התקשורת הביטחונית באיראן ממשיכה להציג תמונה של שליטה: מכלית רביעית שלפי הצבא נפגעה ממוקש במצר הורמוז, וכלי טיס אמריקאי תשיעי שלטענת משמרות המהפכה הונחת באמצעות לוחמה אלקטרונית. אלא שבאותו בוקר עצמו עולה מתוך העיתונות האיראנית נרטיב נוסף: האם-מיהן שואל כיצד יוצאים ממצב של ״לא מלחמה ולא שלום״, כיהאן מזהיר מפני טיפול כושל במחירי הדלק, ואילנ״א ושרק מחזירים את הדיון לקצבאות, שכירות, בריאות ועוני.
במרחב הביטחוני, הנרטיב הוא של שליטה הולכת ומתרחבת
הבוקר נפתח בעוד שתי הודעות שנועדו לחזק את תמונת השליטה האיראנית. חיל הים הודיע כי מכלית נוספת, שהוגדרה ״מפרה״, שטה באזור אסור ממזרח להורמוז כשמערכת הניווט שלה כבויה, פגעה במוקש ועלתה באש. לפי ההודעה, זו כבר המכלית הרביעית שנפגעה בתוך יממה. זמן קצר לאחר מכן הודיעו משמרות המהפכה כי מומחי לוחמה אלקטרונית השתלטו מדרום לקשם על כלי טיס אמריקאי מדגם MQM-170 והנחיתו אותו בשלמותו, וכי מדובר בכלי התשיעי מסוגו שנלקח שלל.
בשני המקרים, העיתונות המזוהה עם מנגנוני הביטחון מציגה את האירועים כחלק מאותו סיפור: איראן אינה רק מגיבה לאיום אלא מנהלת את המרחב. בהורמוז היא מגדירה נתיבים וכללי מעבר, ובאוויר היא מציגה יכולת להשתלט על כלי טיס באמצעות לוחמה אלקטרונית. עם זאת, בפרסומים שנבדקו לא הוצגו שמות המכליות, דגלים, נתוני ניווט מלאים או תיעוד עצמאי של האירועים, וגם הטענה בנוגע לכלי הטיס אינה מגובה באימות חיצוני. לכן הערך המרכזי של הפריטים הוא בהבנת הנרטיב שהמערכת הביטחונית מבקשת לקדם, לא באימות מלא של התוצאה המבצעית.
מעניין שדווקא בתוך השיח האיראני מופיעה גם ביקורת על הניסיון לתרגם את הורמוז מסמל צבאי למקור הכנסה. עסר-איראן תקף יום קודם אומדנים של גורמים המזוהים עם חזית פיידארי, שטענו להכנסות עתק אפשריות מאגרות מעבר במצר, והזכיר את מגבלות המשפט הבינלאומי ואת הפער בין המספרים שהוצגו לבין סדרי הגודל של הכנסות הנפט האיראניות. הוויכוח הזה אינו מערער בהכרח על חשיבותו האסטרטגית של הורמוז, אבל הוא כן מציב גבול בין ״שליטה״ כמסר ביטחוני לבין ההבטחה שאפשר להפוך את המצר למקור תקציבי כמעט בלתי מוגבל.
״לא מלחמה, לא שלום, ולא תוכנית״
הביקורת הפוליטית הישירה ביותר הגיעה מהאם-מיהן, שבחר בכותרת: ״לא מלחמה, לא שלום, ולא תוכנית״. העיתון אינו קורא לאיראן לוותר על שבעת התנאים שהציבה, אלא שואל כיצד אמורים התנאים האלה לעבוד בפועל. במקום להציג אותם כמחסום קשיח, המאמר מציע לראות בהם מסגרת למיקוח ולהתקדם באמצעות הסכמות חלקיות והדרגתיות.
הנקודה המרכזית אינה עצם הקריאה למשא ומתן, אלא הדרישה להסביר לציבור מהו היעד. כמה זמן אמור להימשך המצב הנוכחי, אילו שלבים אמורים להוביל להסדרה, מה נחשב הצלחה ומה המחיר שהמדינה מוכנה לשלם עד שתגיע לשם.
זהו שינוי מעניין בשיח. הביקורת כבר אינה מופנית רק כלפי ביצוע של משרד מסוים או החלטה כלכלית אחת. היא מופנית אל יכולת המערכת כולה להציג אסטרטגיה שניתנת להסבר. האם-מיהן אינו בהכרח דורש שינוי כיוון; הוא דורש להראות שיש כיוון.
באותו בוקר הוצפה העיתונות גם בדיווחים על מותו של האייתוללה הגדול וחיד ח'וראסאני. האירוע זכה לבולטות רבה בשל מעמדו הדתי, אך בפרסומים שנבדקו לא הופיע בסיס להשלכות פוליטיות מיידיות. לכן, גם בתוך עיתונות שמרבה לפרש תהליכים פוליטיים דרך מוקדי כוח דתיים, הסיקור בשלב הזה נשאר בעיקר סביב עצם מותו ומעמדו.
גם כיהאן מזהיר את הממשלה מדלק
אחד הפריטים המעניינים ביותר הבוקר הגיע דווקא מתוך המחנה השמרני. כיהאן תקף את הדרך שבה הממשלה יישמה שינויים בכרטיסי הדלק ב-11 מחוזות וטען שמדיניות רגישה שמיושמת בלי תיאום ושקיפות עלולה לייצר אי-שביעות רצון ואף לספק קרקע למהומות.
זהו נרטיב שונה מהביקורת הרפורמיסטית, אבל נקודת המוצא שלו דומה: הממשלה אינה יכולה להתייחס לדלק כאל סוגיה טכנית בלבד. בכיהאן, החשש אינו מנוסח קודם כל במונחים של יוקר מחיה או זכויות צרכן, אלא במונחים של יציבות וביטחון פנימי.
מנגד, החברה הלאומית להפצת מוצרי נפט הציגה גרסה מנהלית הרבה יותר. לדבריה, מדובר במהלך שכבר מיושם ב-11 מחוזות לאחר פיילוט בכרמאן, התוכנית כוללת ארגון מחדש או הסרה של כרטיסי חירום בתחנות, והחברה אף טוענת לירידה בצריכה ולשביעות רצון בחלק מן האזורים. היא הודתה בקשיים והבהירה שאין כרגע החלטה להרחיב את התוכנית, ושכל מחוז חדש יקבל התראה מראש.
כך מתקבל ויכוח פנים-מערכתי מובהק. הגוף המבצע מציג פיילוט שאפשר לתקן ולהרחיב בהדרגה. כיהאן רואה באותו מהלך סיכון פוליטי שעלול לגעת בזיכרון ציבורי רגיש סביב דלק, מחירים ומחאה. עצם העובדה שעיתון המזוהה עם הקו הקשוח מזהיר מפני תגובת הרחוב מלמדת ששאלת החוסן הפנימי אינה נשארת רק בעיתונות הרפורמיסטית.
ברווחה, הוויכוח הוא כבר על עצם ההבדל בין אשראי להכנסה
אילנ״א הקדיש את אחד הפריטים הבולטים של הבוקר למצוקת גמלאים. מזכ״ל בית העובד בלורסתאן דרש לשלם את הקצבאות בזמן וטען שתוכניות אשראי צרכניות אינן תחליף למשכורת או לקצבה קבועה. הוא תיאר קשיים בהחזרי ביטוח משלים, חנויות שאינן משתפות פעולה עם תוכניות קופונים בשל עיכובים בתשלומי הממשלה, והוצאות שכירות ורפואה שמכבידות במיוחד על אוכלוסייה מבוגרת.
המסגור כאן שונה מאוד מזה של תוכניות הסיוע הממשלתיות. במקום להציג אשראי ככלי שמגדיל כוח קנייה, אילנ״א נותן במה לטענה שהוא רק מאפשר לדחות את הרגע שבו המשפחה תצטרך לשלם. כלומר, הבעיה אינה אם יש מסגרת רכישה זמינה, אלא אם קיימת הכנסה קבועה שמספיקה לכסות את ההוצאה.
שרק הרחיב את הדיון אל מעבר לגמלאים. בריאיון עם הכלכלן וחיד מחמודי הוצגה האינפלציה כתהליך שמשנה את מבנה העוני לאורך שנים: קודם מצטמצמות ההוצאות על מזון, בריאות וחינוך, ובהמשך הקושי הופך למלכודת בין-דורית. הסיוע הכספי, לפי הניתוח שפורסם בעיתון, אינו מסוגל להחליף תיקון בגירעונות, בנזילות ובמדיניות שמייצרת אינפלציה כרונית.
כך גם בתחום הרווחה נבנים שני נרטיבים. המדינה מדגישה מנגנוני פיצוי, אשראי וקופונים. העיתונות החברתית והכלכלית שואלת אם אותם מנגנונים מגדילים באמת הכנסה או רק מאפשרים לנהל מחסור.
מצב החירום משפיע גם על הנשים והאקדמיה
מעט לאחר חלון הליבה פרסמה איסנ״א כתבה על אי-יישום החלטה שנועדה להסדיר רישיונות אופנוע לנשים. הדיון אינו מוצג רק כסוגיה של זכויות, אלא גם של תעסוקה. לפי הכתבה, נשים נכנסות יותר לעבודה לא-פורמלית בשל המשבר הכלכלי, והשימוש באופנוע הופך עבור חלקן לכלי פרנסה. היעדר רישיון משאיר אותן בין צורך כלכלי לבין סיכון משפטי ובטיחותי.
גם האקדמיה מופיעה כחלק מאותה תמונה. 61 ראשי אוניברסיטאות שלחו מכתב מחאה למו״לים בינלאומיים בעקבות הגבלות על פרסום מאמרים של חוקרים איראנים בשל הסנקציות. לפי סגן שר הבריאות למחקר, היקף המקרים עדיין קטן, אבל המהלך המשותף נועד למנוע מצב שבו המגבלה הופכת לנורמה.
בשני המקרים, העיתונות מציגה את הסנקציות והמשבר לא רק דרך נפט, בנקים או שער חליפין, אלא דרך יכולת לעבוד ולהתקדם מקצועית. האופנוע הופך לכלי תעסוקה, והגישה לכתב עת מדעי הופכת לחלק מהשאלה אם חוקר איראני יכול להשתתף בשיח הבינלאומי.
בגרעין אין פריצת דרך, אלא המשך מאבק על הלגיטימציה
גם היום לא הופיעה פריצת דרך גרעינית חדשה. שרק פרסם את נאומו של נציג איראן באו״ם, ע'לאמחוסיין דרזי, בוועידה העוסקת באזור נקי מנשק להשמדה המונית. בנאום חזר הצד האיראני על הטענה למוסר כפול מצד המערב, הציב את ישראל במרכז הדיון וחזר על התמיכה הרשמית ביצירת אזור נקי מנשק גרעיני.
זהו המשך של קו מוכר בתקשורת האיראנית: במקום להתמקד רק בפרטי תוכנית הגרעין האיראנית, השיח מועבר לשאלת הלגיטימציה של הדרישות המערביות כאשר ישראל אינה חלק מאותה מסגרת.
גם הודעת משרד החוץ בנוגע לעונשי מאסר בבחריין משתלבת בתוך ניסיון רחב יותר של טהרן להציג עצמה כמגינה על זכויות ועל ריבונות באזור, תוך דחיית טענות להתערבות איראנית.
לאחר חלון הליבה דווח גם על פגישה של עראקצ'י עם שר החוץ העומאני בדר אל-בוסעידי במוסקט. עצם קיום הפגישה משאיר את עומאן בתוך מפת הערוצים הדיפלומטיים, אך הפרסום לא הציג תוצאה קונקרטית ולכן גם בעיתונות האיראנית אין בסיס לדבר על פריצת דרך.
שני נרטיבים ומדידת זמן
הפער המרכזי שעולה מן העיתונות הבוקר הוא בעצם הדרך שבה כל מחנה מודד זמן. במסגור הביטחוני, כל יום נוסף מספק עוד הוכחה לכאורה ליכולת: עוד מכלית שנפגעה, עוד כלי טיס שנלקח שלל, עוד סימן לכך שהורמוז נשאר בשליטה איראנית.
בעיתונות הביקורתית והחברתית, כל יום נוסף נמדד אחרת: עוד קצבה שממתינים לה, עוד חודש של אינפלציה, עוד ויכוח על דלק, עוד משפחה שמתמודדת עם שכירות ורפואה, ועוד יום שבו אין הסבר ברור כיצד יוצאים ממצב הביניים. גם כיהאן, מזווית שונה לחלוטין, מצטרף למעשה לאותו חשש כאשר הוא מזהיר שהדרך שבה הממשלה מנהלת נושא רגיש כמו דלק יכולה לייצר אי-יציבות. מכאן שהוויכוח אינו עוד רק בין מחנה ״קשוח״ למחנה ״מתון״. חלק גדל מן השיח האיראני מקבל את הצורך בעמידה ובהרתעה, אבל שואל מה אמור לקרות אחריהן.
מסקנת הדסק
מוקד הסיכון בשיח האיראני עובר בהדרגה מן האירוע הבודד אל משך האירוע. גם אם נקבל את תמונת העולם שהממסד מבקש להציג, שבה איראן מצליחה לשמר שליטה בהורמוז ולהדגים יכולת מבצעית, השאלה שחוזרת ביותר ויותר מקומות היא כמה זמן ניתן להחזיק את אותו מצב בלי להסביר לציבור מהו היעד.
החשיבות של ביקורת האם-מיהן ושל האזהרה בכיהאן אינה בכך שהן מצביעות על שינוי מיידי במדיניות. הן מראות שמחנות שונים מאוד כבר מזהים את אותה נקודת חולשה: אם אין לוח זמנים ואין תוכנית יציאה ברורה, גם צעדים שנראים מוצדקים מבחינה ביטחונית או מנהלית עלולים להישחק מבחינה ציבורית.
במקביל, הפגישה בעומאן והמשך פעילותו האזורית של עראקצ'י מראים שהמערכת עדיין משמרת ערוצי דיפלומטיה. לכן, השאלה המרכזית לימים הקרובים אינה אם איראן תמשיך להציג עוד הישגים צבאיים, אלא אם השיח המדיני יתחיל לייצר שלבים שניתן להסביר גם לציבור. כרגע, טהרן עדיין מציגה שליטה. העיתונות האיראנית מתחילה לשאול לאן בדיוק היא מובילה.