תקיפה אמריקאית בקשם, פגישה צפויה בין טראמפ לראש ממשלת קטר ואולטימטום איראני חדש מציבים את טהרן שוב בין מלחמה להסדר. איראן מנסה להראות שהיא יכולה לספוג תקיפה, להמשיך להפעיל לחץ בהורמוז ולהישאר צד לשיחות, אבל בבית האינפלציה, השכר, הירידה בייצור, המחסור בגז והקשיים באספקת תרופות מצמצמים את היכולת להחזיק את מצב הביניים לאורך זמן.
קשם הותקפה, אבל טהרן מיהרה להבהיר שהמצב בשליטה
הבוקר האיראני נפתח שוב במרחב האפור שבין תקיפה מוגבלת לבין חזרה למלחמה רחבה. בשעות הראשונות הופצו גרסאות סותרות בנוגע לפיצוצים שנשמעו בקשם ובאזור הורמוזגאן. תחילה הופיעה גרסה אנונימית שלפיה לא היתה כלל פגיעה באי, ובהמשך פורסם דיווח שיוחס לתסנים ולפיו חימוש אמריקאי אכן פגע בקשם, אך לא בבנדר עבאס או בסיריכ. עד שעות הבוקר כבר עברה המערכת לגרסה רשמית יותר: סגן מושל הורמוזגאן אישר שהיתה תקיפה וטען שהיעדים נמצאו מחוץ לאזורי מגורים, מסחר ותשתיות שירות ושלא נגרם נזק לתשתיות חיוניות.
הניסוח הזה חשוב משום שהוא מנסה לעשות שני דברים במקביל. מצד אחד, טהרן כבר אינה יכולה להכחיש שאירעה תקיפה. מצד שני, היא מבקשת לצמצם את משמעותה ולהראות שהאירוע לא שיבש את החיים האזרחיים ולא ערער את השליטה באי. מה עדיין חסר? כמעט כל הפרטים המבצעיים. לא פורסם מה בדיוק הותקף, מה היה היקף הנזק, האם היו נפגעים ומה היתה מטרת הפעולה האמריקאית. לכן אפשר לומר שהרשות המקומית אישרה תקיפה, אך לא לקבוע מן המקורות האיראניים מה היתה התוצאה הצבאית שלה.
הסתירה בין ההכחשה המוקדמת לבין האישור הרשמי המאוחר מלמדת גם על קושי אחר: קשה יותר לנהל עמימות צבאית כאשר התושבים שומעים פיצוצים בזמן אמת וכלי תקשורת מתחרים על הגרסה הראשונה. המדינה יכולה לשלוט במסר הרשמי, אבל היא לא תמיד יכולה לשלוט בסדר שבו הציבור נחשף למידע. במקרה כזה, גם הודעה שנועדה להרגיע עלולה להגיע אחרי שהספק כבר התפשט.
התקיפה לא סגרה את הדלת לדיפלומטיה, להפך
באותו בוקר שבו טהרן אישרה את התקיפה, ערוץ התיווך הקטרי חזר למרכז הבמה. אירנ"א דיווחה כי טראמפ צפוי לארח בוושינגטון את ראש ממשלת קטר, מוחמד בן עבד א-רחמן אאל ת'אני, לשיחה שתעסוק במתיחות בין איראן לארצות הברית. בתקשורת הכלכלית האיראנית הופיעו גם דיווחים שלפיהם ג'יי די ואנס דוחף להפסקת אש ולחידוש השיחות הגרעיניות בתיווך קטר, ואף נבחנת אפשרות לשלב את סין. הדיווחים מבוססים על מקורות אמריקאיים משניים, ולכן הם אינם מוכיחים שכבר הוסכם על מסגרת חדשה, אבל הם כן מראים שהערוץ הדיפלומטי לא נסגר בעקבות התקיפה.
גם עבאס עראקצ'י ממשיך לשחק על שני המגרשים. הוא מציג את תוצאות הבחירות בארצות הברית כהוכחה לכך שהמלחמה גבתה מחיר פוליטי מטראמפ, ובמקביל חוזר על כך שההצעה האיראנית בת היומיים עדיין מונחת על השולחן. אלא שזו איננה הצעה בנוסח של פשרה. היא מוצגת כמעט כאולטימטום: ארצות הברית יכולה להסכים לדרישות האיראניות, ובהן סיום המלחמה בכל החזיתות, או להמשיך לעימות. כך טהרן מנסה להפוך את עצם קיומו של המסלול המדיני למבחן של וושינגטון, לא של עצמה.
מבחינת איראן, המבנה הזה נוח. אם ארצות הברית תתקדם, אפשר יהיה להציג את ההסדר כתוצאה של העמידה והלחץ. אם היא תסרב, האחריות להסלמה כבר מוסגרת מראש כאמריקאית וישראלית. אבל עצם ההדגשה של קטר ושל המתווכים מוכיחה שטהרן אינה רוצה שהלחץ יישאר רק לחץ. היא צריכה מישהו שיתרגם אותו להסדר.
הגרעין עצמו כמעט לא הופיע הבוקר כשאלה טכנית. לא פורסם נתון חדש על העשרה, מלאי אורניום או פיקוח, והנושא מופיע בעיקר כחלק מן המסגרת הרחבה יותר של השיחות. זה מעניין בפני עצמו: אחרי שבועות שבהם הדיון הגרעיני עמד במרכז, טהרן בוחרת כעת להבליט קודם את הפסקת המלחמה, הורמוז והמחיר הפוליטי של העימות בארצות הברית.
הורמוז כבר אינו רק איום, אלא נכס שטהרן רוצה לנהל
גם השיח על מצר הורמוז משתנה. הוא עדיין מוצג כמנוף צבאי וככלי שמאפשר לאיראן להעלות את מחיר השיט והאנרגיה, אבל הבוקר הופיעה גם תפיסה רחבה יותר: לנהל את המצר באופן סלקטיבי, להשתמש בו לחיזוק כוח המיקוח ואפילו לבחון אפשרות לייצר ממנו הכנסות. חוקר שהתראיין למהר הציג את המצר לא רק כקלף שאפשר "לסגור", אלא כמערכת שאפשר לנהל, לתמחר ולחבר למדיניות סחר.
זהו שינוי מעניין בשפה. במקום הורמוז ככפתור אדום של מצב חירום, נבנה בהדרגה רעיון של משטר מעבר שבו איראן קובעת תנאים, מבחינה בין נתיבים ומנסה להפוך את השליטה הימית למשהו קבוע יותר. כמובן, עצם העלאת הרעיון אינה אומרת שהוא ישים מבחינה משפטית, ביטחונית או כלכלית. גם המקור שהציג אותו הודה שהטלת אגרות או מגבלות מעבר דורשת בחינה. אבל העובדה שהרעיון נכנס לדיון מלמדת שטהרן כבר חושבת על היום שאחרי השיבוש, ולא רק על עצם השיבוש.
הבעיה היא שהשיח הזה נוטה להציג את הורמוז כנכס כמעט חד-כיווני. הרבה פחות נאמר על העלויות של הביטוח, על המסלולים החלופיים, על תגובה צבאית אפשרית ועל הפגיעה בסחר האיראני עצמו. ככל שהמצר הופך לכלי לחץ ארוך טווח, גם איראן נדרשת לשלם עבור אי-הוודאות שהיא מייצרת.
35 אחוז שכר מול אינפלציה של יותר מ-80 אחוז
בבית, המספרים הרבה פחות נוחים. חבר ועדת התקציב אחמד פאטמי תקף את ההצעה להעלות את שכר עובדי המדינה ב-35 אחוזים ואף רמז שהפרלמנט עשוי לדחות את עקרונות תקציב 1406 אם ההצעה לא תשתנה. הטענה הזאת מקבלת משמעות אחרת כאשר מציבים אותה מול נתוני האינפלציה: באוקטובר, לפי הנתונים שפורסמו באיראן, האינפלציה השנתית בעשירון השני הגיעה ל-85.8 אחוז, לעומת 74.8 אחוז בעשירון העליון.
גם אם העלאת השכר תבוצע במלואה, היא אינה מתקרבת לקצב שבו נשחק כוח הקנייה של השכבות החלשות. הפער הזה מסביר מדוע ויכוח שלכאורה עוסק במספר תקציבי אחד הופך מהר מאוד לוויכוח פוליטי. מבחינת העובד, השאלה אינה אם המדינה העלתה את שכרו ב-35 אחוזים, אלא אם הוא יכול לקנות יותר או פחות בסוף החודש.
פזשכיאן מנסה במקביל להפנות את תשומת הלב אל הניהול של החברות הממשלתיות. הוא הורה להכין רשימה של חברות מפסידות ולבחון את הסיבות להפסדים, ודרש למנוע בונוסים והטבות חריגות למנהלים בחברות שאינן מצליחות. מבחינה פוליטית זהו מסר קל להבנה: הממשלה רוצה להראות שהיא אינה מבקשת רק מהאזרח להצטמצם, אלא גם ממנגנון המדינה.
אבל רשימה איננה רפורמה. וגם כאן הבעיה היא הפער בין המסר לבין המציאות שהציבור פוגש. מצד אחד אומרים לעובדים שאין מספיק משאבים להדביק את האינפלציה. מצד שני, הממשלה עצמה מודה שיש חברות מפסידות שבהן עדיין משולמים תגמולים חריגים. זהו בדיוק סוג הפער שפוגע באמון הרבה יותר מהמספר עצמו.
הדולר יורד, אבל הייצור והאנרגיה ממשיכים להיחלש
בשוק המטבע דווקא נרשמה הקלה מסוימת. הדולר ירד ל-265,500 תומאן, יום רביעי ברציפות של ירידות והרמה הנמוכה ביותר מזה כשלושה שבועות. בתקשורת הכלכלית קישרו את המהלך לציפיות סביב השיחות עם ארצות הברית. אבל גם כאן צריך להפריד בין תגובת שוק מהירה לבין שינוי מבני. המטבע יכול להתחזק בתוך שעות אם הסוחרים מאמינים שהסיכון למלחמה ירד. מפעל אינו יכול לשקם ציוד, להחזיר השקעה או לפתור מחסור באנרגיה באותו קצב.
הדוגמה הבולטת מגיעה משרשרת הפלדה. לפי נתונים שפורסמו בדוניא-י אקתסאד, ייצור הברזל הספוגי במחצית הראשונה של השנה ירד ב-13.2 אחוזים לכ-14 מיליון טונות. ההשוואה להודו, שבה נרשם גידול, מדגישה שהבעיה אינה רק חולשה כללית בשוק העולמי. באיראן מתחברים מגבלות אנרגיה, מטבע, השקעה וסחר לירידה בייצור.
גם הגז נראה פחות כמו תחום שבו הממשלה מבטיחה שפע ויותר כמו תחום שבו היא מכינה את הציבור למחסור. ממלא מקום שר הנפט ביקש מהאזרחים להחזיק את הטמפרטורה בבתים בין 18 ל-20 מעלות וטען שכל ירידה של מעלה אחת יכולה לחסוך כ-25 מיליון מטרים מעוקבים של גז. במקביל הופיע שוב השיח על אנרגיה סולארית ורוח כדרך לפנות גז מתחנות הכוח למחוזות שבהם הלחץ ברשת יורד.
החיבור בין שני המסרים ברור. הפתרונות המבניים עדיין רחוקים, ולכן המדינה מבקשת מהציבור להשתתף בניהול המחסור כבר עכשיו. כשהממשלה אומרת לאזרחים לחמם פחות את הבית ומדברת על אנרגיות מתחדשות כפתרון לחורף שכבר התחיל, היא למעשה מודה שמרווח הביטחון במערכת מצומצם.
גם כשיש תרופה, לא בטוח שהיא מגיעה לחולה
אותו דפוס חוזר במערכת הבריאות. הבוקר דווח כי מחלוקות כספיות וחוסר תיאום בהפצה פגעו בגישה של חולי המופיליה לתרופות. אין כאן בהכרח מצב שבו התרופות אינן קיימות במדינה. הבעיה יכולה להיות שהמלאי קיים במקום אחד, שהמימון תקוע במקום אחר ושמערכת ההפצה אינה מצליחה לחבר ביניהם בזמן.
זו הבחנה חשובה. הממשלה יכולה לומר שרק פחות מ-40 מתוך כ-700 תרופות חיוניות נמצאות בקשיי אספקה, והנתון יכול להיות נכון. אבל עבור חולה שתלוי דווקא באחת מאותן תרופות, הממוצע הארצי אינו מנחם במיוחד. מערכת בריאות נמדדת לא רק בכמה תרופות נמצאות איפשהו במערכת, אלא אם המטופל מקבל אותן בזמן.
וכאן המשבר הכלכלי נעשה אישי מאוד. האינפלציה היא כבר לא רק מדד. היא מופיעה כאשר השכר מפגר בעשרות נקודות אחרי המחירים, כאשר מפעל מצמצם ייצור בגלל אנרגיה, וכאשר תרופה שקיימת על הנייר אינה מגיעה אל מי שצריך אותה.
הוויכוח כבר אינו רק אם לדבר עם ארצות הברית, אלא מי בכלל מוסמך להתחייב
אחד הוויכוחים המעניינים של הבוקר מתנהל סביב סמכותה של הממשלה עצמה. האם-מיהן תקף את סעיד ג'לילי על כך שערער בפומבי על מזכר ההבנות מאסלאמאבאד. הטענה המרכזית היתה פשוטה: קשה לדרוש מן הצד השני לכבד חתימה איראנית כאשר בתוך המערכת עצמה בכירים מציגים אותה כטעות או כאי-הבנה.
זהו ויכוח עמוק יותר מהשאלה אם לפתוח במשא ומתן. הוא עוסק בשאלה מי יכול להבטיח משהו בשם איראן. אם הנשיא ושר החוץ מגיעים להבנות אבל המחנה האידאולוגי יכול לערער עליהן מיד לאחר מכן, גם הצד השני יתקשה לדעת איזו התחייבות תחזיק מעמד.
באותו עיתון הופיעה גם הטענה שהשנים שנותרו לטראמפ הן "ההזדמנות האחרונה" של ישראל ליהנות מתמיכה אמריקאית כמעט בלתי מסויגת, משום שהמחיר הפוליטי של התמיכה בישראל הולך וגדל בחברה האמריקאית. זו פרשנות, לא עובדה שניתן להוכיח מהבוקר הזה, אבל היא מבטאת היטב תקווה שחוזרת בחלק מהשיח האיראני: שגם אם המאזן הצבאי אינו משתנה במהירות, הזמן הפוליטי עובד נגד וושינגטון וישראל.
אלא שהטענה הזאת מחזירה את טהרן לבעיה המרכזית שלה. כדי ליהנות מן הזמן, היא צריכה להיות מסוגלת לשאת אותו.
מסקנת דסק: טהרן עדיין מנהלת את הקצב, אבל המחיר נעשה קשה יותר לניהול
איראן אינה עומדת הבוקר בפני בחירה נקייה בין מלחמה לדיפלומטיה. היא ממשיכה לנהל את שתיהן יחד. התקיפה בקשם מתקבלת בהודאה מצומצמת ובמסר שהמצב בשליטה. הורמוז מוצג ככלי לחץ, מקור אפשרי להכנסה וקלף במשא ומתן. קטר ממשיכה לתווך. עראקצ'י ממשיך להציג הצעה מדינית שמנוסחת כמעט כאולטימטום.
כל עוד התקיפות האמריקאיות נשארות מוגבלות וכל עוד ערוץ קטר אינו נשבר, טהרן יכולה לומר שהאסטרטגיה שלה עובדת: היא סופגת, מגיבה, מפעילה לחץ ועדיין מדברת.
אבל הזמן פועל גם נגדה.
השכבות החלשות חוות אינפלציה גבוהה יותר. העלאת השכר המוצעת רחוקה מלסגור את הפער. הייצור נחלש. המדינה מבקשת מהציבור לחסוך בגז. חולים נתקלים בקשיי הפצה של תרופות. ובתוך המערכת עצמה מתנהל ויכוח על השאלה אם הממשלה בכלל מסוגלת להגן על התחייבויות שהיא חותמת עליהן.
לכן הסיפור של הבוקר אינו שטהרן איבדה שליטה. להפך. היא עדיין מצליחה לנהל את הקצב.
הבעיה היא שמרווח הטעות שלה הולך וקטן.
תקיפה נוספת בקשם, אירוע משמעותי יותר בהורמוז או קריסה של התיווך הקטרי יכולים לחבר מהר מאוד בין המשבר הביטחוני לבין הלחץ שכבר קיים בבית.
איראן עדיין מחזיקה כמה קלפים ביד. עכשיו היא צריכה להוכיח שהיא יודעת מתי להשתמש בהם כדי לסיים את המשחק, לא רק כדי להאריך אותו.
