באיראן נערכים לאפשרות שהעימות יתחדש אחרי בחירות האמצע בארצות הברית, אך במקביל מנסים לבנות מסלול אזורי שיוכל למנוע את ההסלמה הבאה. טהרן משמרת את הורמוז כמנוף, דורשת ממדינות המפרץ לבחור צד ברור יותר ומדגישה את המחיר שהמלחמה כבר גבתה מארצות הברית. אלא שבתוך איראן מצב ההמתנה עצמו הופך לבעיה: יותר ממיליון בני אדם יצאו מרשימת הביטוח השכיר, הקמח והלחם מתייקרים, רכישת דירה מתרחקת ודוברת הממשלה כבר מודה שהציבור הוא הנפגע העיקרי ממצב של "לא מלחמה ולא שלום".
אין החלטה אמריקאית לתקוף, אבל השיח כבר עבר ליום שאחרי הבחירות
הכותרת הביטחונית הבולטת היא דיווח שלפיו וושינגטון הזהירה כמה ממדינות המפרץ להיערך לאפשרות של מערכה אמריקאית-ישראלית "קצרה אך עזה" נגד איראן לאחר בחירות האמצע ב-3 בנובמבר. הדיווח מבוסס על מקורות אנונימיים ואינו כולל אישור של הבית הלבן, צו נשיאותי או מועד מבצעי, ולכן אין בסיס לקבוע שהתקבלה החלטה לצאת למלחמה. החשיבות נמצאת במקום אחר: גם אם עדיין אין פקודת תקיפה, השיח האזורי כבר עבר משאלה כללית של "האם המלחמה תחזור" לשאלה הרבה יותר קונקרטית של מה עשוי לקרות אחרי הבחירות וכיצד מדינות המפרץ צריכות להיערך.
התקשורת הממסדית באיראן מנסה להחזיק גם כאן בשתי פרשנויות במקביל. מצד אחד היא מציגה את הפרסומים האמריקאיים כמלחמה פסיכולוגית ומדגישה את הסתירות בין הדיווחים השונים ואת העובדה שגם המקורות בארצות הברית אינם טוענים שטראמפ נתן אישור סופי. מצד שני, היא אינה מתעלמת מכך שצבאות ארצות הברית וישראל מכינים אפשרויות מבצעיות הכוללות, לפי אותם דיווחים, פגיעה במערכי הטילים, הכטב"מים, האנרגיה והגרעין. כלומר, המסר לציבור אינו שהאיום מומצא, אלא שהאיום אמיתי אך משמש גם כלי לחץ. מבחינת טהרן, זה מאפשר להציג את עצמה כמי שאינה נבהלת מן האיומים, אבל עדיין מתכוננת אליהם.
לתמונה הזאת מצטרף גם אומדן שלפיו עלות המלחמה לארצות הברית כבר חצתה 47 מיליארד דולר, ובהם כ-29 מיליארד להחלפת חימוש, כ-12 מיליארד להוצאות מבצעיות נוספות וכ-6.1 מיליארד להחלפת ציוד שאבד. המסמך שעליו מבוסס הדיווח לא פורסם במלואו, וגם לא ברור אם הוא כולל את מלוא עלויות תיקון הבסיסים שנפגעו, ולכן אין לראות במספר חשבון סופי. אבל מבחינת הנרטיב האיראני, עצם המספר חשוב. טהרן רוצה להראות שגם אם ארצות הברית מסוגלת להמשיך להילחם, היא אינה עושה זאת בחינם, וכל סבב נוסף יגיע עם מחיר כספי ופוליטי שהולך ומצטבר.
הממשלה כבר מודה שמצב ההמתנה פוגע קודם כל באזרח
דווקא האמירה החשובה ביותר של הבוקר לא הגיעה מן הצבא או ממשרד החוץ, אלא מדוברות הממשלה פאטמה מוהאג'ראני. היא אמרה שהממשלה מחפשת "שלום מכובד" שישמור על האינטרסים הלאומיים, והוסיפה שהנפגע העיקרי ממצב מתמשך של "לא מלחמה ולא שלום" הוא הציבור. לדבריה, כאשר המדינה אינה יודעת אם היא בדרך להסדר או לסבב נוסף, קשה לכלכלה לתכנן, קשה למשוך השקעות וקשה יותר להגן על כוח הקנייה.
הניסוח הזה ממשיך קו שכבר הופיע בדברי פזשכיאן, אבל הוא נעשה מפורש יותר. מצב הביניים אינו מוצג עוד רק כבעיה אסטרטגית שמקשה על הממשלה. הוא מוצג כמצב שפוגע ישירות באזרח. זו הבחנה חשובה, משום שהמשטר במשך חודשים השתמש באי-הוודאות גם כמנוף: כל עוד היריב אינו יודע אם הורמוז ייפתח, אם השיחות יתקדמו או כיצד תגיב איראן, לטהרן יש מרחב מיקוח. עכשיו הממשלה מודה בפועל שאותו מרחב מיקוח עולה לה גם בבית.
מוהאג'ראני לא ויתרה באותה נשימה על שפת ההרתעה. היא הבהירה שכל פגיעה נוספת בשטח איראן תיענה בכוח. בכך נשמר הקו הכפול של הממשלה: להכין את הציבור לאפשרות של הסדר בלי לייצר רושם שההסדר מגיע מתוך חולשה. מבחינת טהרן, "שלום מכובד" צריך להיות כזה שאפשר להציג כתוצאה של העמידה, לא ככניעה ללחץ. הבעיה היא שככל שהזמן עובר, קשה יותר להפריד בין המחיר שהלחץ גובה מן היריב לבין המחיר שהוא גובה מן הציבור האיראני.
מסלול אזורי מתחיל להיבנות, אבל איראן עדיין לא סומכת על המתווכות
במקביל לאיום האמריקאי, טהרן מנסה לבנות מסלול אזורי שיצמצם את הצורך להגיע להסדר רק דרך וושינגטון. מוהאג'ראני הציגה את המפגש בטהרן בהשתתפות איראן, סעודיה, טורקיה ופקיסטן כמודל של "ביטחון אזורי מבפנים", כלומר ניסיון לבנות מנגנון שבו מדינות האזור עצמן מנהלות את הסיכונים בלי להישען על מעצמות חיצוניות. להצעה הזאת מצטרף גם הרעיון שהציג שר החוץ העומאני בדר אל-בוסעידי לברית אי-תוקפנות בין שש מדינות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ, איראן ועיראק. אם מהלך כזה יתקדם, הוא עשוי ליצור מסגרת רחבה יותר מהמשא ומתן הישיר בין איראן לארצות הברית ולהכניס לתוכה גם את שאלת הבסיסים, השיט והיחסים הביטחוניים בין טהרן לשכנותיה.
אלא שהתגובה האיראנית לקטר ממחישה עד כמה האמון בתוך המסלול הזה מוגבל. משרד החוץ דרש מדוחא "להקפיד על כללי התיווך" ולהימנע מלאפשר לצדדים התוקפים להשתמש בשטחה ובמתקניה נגד איראן. המסר הזה חושף את הפרדוקס של המדיניות האיראנית כלפי מדינות המפרץ: טהרן רוצה שהן יהיו מתווכות, אבל אינה מוכנה לראות בהן צד ניטרלי אם במקביל הן מארחות כוחות אמריקאיים או מאפשרות פעילות שהיא רואה כעוינת.
לכן בניית מסגרת אזורית אינה רק עניין של להביא את כולם לחדר. היא דורשת הסכמה על השאלה מהי בכלל נייטרליות. מבחינת איראן, מדינה אינה יכולה להעביר הצעות בין טהרן לוושינגטון ובאותו זמן לאפשר להשתמש בשטחה לפעולות נגד איראן. מבחינת מדינות המפרץ, עצם הנוכחות האמריקאית היא חלק ממערך הביטחון שלהן. הפער הזה לא מונע תיווך, אבל הוא מסביר מדוע גם מסלול אזורי שנראה הגיוני על הנייר אינו בהכרח קל יותר מן המסלול הישיר מול ארצות הברית.
הורמוז נשאר קלף גם בלי סגירה מוחלטת
הצי האיראני דיווח כי מכלית שהוגדרה "מפרה" כיבתה את מערכת הזיהוי שלה, נכנסה לאזור אסור ממזרח למצר הורמוז, פגעה במוקש ועלתה באש. אלא שאיראן לא פרסמה את שם הספינה, הדגל שלה, בעליה, המטען או מצב אנשי הצוות, ונכון לפרסומים שנבדקו גם מנגנוני הבטיחות הימיים הבינלאומיים לא אישרו את האירוע. לכן אין בסיס לקבוע שהמכלית אכן נפגעה כפי שתואר.
אבל מבחינת ההרתעה, איראן אינה זקוקה בהכרח לאימות מלא של האירוע כדי להשיג חלק מן האפקט. עצם הטענה שמכלית שעברה ללא תיאום עלתה על מוקש מייצרת שאלה שכל חברת ספנות וחברת ביטוח צריכות להכניס לחישוב: מה הסיכון אם נמשיך לעבור באזור בלי לקבל את כללי המשחק שטהרן מנסה לכפות. במובן הזה, חוסר הוודאות עצמו הוא כלי. איראן אינה חייבת להכריז שהמצר סגור לחלוטין. אם מספיק קברניטים, חברות ומבטחים מאמינים שהמעבר מסוכן, עלויות התנועה עולות והיכולת האיראנית לגבות מחיר נשמרת.
זה גם מסביר מדוע הורמוז נשאר כל כך מרכזי במגעים המדיניים. טהרן אינה מחזיקה רק באפשרות לחסום נתיב. היא מחזיקה באפשרות להציע בחזרה ודאות, והוודאות הזאת היא כבר נכס שניתן לנהל עליו משא ומתן.
הגרעין נשאר בערפל: אין סימנים לשיקום, אבל גם אין דרך לדעת מה קרה לחומר
גם בזירה הגרעינית התמונה רחוקה מהכרעה. רפאל גרוסי אמר במועצת הביטחון כי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לא זיהתה מאז יוני 2025 פעילות לשיקום המתקנים שנפגעו. לכאורה זה יכול להישמע כהוכחה שתוכנית הגרעין נותרה משותקת, אבל גרוסי עצמו הדגיש את מגבלת המידע: לסוכנות אין כיום גישה ישירה לאתרים והיא נשענת במידה רבה על תצלומי לוויין ועל ניטור מרחוק.
הבעיה החריפה ביותר היא מלאי האורניום המועשר ברמה גבוהה, כ-440 קילוגרם שעליהם דיווחה איראן בעבר. הסוכנות אינה יכולה כיום לוודא היכן הם נמצאים, מה מצבם, אם הועברו או אם השתנה הרכבם. לכן "לא זוהתה פעילות שיקום" אינו שווה ל"התוכנית אינה פעילה". המשמעות המדויקת הרבה יותר מוגבלת: מבחוץ לא נראית בנייה מחדש של המתקנים שנפגעו, אבל גם אין פיקוח שמאפשר לסגור את סימני השאלה לגבי החומר שכבר היה בידי איראן.
מבחינת טהרן, העמימות הזאת יכולה להעניק יתרון במשא ומתן. מבחינת הצד השני, היא גם יכולה להפוך לסיבה לדרוש פיקוח עמוק יותר. לכן ככל שהזמן עובר בלי גישה של סבא"א, גם חוסר המידע עצמו נעשה חלק מן המשבר.
יותר ממיליון יצאו מרשימת הביטוח, וזה אולי הנתון החמור ביותר של הבוקר
הנתון הפנימי הבולט ביותר מגיע משוק העבודה. סגן שר העבודה מאלכ חוסייני מסר כי בין מרץ לסוף אוגוסט יצאו כ-1.15 מיליון בני אדם מרשימת המבוטחים השכירים, ורק כ-300 אלף מהם נוספו למקבלי דמי אבטלה. הוא גם העריך שאם המשק יתכווץ השנה ב-7 עד 8 אחוזים, איראן עלולה לאבד עד סוף השנה בין 1.2 ל-1.4 מיליון משרות.
חשוב מאוד לא להפוך את 1.15 מיליון למספר מפוטרים. יציאה מרשימת הביטוח יכולה להתרחש גם בעקבות פרישה, מעבר לעבודה עצמאית או בלתי פורמלית, סיום חוזה או מצב שבו העובד ממשיך לעבוד אבל המעסיק מפסיק לשלם עבורו ביטוח. אבל גם לאחר ההסתייגות, מדובר בנתון קשה. הוא מצביע על התכווצות משמעותית של השוק הרשמי ועל מספר גדול של עובדים שמאבדים את אחת ההגנות החשובות ביותר שמעניקה עבודה פורמלית.
וזה בדיוק המקום שבו "לא מלחמה ולא שלום" הופך ממונח מדיני למצב חברתי. מפעל שאינו יודע אם יהיו סנקציות חדשות, תקיפה נוספת, הפסקות חשמל או שיבושים ביבוא אינו ממהר לגייס עובדים חדשים. עסק אינו משקיע אם אינו יודע מה יהיה שער המטבע בעוד חודש. עובד שעובר לעבודה בלתי פורמלית אולי עדיין מביא כסף הביתה, אבל הוא עושה זאת בלי אותה רמת ביטוח, פנסיה והגנה מפני אבטלה. ככל שהמצב הזמני נמשך, הזמניות עצמה הופכת למבנה של שוק העבודה.
הלחם מתייקר, והדירה מתרחקת ל-82 שנות שכר
אותו לחץ נראה גם במוצר הבסיסי ביותר. לפי נציגי הענף, מחיר החיטה המשמשת ללחם תעשייתי עלה מ-23,860 ל-60 אלף תומאן לקילוגרם, ומחיר הקמח עלה מכ-30,200 לכ-78,700 תומאן. בעקבות זאת מחיר בגט גדול עלה מ-60 ל-90 אלף תומאן. השינוי אינו חל באותה צורה על הלחם המסורתי המסובסד, ולכן אין להסיק שמחיר כל הלחם באיראן קפץ באותו שיעור. אבל העלייה משפיעה על מאפיות תעשייתיות, מסעדות ומוצרי מזון שמשתמשים בקמח הזה, ולכן יכולה לחלחל להרבה מעבר לבגט עצמו.
הדיור מציג את אותו סיפור בטווח ארוך יותר. מומחה לשוק העריך שעובד שכיר רגיל צריך לחסוך 82 שנות שכר כדי לרכוש דירה של 80 מ"ר. זו אינה סטטיסטיקה ממשלתית אלא הערכת מומחה, אבל היא ממחישה היטב את עומק הפער בין השכר לבין מחיר הנכס. העובד לא מתמודד רק עם שאלה אם יוכל לקנות דירה השנה. מבחינת חלק גדול מהציבור, עצם הרעיון של רכישת דירה הופך לתרחיש שקשה יותר לדמיין.
גם כאן מצב הביניים פוגע משני הצדדים. החשש ממלחמה מעכב עסקאות והשקעות, אך אינו גורם בהכרח לירידה מקבילה בעלויות הקרקע, הבנייה והשכירות. לכן השוק יכול לקפוא בלי להפוך לזול יותר. זו אולי אחת הצורות הקשות ביותר של אי-ודאות: המשפחה אינה קונה כי העתיד מסוכן מדי, אבל גם ההמתנה אינה מקרבת אותה לבית.
הערכת הדסק: איראן בונה שלוש שכבות הגנה, אבל הזמן עובד נגדה
התמונה של 28 באוקטובר אינה של איראן שממתינה פסיבית למה שיקרה אחרי בחירות האמצע. טהרן מנסה לפעול בשלוש שכבות במקביל. הראשונה היא ההרתעה הצבאית והימית, כאשר הורמוז נשאר מנוף שמסוגל להעלות את מחיר ההסלמה גם בלי חסימה מוחלטת. השנייה היא בניית מסגרת אזורית שבה סעודיה, טורקיה, פקיסטן, עומאן ומדינות המפרץ יהיו חלק ממנגנון שימנע מלחמה נוספת. השלישית היא הניסיון להראות לציבור וליריב שהמלחמה כבר עלתה לארצות הברית עשרות מיליארדי דולרים ולכן גם לוושינגטון יש אינטרס להימנע מסבב נוסף.
אלא שהשעון הפנימי מתקדם בקצב אחר. יותר ממיליון בני אדם יוצאים ממערכת הביטוח השכיר, מחירי הקמח והלחם עולים, האפשרות לרכוש דירה מתרחקת והממשלה עצמה כבר מודה שהציבור משלם את המחיר של חוסר ההכרעה. ההרתעה יכולה לייצר כוח מיקוח, אבל היא אינה יכולה להחליף השקעה. הורמוז יכול להעלות את מחיר המלחמה בעולם, אבל הוא אינו מייצר לבדו משרות חדשות באיראן. ואיום בתגובה חריפה יכול להרחיק תקיפה, אבל הוא אינו מקצר את מספר השנים שמשפחה צריכה לחסוך כדי לקנות בית.
לכן הסימן החשוב של הבוקר אינו אם ארצות הברית כבר החליטה לתקוף. אין לכך הוכחה.
הסימן החשוב יותר הוא שכל הצדדים כבר מתכוננים לאפשרות שהשאלה תחזור אחרי 3 בנובמבר, בעוד בתוך איראן ההמתנה עצמה נעשית יקרה יותר.
טהרן רוצה להגיע ליום שאחרי הבחירות עם כמה שיותר קלפים ביד. הבעיה היא שכל יום נוסף שהיא מחזיקה בהם עולה יותר לציבור שהיא מבקשת לשכנע להמשיך להחזיק מעמד.
