טהראן מנסה לקדם באמצעות מתווכים את תוכנית שבעת הימים ולחבר בין הסדר מדיני לפתיחת מצר הורמוז, אך במקביל האיום על סעודיה, הלחץ בשוק העבודה ויציאת ההון חושפים שהזמן אינו פועל רק נגד ארצות הברית. איראן רוצה להציג את הורמוז, רוסיה והלחץ האזורי כמנופי מיקוח, אבל בתוך המדינה הדולר נשאר גבוה, התעסוקה הרשמית מתכווצת והצורך להוכיח יציבות ונאמנות הולך וגדל.
טהראן רוצה לתת לדיפלומטיה שבוע, לא ברור אם וושינגטון מוכנה
איראן מנסה הבוקר להציג מסלול קצר יחסית ליציאה מן המלחמה, אבל בלי לוותר על הכלים שאמורים לדחוף את ארצות הברית לקבל אותו. עבאס עראקצ'י אמר שטהראן ממשיכה במגעים רציפים עם המתווכים כדי לבחון כיצד ניתן ליישם את תוכנית שבעת הימים, ואף העלה אפשרות שניתן יהיה להשלים אותה בתוך פחות משבוע. זהו ניסוח דחוף יותר מהצהרות קודמות, והוא משקף רצון לייצר תחושה שהפתרון כבר נמצא בטווח מעשי. אלא שבפועל עדיין לא פורסם נוסח מוסכם, לא הובהר מה אמור לקרות בכל אחד מן הימים, לא נקבע מועד לסבב שיחות חדש ולא נמסר שארצות הברית קיבלה את ההצעה. לכן נכון לראות בכך ניסיון לקדם מסגרת איראנית דרך המתווכים, ולא סימן לכך שהסכם כבר נמצא מעבר לפינה.
התוכנית קושרת בין ההסדר המדיני לפתיחת מצר הורמוז ולחזרת השיט לשגרה, ובכך הופכת את המצר לא רק לזירת עימות אלא לקלף המרכזי שטהראן מציעה להניח על השולחן. המסר לוושינגטון פשוט: אם אתם רוצים ירידה במחירי האנרגיה, תנועה ימית סדירה ופחות סיכון באזור, הדרך לשם עוברת דרך הסכמה לתנאים של איראן. עראקצ'י מקפיד באותה נשימה להזכיר שהכוחות המזוינים מוכנים להגן על המדינה, והחיבור בין דיפלומטיה לאיום אינו מקרי. טהראן רוצה להיראות כמי שמציעה מוצא, אבל לא כמי שנאלצת לבקש אותו מתוך חולשה.
הבעיה היא שהמסגרת האיראנית עדיין תלויה בתגובה של הצד השני. כל עוד וושינגטון אינה מקבלת את לוח הזמנים, "שבעה ימים" הם יעד שטהראן מציבה לעצמה ולמתווכים, לא לוח שנה מוסכם. מכאן נובעת גם הדחיפות. ככל שמצב הביניים נמשך, איראן יכולה להמשיך לטעון שהלחץ עובד, אבל היא נדרשת במקביל לשלם יותר כדי להחזיק את אותה אסטרטגיה.
סעודיה ממחישה את הכוח של הלחץ האזורי וגם את הסיכון שבו
במקביל לדיבורים על מסלול קצר להסדרה הופעלו התרעות במזרח סעודיה ובנג'ראן בעקבות דיווחים על טילים וכטב"מים ששוגרו מתימן. ברשת הופצו טענות שלפיהן בית הזיקוק בראס תנורה הותקף ונשמעו בו פיצוצים, אך בעת פרסום הדיווחים לא הופיע אישור סעודי לפגיעה ולא פורסמה הודעה רשמית של אנצאראללה שלוקחת אחריות. לכן אפשר לאשר שהיו התרעות, אבל לא לקבוע שהמתקן אכן נפגע.
גם בלי אישור לפגיעה, עצם הבחירה בראס תנורה כיעד נטען משמעותית. מדובר בלב תשתית הנפט הסעודית, וכל איום עליו מחזק את המסר שהמלחמה אינה מוגבלת להורמוז או לשטח איראן. מבחינת טהראן, זו תזכורת למדינות המפרץ לכך שהמשך העימות יכול לפגוע בנמלים, בשדות תעופה, במתקני אנרגיה ובתנועה האווירית. אבל זה גם מנוף מסוכן. איראן זקוקה לסעודיה, לקטר ולעומאן כדי לשמור ערוצי תיווך פתוחים מול וושינגטון, וככל שהעימות חודר עמוק יותר לשטח סעודיה, כך קשה יותר לצפות מריאד להישאר מתווכת שממוקדת רק בהפחתת ההסלמה.
זהו אחד הפרדוקסים המרכזיים של המדיניות האיראנית כרגע. אותה רשת אזורית שמרחיבה את המחיר של המלחמה ומגדילה את כוח המיקוח של טהראן יכולה גם להקשות עליה לבנות את המסגרת המדינית שהיא רוצה. ככל שהשכנות מרגישות מאוימות יותר, כך הן עשויות לדרוש הסדר שמגביל לא רק את ארצות הברית אלא גם את השפעת איראן ושלוחותיה.
הורמוז מוצג כנשק נגד אירופה, אבל אותו שיבוש פוגע גם באיראן
הקו הבולט בתקשורת המזוהה עם משמרות המהפכה הוא שהמלחמה בהורמוז כבר חורגת מהמזרח התיכון. העלייה בעלויות הביטוח, מחירי ההובלה והשיבושים באספקת האנרגיה מוצגים כהוכחה לכך שגם אירופה מתחילה להרגיש את המחיר. לא פורסמו נתונים חדשים שמאפשרים להפריד באופן נקי בין השפעת המצר לבין גורמים כלכליים אחרים, ולכן הערך המרכזי של הפרסומים הוא נרטיבי: טהראן רוצה שהציבור האירופי יבין שהמשך המלחמה יגיע בסופו של דבר לחשבון החשמל, לתחבורה ולעלות הייצור.
מה שכמעט אינו מופיע באותו מסגור הוא שהשיבוש אינו חד-כיווני. אותם נתיבי שיט יקרים יותר פוגעים גם ביכולת של איראן לייצא, לייבא חומרי גלם, להפעיל מפעלים ולשמור על יציבות המטבע. הורמוז אמנם מאפשר לטהראן להעלות את מחיר המלחמה לאחרים, אבל הוא גם מגדיל את העלות של ניהול הכלכלה שלה עצמה. ככל שהמצר נשאר לא יציב, איראן צריכה להתמודד עם אותו סיכון שהיא מייצרת עבור העולם.
שיתוף הפעולה עם רוסיה מוצג כאחת הדרכים לצמצם את הפגיעות הזאת. הכותרות מדברות על השקעות, מסחר בגז ואפשרות להעברת גז רוסי דרך אזרבייג'ן. אלא שעדיין לא פורסמו חוזה מחייב, היקף השקעה או לוח זמנים ברור. מבחינה מדינית, עצם הפגישות מאפשר לטהראן לומר שהיא אינה מבודדת. מבחינה כלכלית, פגישה במוסקבה עדיין אינה צינור פעיל, מנגנון תשלום יציב או הסכם מחירים. הפער הזה חשוב במיוחד עכשיו, כאשר איראן מנסה להוכיח שיש לה חלופות אם הלחץ המערבי יימשך.
טקסי הנאמנות למוג'תבא ח'אמנאי נעשים חלק מהשגרה הפוליטית
במקביל למלחמה ולשיחות, הממסד ממשיך להשקיע בבניית סמכותו של המנהיג החדש. לפנות בוקר נערך ליד קברו של עלי ח'אמנאי טקס תחת הכותרת "לביכ, סייד מוג'תבא", ובו המשתתפים חידשו את נאמנותם למוג'תבא ח'אמנאי. לא פורסם מספר משתתפים ולא הוצג מידע שמאפשר להעריך את היקף התמיכה מעבר לאירוע עצמו, ולכן אין בסיס להפוך את הטקס להוכחה להסכמה ציבורית רחבה.
הבחירה לקיים את האירוע ליד קברו של אביו אינה מקרית. היא מחברת בין אבל, זיכרון והעברת סמכות, ומציגה את מוג'תבא לא רק כמנהיג הנוכחי אלא כממשיך הטבעי והישיר של הדור הקודם. ככל שהטקסים האלה חוזרים על עצמם, הם הופכים לחלק ממנגנון יצירת הרציפות של המשטר.
אבל עצם הצורך לחזור עליהם גם אומר משהו. המלחמה עוד לא הסתיימה, הכלכלה מתקשה להתייצב וההצעה המדינית עדיין תלויה בתגובה אמריקאית. במצב כזה, תמונות של נאמנות ואחדות הן לא רק טקסיות. הן ממלאות תפקיד פוליטי: להראות שהמערכת יציבה גם כאשר מסביבה הכול עדיין פתוח.
הדולר נרגע, אבל המשבר עוד כאן
שער הדולר נע הבוקר סביב 270 אלף תומאן, ללא תנודה חדה לעומת הימים האחרונים. לכאורה זה מסמן רגיעה, אבל בפרספקטיבה של חודש ושלושה חודשים התמונה נראית אחרת. המטבע האמריקאי עדיין התחזק בכ-6 אחוזים בחודש ובכ-40 אחוזים בשלושה חודשים, כך שהיציבות של הימים האחרונים אינה מחזירה את תחושת הביטחון שנשחקה.
ההסבר יכול להיות שילוב של התערבות בשוק, זהירות מצד סוחרים והמתנה להתפתחות מדינית. אותו דפוס נראה גם בשוק ההון: התאוששות נקודתית אינה מוחקת את יציאת הכסף שנרשמה במהלך השבוע. המשקיעים אינם בהכרח צופים קריסה מיידית, אבל הם גם אינם ממהרים להחזיר הון לפני שיתברר אם תוכנית שבעת הימים תוביל להסדרה או תסתיים בעוד סבב של לחימה.
וזו בדיוק הבעיה עם מצב ביניים ארוך. גם אם אין פאניקה, אין ודאות. כסף אינו צריך לברוח בבת אחת כדי לפגוע בכלכלה. די בכך שהוא יישב בצד, יעבור למטבע חוץ או יימנע מהשקעה חדשה. עבור הממשלה, הקושי אינו רק לעצור משבר. הוא להחזיר תחושת אופק.
התעסוקה חושפת כמה אנשים כבר יצאו מהמערכת הרשמית
הנתון הכלכלי הקשה ביותר ממשיך להגיע משוק העבודה. לפי סגן שר העבודה, כ-1.15 מיליון בני אדם יצאו מרשימת המבוטחים בביטוח החובה בין מרץ לסוף אוגוסט, בעוד שכ-300 אלף בלבד הצטרפו למקבלי דמי אבטלה. הוא גם הזהיר שאם המשק יתכווץ ב-7 עד 8 אחוזים, בין 1.2 ל-1.4 מיליון משרות עלולות להיעלם עד סוף השנה.
המספר הראשון דורש זהירות. הוא אינו אומר בהכרח ש-1.15 מיליון בני אדם פוטרו. חלקם יכלו לפרוש, לעבור לעבוד באופן עצמאי או בלתי פורמלי, להחליף מסגרת תעסוקה או להמשיך לעבוד בלי שהמעסיק ישלם עבורם ביטוח. אבל גם לאחר כל ההסתייגויות, מדובר בסימן קשה להתכווצות של שוק העבודה הרשמי ולשחיקה ברשת הביטחון הסוציאלית.
הפער בין מספר היוצאים ממערכת הביטוח לבין מספר מקבלי דמי האבטלה משמעותי במיוחד. הוא מעיד על קבוצה גדולה שעלולה להיעלם בין הקטגוריות: אנשים שכבר אינם בעבודה מבוטחת, אבל גם אינם בהכרח נספרים כמובטלים שמקבלים תמיכה. כך ייתכן שמדד אבטלה רשמי יישאר יציב יחסית בזמן שמאות אלפי אנשים מאבדים ביטוח, יציבות תעסוקתית ויכולת לתכנן את העתיד.
זהו בדיוק המחיר שקשה יותר למשטר להסתיר מאחורי שפת ההרתעה. כל עוד המשא ומתן נמשך, אפשר לטעון שהזמן מפעיל לחץ על וושינגטון. אבל כאשר עוד ועוד אנשים יוצאים מהמערכת הרשמית, אותו הזמן מפעיל לחץ גם על טהראן.
מסקנת הדסק: הזמן הוא עכשיו חלק ממשוואת המשא ומתן
איראן נכנסת ל-29 באוקטובר עם מסר כפול: יש תוכנית שאפשר ליישם במהירות, אבל אם היא לא תתקבל, מחיר ההמתנה ימשיך לעלות. הורמוז, האיום על תשתיות סעודיות והקשר עם רוסיה אמורים להמחיש את המחיר שהעולם ישלם. טקסי הנאמנות למוג'תבא ח'אמנאי נועדו להמחיש שהמערכת הפוליטית בבית נשארת יציבה.
אלא שהבעיה של טהראן היא שהזמן אינו נשחק רק אצל אחרים. הדולר עדיין גבוה, ההון עדיין זהיר, התעסוקה הרשמית מתכווצת, והמדינה נדרשת להשקיע יותר מאמץ כדי לשכנע שהשליטה בידיה. לכן הדחיפות של תוכנית שבעת הימים מעניינת לא משום שיש כבר הסכם, אלא בדיוק משום שאין. אם טהראן הרגישה שהיא יכולה להחזיק חודשים במצב הקיים בלי לשלם מחיר משמעותי, לא היה צורך לדבר על חלון קצר כל כך. היא עדיין רוצה להראות שהלחץ עובד על וושינגטון, אירופה ומדינות המפרץ. אבל ככל שהשבועות עוברים, ברור יותר שגם איראן עצמה מתחילה להרגיש את השעון.
