ניצולם של בני אדם ברפובליקה האסלאמית של איראן ממחיש את הקשר העמוק בין פשיעה מאורגנת חוצת גבולות לבין פעילות פלילית בחסות המדינה. על פי הניתוח המוצג במאמר זה, פעילות זו מנוהלת ומוגנת בעיקר בידי משמרות המהפכה והבסיג', הכוח הצבאי-למחצה הכפוף להם.

בעוד שהקהילה הבינלאומית נוהגת לבחון את התנהלותה של איראן בעיקר דרך סוגיות הפצת הנשק הגרעיני, הפעלת ארגוני שלוחה באזור והפרות זכויות האדם בתוך המדינה, השימוש השיטתי בסחר בבני אדם להפקת רווחים כלכליים נרחבים נותר היבט שלא זכה למענה מספק במסגרת הסנקציות המוטלות על המשטר.

משמרות המהפכה והבסיג' מתפקדים למעשה כרשת פשיעה חוצת גבולות, החמושה בכבדות ומשולבת במנגנוני המדינה. פעילותה מבוססת על הפקת רווחים מתנועת אוכלוסיות פגיעות, מניצולן ומהפיכתן למקור הכנסה בענפים שונים של הכלכלה האיראנית.

כדי להבין את היקף הפעילות הזאת, את הרווחים הכלכליים שהיא מניבה ואת כישלונה של מערכת הסנקציות הבינלאומית להתמודד עמה ביעילות, יש לבחון תחילה כיצד מוגדר סחר בבני אדם במערכות המשפט המרכזיות, ובהן האיחוד האירופי, ארצות הברית ואיראן עצמה.

סחר בבני אדם במשפט הבינלאומי ובחוק האיראני

סחר בבני אדם מוכר ברחבי העולם כהפרה חמורה של זכויות האדם, אולם מנגנוני האכיפה וההגדרות המשפטיות משתנים בין מדינות ואזורים.

באיחוד האירופי מוגדרת העבירה במסגרת דירקטיבה 2011/36/EU, הכוללת גיוס, הובלה, העברה, החזקה או קליטה של בני אדם באמצעות איומים, שימוש בכוח, כפייה, חטיפה, מרמה או הטעיה, במטרה לנצלם.

המסגרת המשפטית האירופית קובעת במפורש כי ניצול כולל עבודת כפייה, ניצול מיני, שעבוד וסחר באיברים. עוד נקבע כי הסכמתו של הקורבן אינה רלוונטית מבחינה משפטית כאשר נעשה שימוש באמצעי כפייה או הטעיה.

בארצות הברית, החוק להגנה על קורבנות סחר בבני אדם משנת 2000 (Trafficking Victims Protection Act – TVPA) מגדיר צורות חמורות של סחר בבני אדם בשתי קטגוריות מרכזיות.

הקטגוריה הראשונה היא סחר למטרות מין, הכולל גרימה לביצוע מעשה מיני מסחרי באמצעות כוח, מרמה או כפייה, או מעורבות של קטינים בפעילות כזו. הקטגוריה השנייה היא סחר למטרות עבודה, הכולל גיוס, החזקה או הובלה של בני אדם לצורך העסקתם בתנאי עבדות, עבודת כפייה, שעבוד בשל חוב או צורות אחרות של ניצול בלתי רצוני.

המסגרת האמריקאית קושרת בין עבירות אלה לבין פשיעה כלכלית, בין היתר באמצעות חוק הסודיות הבנקאית (Bank Secrecy Act), המאפשר לרשויות לפעול נגד הכנסות בלתי חוקיות שמקורן ברשתות סחר בבני אדם.

לעומת זאת, המסגרת המשפטית הפנימית באיראן יוצרת מראית עין של עמידה בדרישות החוק, בעוד שלפי המאמר היא מסתירה מעורבות עמוקה של גורמי מדינה בפעילות הפלילית.

הפרלמנט האיראני אישר בשנת 2004 חוק למאבק בסחר בבני אדם, האוסר לכאורה על סחר באמצעות איומים, שימוש בכוח והטעיה. עם זאת, החוק סובל מליקויים מהותיים: הוא אינו כולל הגדרה מקיפה התואמת את הסטנדרטים הבינלאומיים, מערבב בין סחר בבני אדם לבין הברחת מהגרים ואינו מעניק הגנות מוסדיות מספקות לקורבנות.

חשוב מכך, איראן נמנעה לאורך השנים מאשרור הפרוטוקול למניעה, לדיכוי ולהענשה של סחר בבני אדם משנת 2000, הידוע כפרוטוקול פלרמו.

כתוצאה מכך, מחלקת המדינה האמריקאית מסווגת בעקביות את איראן בדרגה השלישית (Tier 3), שהיא הדרגה הנמוכה ביותר בדירוג המדינות למאבק בסחר בבני אדם.

סיווג זה מדגיש את מדיניותה המתועדת של הממשלה בכל הנוגע לסחר בבני אדם, ואת היעדר המאמצים למנוע גיוס ילדים ללחימה בידי כוחות הביטחון של המדינה, ובמיוחד משמרות המהפכה והבסיג'.

ניצול פליטים וילדים לטובת מלחמות השלוחה של איראן

בחינת תופעת הסחר בבני אדם באיראן מצביעה על דפוס ניצול מאורגן, הפועל במגזרים שונים של הכלכלה והחברה. הביטוי הבולט ביותר לפעילות הנתמכת בידי המדינה נמצא במערכת הצבאית והצבאית-למחצה.

כוח קודס של משמרות המהפכה וארגון הבסיג' מנצלים באופן שיטתי מהגרים חסרי מעמד חוקי, פליטים וילדים כדי לתמוך במלחמות שמנהלת איראן באמצעות ארגוני שלוחה ברחבי המזרח התיכון.

באמצעות שיטות גיוס מטעות, כפייה כלכלית ואיומים ישירים בגירוש, משמרות המהפכה מכוונים בעיקר לאוכלוסיות הפליטים האפגנים והפקיסטנים המתגוררות בשטח איראן, הנמצאות במצב של פגיעות כלכלית וחברתית קשה.

בני אוכלוסיות אלה מגויסים בכפייה או באמצעות הטעיה ליחידות צבאיות הנתמכות בידי איראן, ובראשן חטיבת פאטמיון, המורכבת בעיקר מלוחמים אפגנים, וחטיבת זינביון, המורכבת בעיקר מלוחמים פקיסטנים.

היחידות הללו נשלחות לאזורי לחימה, ובהם סוריה ועיראק.

במקביל, ארגון הבסיג' מגייס ילדים איראנים, לעיתים בני 12 בלבד, ומפעיל עליהם לחצים להשתתף בתהליכי אינדוקטרינציה צבאית ובתפקידי סיוע ללחימה.

על פי ההגדרות המשפטיות בארצות הברית ובאיחוד האירופי, פעולות אלה מהוות צורות חמורות של סחר בבני אדם, שכן הן נשענות על ניצול מצוקה, פגיעות וכפייה כדי להעסיק בני אדם בתנאים מסוכנים ובלתי רצוניים במסגרת צבאית.

הרווח הכלכלי שמפיקים משמרות המהפכה מדפוס ניצול זה עצום, אף שלעיתים נכון יותר לראות בו חיסכון בהוצאות מאשר הכנסה ישירה.

הפעלת כוחות צבא סדירים מחייבת השקעות נרחבות, הכוללות תשלום משכורות, ביטוח חיים, הכשרה ממושכת, מערכי תמיכה לוגיסטיים מתקדמים והטבות ארוכות טווח לחיילים משוחררים, לנכי צבא ולאלמנות.

באמצעות גיוס מהגרים חסרי אמצעים וילדים פגיעים ללוחמה בלתי סדירה, משמרות המהפכה משיגים למעשה כוח אדם שניתן להחליפו בקלות, שאינו מקבל שכר כלל או משתכר סכומים נמוכים במיוחד.

לפי הניתוח במאמר, פעילות בלתי חוקית זו חוסכת למדינה האיראנית הוצאות צבאיות בהיקף של מיליארדי דולרים, ומאפשרת להפנות משאבים למונופולים עסקיים מקומיים הנשלטים בידי משמרות המהפכה ולרשתות מימון הטרור האזוריות שלהם.

במובן זה, הסחר בבני אדם לצורכי לחימה מסבסד ישירות את שאיפותיה הגיאופוליטיות של איראן. הוא מאפשר למשטר להקרין עוצמה ברחבי הלבנט, תוך צמצום השפעתן של העלויות האמיתיות הכרוכות במלחמה מתמשכת במספר חזיתות על הכלכלה הרשמית של המדינה.

סחר למטרות ניצול מיני והרווחים שמפיקים משמרות המהפכה מניצול נשים

מעבר למערכת הצבאית, משמרות המהפכה מפיקים, על פי המאמר, רווחים כספיים ישירים ומשמעותיים גם מתעשיית הסחר בבני אדם למטרות ניצול מיני.

איראן משמשת מדינת מוצא, מעבר ויעד מרכזית לסחר בנשים ובנערות למטרות ניצול מיני.

העוני הנרחב במדינה, שהוחרף בעקבות שחיתות מערכתית וניהול כלכלי כושל, הוביל לירידה משמעותית בגיל הכניסה לזנות ודחף אלפי נשים איראניות לידי רשתות סחר מאורגנות.

ארגוני הפשיעה הללו מעבירים קורבנות בתוך איראן, בין היתר למרכזים דתיים דוגמת העיר משהד, וכן אל מחוץ למדינה, בעיקר לעיראק, לאיחוד האמירויות ולמדינות נוספות במפרץ הפרסי.

לטענת הכותבת, מאחר שמשמרות המהפכה ומנגנוני המודיעין שלהם שולטים באופן נרחב במעברי הגבול, בנמלי התעופה ובמחסומי הביטחון הפנימיים, פעילות סחר חוצת גבולות בהיקף כזה אינה יכולה להתקיים ללא סיוע ישיר או מעורבות מצד גורמים במנגנונים אלה.

דוחות חקירה ומעקבים של ארגוני זכויות אדם מתעדים, לפי המאמר, כיצד אנשי משמר הגבול, פקידי מכס ומפקדים במשמרות המהפכה מקבלים תשלומי שוחד וטובות הנאה כספיות משמעותיות בתמורה להבטחת מעברן של קורבנות הסחר.

באמצעות גביית תשלומים מרשתות הסחר למטרות מין, גורמים במשמרות המהפכה מפיקים רווח ישיר מניצולן של נשים איראניות.

כך, בעוד שהרפובליקה האסלאמית מצהירה על התנגדות נחרצת למה שהיא מכנה שחיתות מוסרית, גורמים מושחתים במנגנוני המדינה מתעלמים מאותן תופעות כל עוד ההכנסות הבלתי חוקיות ממשיכות לזרום לידיהם.

עבודת כפייה, הברחת מהגרים וכלכלת הגבולות

מנגנון גביית התשלומים והפקת הרווחים מפעילות בלתי חוקית אינו מוגבל לתעשיית הסחר למטרות מין. הוא מתרחב גם לתחומי הסחר בבני אדם לצורכי עבודה והברחת מהגרים דרך גבולות איראן.

מיקומה הגיאוגרפי של איראן הופך אותה לצומת מעבר מרכזי עבור מהגרים מאפגניסטן ומפקיסטן המבקשים להגיע לאירופה דרך טורקיה.

תנועתן של אוכלוסיות חסרות מעמד חוקי אלה נשלטת במידה רבה בידי רשתות הברחה נרחבות.

אף שמבחינה משפטית קיימת הבחנה בין הברחת מהגרים לבין סחר בבני אדם, שתי העבירות משתלבות זו בזו במציאות הכלכלית באזורי הגבול של איראן.

מהגרים נאלצים לעיתים קרובות להתמודד עם שעבוד בשל חוב, סחיטה ועבודת כפייה בענפי החקלאות והבנייה הבלתי פורמליים במדינה, במטרה להחזיר את דמי ההברחה הגבוהים שנדרשו לשלם.

משמרות המהפכה מפקחים באופן הדוק על נתיבי המעבר הבלתי חוקיים בגבולות המדינה ושולטים בהם במידה רבה.

אלא שבמקום לפרק את רשתות הפשיעה, הם הופכים אותן, לפי המאמר, לחלק ממנגנון כלכלי ממוסד, שבמסגרתו נגבים מהמבריחים מעין "מיסים" ודמי חסות.

כתוצאה מכך נוצרת כלכלת צללים בהיקף של מיליארדי דולרים.

משמרות המהפכה מנצלים את שליטתם בביטחון הגבולות כדי להפעיל מערכת סחיטה נרחבת, המפיקה רווחים ישירים ממצוקתם של מיליוני בני אדם המבקשים להגר.

כל מהגר הנכפה לעבוד כדי לפרוע חוב, וכל ילד הנאלץ לבצע עבודת כפיים קשה בסדנת ייצור נצלנית באיראן, תורמים למערכת כלכלית שבה כוח עבודה זול ופגיע מסבסד את כשליו המבניים של המשטר.

כך הופכת המצוקה האנושית לאמצעי לצמצום עלויות וליצירת הכנסות, בעוד שהמחיר משולם בידי האוכלוסיות החלשות ביותר.

נקודת העיוורון של הסנקציות: כיצד הכנסות מסחר בבני אדם חומקות מפיקוח בינלאומי

למרות הטענות בדבר מעורבותם של משמרות המהפכה והבסיג' באחת מרשתות הסחר בבני אדם הנרחבות והרווחיות ביותר במזרח התיכון, מערך הסנקציות הבינלאומי אינו מתמודד באופן מספק עם פעילותם בתחום זה.

ארצות הברית והאיחוד האירופי הטילו לאורך השנים מאות סנקציות על גורמים וישויות איראניים.

עם זאת, מרבית הסנקציות מתמקדות בהפצת נשק גרעיני, בפיתוח טילים בליסטיים, במתן סיוע חומרי לארגוני טרור ובדיכוי אלים של מחאות בתוך איראן.

מדובר ביעדים חשובים של מדיניות החוץ המערבית, אך היעדר התייחסות ממוקדת לסחר בבני אדם מצד משמרות המהפכה וחברות הקשורות אליהם יוצר נקודת עיוורון רגולטורית משמעותית.

פרצה זו מאפשרת למשטר לשמר מקור הכנסה חשוב, שאינו זוכה לאותה רמת פיקוח ואכיפה המופעלת על מקורות הכנסה אחרים.

הרווח הכלכלי שמפיקים משמרות המהפכה מהיעדר סנקציות ממוקדות בתחום הסחר בבני אדם בא לידי ביטוי בשני מישורים מרכזיים.

ראשית, סחר בבני אדם הוא במידה רבה פעילות פלילית המבוססת על תשלומים במזומן ועל נזילות כספית גבוהה.

בניגוד להכנסות המדינה מייצוא נפט ומוצרים פטרוכימיים, הנמצאות תחת פיקוח הדוק יחסית של המערכת הבנקאית הבינלאומית וניתנות לחסימה באמצעות המשרד האמריקאי לפיקוח על נכסים זרים (OFAC), קשה בהרבה להתחקות אחר כספים שמקורם בסחר בבני אדם.

מיליוני הדולרים המופקים משוחד במעברי גבול, מגביית תשלומים מרשתות סחר למטרות מין ומניצול עבודת כפייה מולבנים במהירות באמצעות מנגנוני הלבנת הון מבוססי סחר, רשתות חוואלה אזוריות והשקעות בנדל"ן במדינות שכנות.

מערכת החוואלה מאפשרת העברת כספים באמצעות רשתות מתווכים המבוססות על אמון וקיזוז התחייבויות, לעיתים מבלי שהכסף יעבור ישירות דרך מערכת הבנקאות הרשמית.

מכיוון שהמוסדות הפיננסיים בעולם אינם מחויבים במידה מספקת לזהות סימני אזהרה ייחודיים לסחר בבני אדם בחסות המדינה האיראנית, משמרות המהפכה יכולים לשלב את הכספים הבלתי חוקיים במערכת הפיננסית האזורית ביתר קלות.

שנית, כאשר הקהילה הבינלאומית אינה מבודדת את הגופים המסחריים, חברות הקש ואנשי הקשר האזוריים האחראים על התשתית הלוגיסטית של רשתות הסחר, היא מאפשרת למשטר להמשיך להפעיל את המנגנונים התומכים בהן.

סחר בבני אדם מחייב תשתיות פיזיות וכלכליות: חברות תחבורה להעברת מהגרים, נכסי נדל"ן המשמשים להחזקת קורבנות וחברות קש פיננסיות להעברת שוחד ותשלומים בלתי חוקיים.

אולם הסנקציות האמריקאיות והאירופיות מתמקדות בעיקר במפקדים צבאיים ובגורמים הקשורים לתוכנית הגרעין של איראן.

כתוצאה מכך, פעילים בדרגי ביניים, מפקדים אזוריים בגבולות ואנשי עסקים אזרחיים מושחתים, המנהלים את הפעילות היומיומית של רשתות הסחר, נותרים במידה רבה מחוץ למעגל האכיפה.

גורמים אלה ממשיכים לנוע בין מדינות, להשתמש בשירותי בנקאות אזוריים ולנהל חברות קש, מבלי להתמודד בהכרח עם סכנה ממשית של הקפאת נכסים או צווי מעצר בינלאומיים.

סגירת הפרצות: פגיעה ממוקדת ברשתות הסחר של משמרות המהפכה

כדי לפרק את כלכלת הצללים הרווחית הזאת, ארצות הברית והאיחוד האירופי נדרשים לשנות באופן יסודי את אסטרטגיית הסנקציות שלהם ולהתמקד במפורש בפעילות הסחר בבני אדם של משמרות המהפכה, כעבירות מקור המניבות הכנסות מפשיעה כלכלית.

משרד האוצר האמריקאי צריך להפעיל את חוק מגניצקי הגלובלי לאחריות בגין הפרות זכויות אדם (Global Magnitsky Human Rights Accountability Act), ולהטיל באמצעותו סנקציות ממוקדות על מפקדי גבולות במשמרות המהפכה, על קציני גיוס בארגון הבסיג' ועל גורמי אכיפת חוק איראניים המעורבים בסחר בבני אדם למטרות עבודה וניצול מיני.

במקביל, על הנציבות האירופית להשתמש בכלים שמעמידה לרשותה הדירקטיבה השישית של האיחוד האירופי למאבק בהלבנת הון (AMLD6), כדי לחזק את הפיקוח של מוסדות פיננסיים אירופיים על תנועות כספים בלתי חוקיות שמקורן ברשתות סחר איראניות.

לצורך כך, על סוכנות המשטרה האירופית, יורופול, ועל רשות הבנקאות האירופית לפרסם דפוסי פעולה וסימני אזהרה מעודכנים שיסייעו לזהות כיצד משמרות המהפכה מלבינים הכנסות שמקורן בניצול בני אדם באמצעות מערכות פיננסיות במזרח התיכון ובאירופה.

בסופו של דבר, היעדר סנקציות ממוקדות ומשמעותיות נגד משמרות המהפכה והבסיג' בגין סחר בבני אדם מאפשר לארגון המוגדר כארגון טרור להפעיל רשת פשיעה חוצת גבולות, רווחית במיוחד ובחסות המדינה, כמעט ללא חשש מענישה בתחום זה.

ניצול פליטים אפגנים, כפיית שירות צבאי על ילדים והפיכת נשים איראניות למקור הכנסה אינם רק הפרות טראגיות של זכויות האדם. על פי הניתוח המוצג במאמר, מדובר במנגנונים שיטתיים ומכוונים ליצירת הכנסות, שנועדו לעקוף את הבידוד הכלכלי הבינלאומי.

כל עוד הקהילה הבינלאומית תמשיך להתייחס למשמרות המהפכה בעיקר כאל יריב גיאופוליטי, ולא גם כאל ארגון פשיעה הנשען על רווחים כלכליים שמקורם בסבל אנושי, יוכל המשטר להמשיך לנצל אוכלוסיות פגיעות כדי לממן את הישרדותו ולהרחיב את השפעתו האזורית.