתווה לפתיחת הורמוז ומרחיבה במקביל את שפת ההרתעה מול ארצות הברית וישראל. אלא שבבית הזמן פועל בכיוון אחר: האינפלציה פוגעת יותר בשכבות החלשות, רוב עובדי המדינה משתכרים הרחק מתחת ליוקר המחיה, הדיור מתרחק והמערכת מתקשה להפוך נכסים, תקציבים והבטחות למשאבים ממשיים. בין דיפלומטיה, איום ועמימות גרעינית, השאלה כבר אינה רק כמה לחץ איראן יכולה לייצר, אלא כמה זמן היא יכולה להרשות לעצמה להחזיק אותו.
דוחא נשארת פתוחה, אבל טהרן עדיין לא קוראת לזה משא ומתן מלא
הבוקר האיראני נפתח שוב באותה כפילות שמלווה את טהרן כבר שבועות: ערוץ מדיני פעיל מצד אחד, ומערכת ביטחונית שמבקשת להוכיח שמגעים אינם מגבילים את חופש הפעולה שלה מצד אחר. לא פורסמה החלטה חדשה על פתיחת מצר הורמוז, לא הוכרז על משא ומתן ישיר עם ארצות הברית ולא התקבלה החלטה רשמית לשנות את הדוקטרינה הגרעינית. במקום זאת, כלי התקשורת חזרו להצהרות שפורסמו ערב קודם והציבו אותן מול דיווחים על התייעצויות בוושינגטון ובישראל. כך נוצרה שוב תחושה שכל צד מנסה להציג את עצם נכונותו של האחר לדבר כהוכחה לכך שהלחץ שלו כבר עובד.
עבאס עראקצ'י אמר שאיראן אינה רואה כרגע צורך בפגישה ישירה עם גורמים אמריקאים, אבל הגדיר את הניסיון לפתוח פתח להבנה רחבה יותר כהתפתחות חיובית. לדבריו, נציג איראני נמצא בדוחא, קטר ופקיסטן ממשיכות לתווך, והמתווה לפתיחת הורמוז קוצר משבעה ימים ליומיים. הוא מנה בין התנאים האיראניים הכרה בנתיב שיט חדש שתואם עם עומאן, שחרור נכסים איראניים והחזרת פטורים הקשורים ליצוא נפט. אלה עדיין תנאים שטהרן מציבה, לא תנאים שהוכח כי וושינגטון קיבלה, אבל עצם קיצור לוח הזמנים מלמד שההנהגה רוצה להראות שהמוצא אפשרי אם הצד השני יהיה מוכן לשלם את המחיר המדיני.
מוחסן רזאא'י הוסיף שכבר קרא את מכתבו של ג׳יי די ואנס אך עדיין לא השיב עליו, וטען שהנוסח שונה מפניות אמריקאיות קודמות. באותה נשימה הוא הבהיר שלא התקבלה החלטה לשנות את הדוקטרינה הגרעינית. בכך טהרן משמרת את הנוסחה שמשרתת אותה כרגע: היא מוכנה לאפשר תנועה, אבל אינה מוכנה להיראות כמי שהחליפה לחץ צבאי בוויתורים מוקדמים. דוחא היא מבחינתה זירת בדיקה של תנאים, לא עדיין שולחן שבו הכול פתוח.
ההרתעה מתרחבת, אבל נשארת קשורה למסלול המדיני
המסר הצבאי החריף ביותר הגיע מהודעת לשכת המנהיג, שקראה להכין תגובה מיידית ואפקטיבית לכל איום, ללא הגבלה גאוגרפית, ולעדכן את מאגר המטרות כך שיכלול גם נכסים מוחשיים וגם נכסים ״בלתי מוחשיים״ של ארצות הברית וישראל. זו הנחיה רשמית שפורסמה לציבור, אבל היא אינה הוכחה לכך שכל רכיב שבה ניתן למימוש מבצעי. החשיבות שלה נמצאת בשפה: איראן רוצה שהיריב יבין שהעימות הבא, אם יתרחש, לא יוגבל בהכרח לאותה גאוגרפיה, לאותם יעדים או לאותו דפוס תגובה.
ראש המטה הכללי עלי עבדאללהי הרחיב עוד יותר את המסר כאשר אמר שאיראן עשויה שלא להמתין לפתיחת פעולה עוינת אם תזהה סימנים מקדימים. זהו מעבר רטורי מהבטחת תגובה לאפשרות של פעולה מקדימה. עדיין לא ברור מה נחשב מבחינת איראן ״סימן״ שמצדיק פעולה כזאת, ולכן מדובר בעיקר בהרחבת אי-הוודאות שהיריב צריך לקחת בחשבון.
בתוך חלון הבוקר, תסנים חיזקה את תחושת האיום באמצעות דיווחים על שיחת טראמפ-נתניהו ועל דברי טראמפ שלפיהם השיחות עם איראן מתקדמות היטב, לצד סירובו לומר אם המלחמה תתחדש בשבוע הקרוב. הפרסומים עצמם נשענים על מקורות חיצוניים ואינם אישור לתוכנית תקיפה. אבל הבחירה להבליט אותם יוצרת עבור הקורא האיראני תמונה ברורה: וושינגטון מדברת על שיחות, ישראל מעורבת בשיקולים, והאפשרות הצבאית עדיין נשארת על השולחן. זה בדיוק הנרטיב שטהרן רוצה להצדיק באמצעותו את השילוב בין משא ומתן לבין הרתעה.
גם דברי שר החוץ הטורקי הקאן פידאן, שתיאר את משבר הורמוז כמכפיל של לחצים כלכליים עולמיים, משתלבים באותו מסר. מבחינת התקשורת השמרנית, זהו אישור לכך שהמצר מעניק לאיראן כוח שאינו מוגבל למפרץ. מבחינה מעשית, הוא מלמד בעיקר שהמשבר מייצר עלויות לכל הצדדים. וכאן נמצאת גם החולשה של הקלף: ככל שאיראן משתמשת בו זמן רב יותר, כך היא מגדילה לא רק את המחיר של אחרים אלא גם את המחיר של עצמה.
הגרעין עדיין לא השתנה במדיניות, אבל הטאבו כבר נשחק בשיח
ההבחנה החשובה ביותר בזירה הגרעינית היא בין שינוי רשמי לבין שינוי בגבולות השיח. רזאא׳י אומר שלא התקבלה החלטה חדשה, ועראקצ׳י ממשיך להציג את איראן כמחויבת פורמלית לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. עם זאת, עצם העובדה שבכירים מדברים על האפשרות של שינוי, מציגים אותה כדרישה שעולה מן הציבור וקושרים אותה להרתעה מפני מלחמה נוספת משנה את סביבת המסרים.
העיתונות הרפורמיסטית מנסה לבלום את הגלישה הזאת. בהאם-מיהן נטען שלא ניתן להציג שינוי בדוקטרינה כרצון העם בלי סקר, משאל או אפשרות ממשית לקולות מנוגדים, ושעצם ההכרזה על חתירה לנשק לפני שיש יכולת מבצעית יכולה דווקא להגדיל את התמריץ לתקיפה. זהו טיעון פרשני ולא עמדה מוסדית, אבל הוא משמעותי משום שהוא מתפרסם בתוך איראן ובכלי תקשורת מורשה. הוויכוח אינו רק על נשק גרעיני. הוא על השאלה מי רשאי לדבר בשם הציבור ועל סמך מה.
אחמד זידאבאדי העלה שאלה דומה מזווית אחרת: אם מתקיימים מגעים, אם יש תוכנית ואם יש תרחיש למלחמה נוספת, מדוע הציבור שומע עליהם בעיקר דרך קולות שאינם נושאים באחריות רשמית. הוא דרש יותר בהירות מן ההנהגה לגבי מה נמצא על השולחן ומה המחיר הצפוי אם המהלך המדיני ייכשל. גם זה אינו מדד לדעת הקהל, אבל הוא חושף פער שמתרחב בין מי שמבקשים להשתמש בעמימות כדי להרתיע לבין מי שחוששים שהעמימות עצמה תהפוך לסיכון.
המחנה הביטחוני רוצה להשאיר את היריב לא בטוח לגבי הגבולות שאליהם איראן מוכנה ללכת. הקול הרפורמיסטי חושש שאם הגבולות יהיו עמומים מדי, העולם יתחיל להניח שההחלטה כבר התקבלה. בשלב הזה אין שינוי דוקטרינה מוכח, אבל יש שינוי ברור במה שמותר לומר עליה בפומבי.
בזמן שהגרעין והורמוז מייצרים לחץ בחוץ, האינפלציה מגדילה את הפערים בבית
מאחורי הוויכוח האסטרטגי עומדת כלכלה שמצמצמת את זמן ההמתנה של הממשלה. נתוני אוקטובר שפורסמו באיראן הצביעו על אינפלציה שנתית של 76.8 אחוז ועל עליית מחירים של 88.7 אחוז לעומת התקופה המקבילה בשנה הקודמת. באזורים הכפריים הנתון האחרון הגיע ל-107 אחוז, לעומת 85.5 אחוז בערים. גם בתוך חלוקת ההכנסות ניכר פער ברור: האינפלציה השנתית בעשירון השני הוערכה ב-85.8 אחוז, לעומת 74.8 אחוז בעשירון העליון.
המשמעות אינה רק שהמחירים עולים מהר. הם עולים באופן שפוגע יותר במשקי הבית החלשים, בפריפריה ובמי שחלק גדול מהכנסתם כבר מוקדש למזון, דיור ותחבורה. במצב כזה כל חודש נוסף של המתנה מדינית אינו נייטרלי. הוא שוחק קבוצה אחת הרבה יותר מקבוצה אחרת.
גם נתוני השכר משתלבים בתמונה. יו״ר ועדת התקציב בפרלמנט טען שכ-75 אחוז מעובדי המדינה משתכרים פחות מ-30 עד 35 מיליון תומאן בחודש, רמה שלדבריו אינה תואמת את יוקר המחיה. זהו נתון שמסר חבר פרלמנט, לא טבלת שכר מלאה שאפשר לבחון שורה אחר שורה, אבל הוא מסביר מדוע גם העלאת שכר נקודתית או סיוע זמני מתקשים לסגור את הפער.
הדיור הופך את הבעיה לעוד יותר חריפה. לפי הערכה שפורסמה הבוקר, 40 האחוזים התחתונים בחברה זקוקים כיום ל-70 עד 80 שנות חיסכון כדי לרכוש דירה של 70 מ״ר. זו הערכה שתלויה בהנחות על שכר, שיעור חיסכון ומחירי דירות, ולא נתון ממשלתי מחייב. ועדיין, עצם העובדה שמספרים כאלה הופכים לכותרת מלמדת שהדיור כבר אינו נתפס רק כמשבר מחירים, אלא כחסימה של ניידות חברתית בין דורות.
גם כשהמדינה מזהה כסף, היא מתקשה להפוך אותו למשאבים
התגובה הממשלתית עדיין נראית טכנית ומפוצלת. מוחמד-רזא עארף הודה שרק 4.3 אחוז מההכנסות שתוכננו בתקציב ממימוש נכסי מדינה אכן הושגו. לדבריו, בירוקרטיה, חשש של מנהלים מגופי פיקוח וטראומות מהפרטות קודמות מקשים על הביצוע. זו נקודה חשובה משום שהיא מראה שהבעיה אינה תמיד מחסור בנכסים או בתוכניות. לעיתים המדינה יודעת איפה אמור להיות הכסף, אבל אינה מצליחה להמיר את ההחלטה למשאב זמין.
במערכת הבנקאית מתנהל ויכוח דומה. כלכלנים מסוימים קוראים להעלות ריבית כדי לרסן נזילות ולכפות משמעת על בנקים בלתי מאוזנים, אבל מודים באותה נשימה שהמהלך יכול לפגוע בייצור, בהשקעות ובתעסוקה. כלומר, אין כאן פתרון בלי מחיר. ריבית נמוכה נשחקת מול אינפלציה חריגה, אבל ריבית גבוהה יכולה להעמיק עוד יותר את הקיפאון.
וזה מחזיר את הכלכלה לאותה נקודה שבה נמצאת המדיניות האזורית. גם כאן הממשלה מחפשת דרך להפעיל לחץ בלי לשלם את מלוא המחיר שלו. היא רוצה לרסן אינפלציה בלי לחנוק את העסקים, לממש נכסים בלי לפתוח מחדש משברים של הפרטה, ולשמור על כוח הקנייה בלי להרחיב עוד יותר את הנזילות. נכון לעכשיו, שום כלי אינו פותר את כל הבעיה.
גם מחאה מקצועית יכולה להשיג משהו, אבל רק כשהיא נשארת בתוך גבולות שהמערכת מוכנה לקבל
בתוך מערכת הבריאות הופיע סימן קטן אך מעניין לכך שהמדינה כן מגיבה כאשר המחאה נשארת מקצועית וממוקדת. לפי דיווח מקומי, מתוך שבעה אחים ואחיות בבית החולים פיאזבח׳ש שנקלעו להליכים מנהליים ומשפטיים לאחר מחאה מקצועית, הוסדרו במידה רבה ענייניהם של חמישה, וחלק מהשכר שנוכה הוחזר. שני מקרים עדיין נמצאים בטיפול.
אין בכך שינוי במבנה יחסי העבודה או הוכחה לכך שהמערכת פתוחה למחאות באופן כללי. אבל המקרה מראה שהשלטון אינו אטום לחלוטין ללחץ מלמטה, במיוחד כאשר הוא מועבר דרך גופים מקצועיים ואינו הופך למאבק פוליטי רחב. גם זו צורה של ניהול משבר: לא לפתוח את המערכת לגמרי, אבל לתת תיקונים נקודתיים כדי למנוע התרחבות של אי-שביעות הרצון.
בתשתיות האנרגיה, לעומת זאת, השיח פחות רך. משרד הנפט דורש לעדכן תוכניות חירום, שיקום והמשכיות תפקודית במתקנים. במקביל הוא מדגיש שאספקת הדלק לא נעצרה בזמן המלחמה. שתי האמירות נכונות יחד: המדינה רוצה להציג חוסן, אבל עצם הדגש על מיגון, שיקום והפחתת פגיעות מוכיח שהאיום על התשתיות עדיין נתפס כממשי ולא כתסריט שכבר עבר.
מסקנת הדסק: טהרן מרחיבה את מרחב המיקוח, אבל גם את מרחב הסיכון
הקו האיראני כרגע אינו בחירה בין מלחמה לדיפלומטיה. הוא ניסיון להשתמש בשתיהן יחד. דוחא מאפשרת לטהרן לבדוק מה ניתן לקבל בלי להכריז על משא ומתן ישיר. הורמוז מספק מנוף כלכלי. ההנחיה להגיב ללא מגבלה גאוגרפית מרחיבה את ההרתעה. הדיון בדוקטרינה הגרעינית מוסיף שכבה נוספת של אי-ודאות, בלי להפוך עדיין להחלטה רשמית.
אבל כל אחד מן המנופים האלה נושא גם מחיר איראני. עמימות גרעינית יכולה להרתיע, אבל גם להעניק הצדקה חדשה למי שרוצה לתקוף. שיבוש בהורמוז פוגע ביריבים, אבל גם בסחר, ביבוא ובכלכלה האיראנית. איום צבאי יכול לשפר את כוח המיקוח, אבל אינו מוריד את האינפלציה. והקריאה לאחדות נעשית קשה יותר כאשר הציבור שומע מעט על מה שקורה מאחורי הקלעים, בזמן שהשכר נשחק והדיור מתרחק.
לכן המבחן של טהרן אינו אם היא מסוגלת לייצר איום. היא כבר הוכיחה שהיא מסוגלת לגרום לאזור ולעולם להתחשב במחיר של הסלמה.המבחן הוא אם היא מסוגלת להמיר את הלחץ הזה בתוצאה שהאזרח ירגיש.
פחות סיכון למלחמה. יותר יציבות. שכר שמספיק ליותר. דירה שאינה מתרחקת בעוד עשור בכל שנה שעוברת. כל עוד ההמרה הזאת לא מתרחשת, איראן יכולה להרחיב את מרחב המיקוח שלה בחוץ, אבל במקביל היא מרחיבה גם את מרחב הסיכון בבית.
