נשיא איראן, מסעוד פזשכיאן, מודה שאי אפשר להמשיך לנהל את המדינה בתוך מצב קבוע של המתנה בין מלחמה להסדר, אך בטהרן עדיין לא מוותרים על הורמוז, מרחיבים את האיומים נגד ישראל ומתמודדים עם דיווחים על אפשרות להסלמה אמריקאית נוספת. בתוך המדינה המחיר כבר מוחשי יותר: כרטיסי מזון שאי אפשר לממש, חשבונות אשפוז שמתייקרים, מחירי טיסות שעולים ומערכת שנדרשת להחליט כמה זמן עוד אפשר לשלם על העמימות האסטרטגית.
פזשכיאן רוצה לצאת מהערפל, אבל המערכת עדיין מתכוננת למלחמה
האמירה החשובה ביותר של סוף השבוע לא הגיעה ממפקד צבאי, אלא מהנשיא פזשכיאן. בנאום שנשא ב-24 באוקטובר הוא אמר שאיראן חייבת לצאת ממצב מתמשך של "לא מלחמה ולא שלום", משום שאי אפשר לתכנן מדינה בתוך אי-ודאות קבועה. הדברים נאמרו בדיון שעסק במפקד האוכלוסין, חלוקת משאבים ואיכות הנתונים, אבל המשמעות שלהם רחבה בהרבה. פזשכיאן חיבר למעשה בין הסכסוך הביטחוני לבין היכולת לנהל את הכלכלה: אי אפשר לתכנן תקציב, לקבוע היקף סובסידיות, להשקיע בתשתיות או לקבל החלטות ארוכות טווח כאשר הממשלה אינה יודעת אם בעוד חודש היא תנהל שגרה, מצור או מלחמה נוספת. זו אינה קריאה פומבית לוויתורים, אבל זו הודאה בכך שהעמימות שטהרן משתמשת בה כמנוף מול יריביה הפכה גם לנטל על המדינה עצמה.
אלא שהבוקר שאחרי לא סיפק מסלול ברור ליציאה מאותו מצב ביניים. התקשורת האיראנית דיווחה, באמצעות מקורות משניים, כי פיקוד המרכז האמריקאי הכין אפשרויות תקיפה נגד איראן והעביר אותן לשר ההגנה. אין בכך הוכחה שדונלד טראמפ אישר פעולה, אין לוח זמנים ואין מידע אמין על מטרות או היקף, ולכן נכון לראות בפרסום בעיקר אינדיקציה לאופן שבו הציבור האיראני מוכנס שוב למצב של היערכות להסלמה. במקביל, העיתונות הפרגמטית מנסה לקרוא את הסיכון גם דרך הפוליטיקה הפנימית בישראל ובארצות הברית וטוענת כי הבחירות בשתי המדינות עשויות להשפיע על חישובי נתניהו וטראמפ. גם זו פרשנות, לא תחזית מבוססת, אבל היא מראה שהשיח בתוך איראן אינו אחיד: לצד מי שמציגים עימות נוסף כמעט כשלב הבא, יש גם מי שטוענים שהאיום מושפע מאינטרסים פוליטיים ולכן אינו בהכרח בלתי נמנע.
האיום על ישראל מתרחב, והורמוז נשאר קלף להסדר אזורי רחב יותר
בתוך אותה אווירה הופיע גם אחד האיומים החריפים ביותר של התקופה האחרונה. אבראהים עזיזי, יו"ר ועדת הביטחון הלאומי ומדיניות החוץ של הפרלמנט, פרסם בעברית מסר שלפיו איראן מסוגלת להפוך את ישראל לבלתי ראויה למגורים בתוך פחות משעה אם ביטחונה או האינטרסים הלאומיים שלה ייפגעו. אפשר לאמת את עצם פרסום האיום, אבל לא את היכולת הצבאית שהוא מייחס לאיראן. לכן משמעותו המרכזית היא תודעתית: הוא מכוון גם אל הציבור הישראלי וגם אל הציבור האיראני, שהממסד מבקש לשכנע אותו שהמלחמה הקודמת לא החלישה את ההרתעה אלא האיצה את שיקום המלאים והיכולות.
אותו מסר מופיע גם בדיווחים על הרחבת מלאי הטילים, על אמצעי לחימה חדשים ועל אזהרות שלא לאפשר לכלי שיט אמריקאיים לחזור למפרץ. אין בסקירה נתונים עצמאיים שמאפשרים למדוד את המלאי, הכשירות או היכולת האיראנית למנוע נוכחות ימית אמריקאית, אבל החזרה על המסרים האלה ממלאת תפקיד ברור: בזמן שפזשכיאן אומר שאי אפשר להישאר לנצח בין מלחמה לשלום, המערכת הביטחונית רוצה לוודא שהיציאה ממצב הביניים לא תתפרש כחולשה.
גם משרד החוץ ממשיך לנסות להרחיב את הדיון מעבר לשאלת השיט עצמה. אסמאעיל בקאאי טען שהמפגשים האזוריים אינם יכולים להתמקד רק בחופש השיט, אלא צריכים לעסוק במה שאיראן מגדירה כשורשי חוסר הביטחון במפרץ ובהורמוז: הנוכחות האמריקאית, הפעילות הישראלית והלחץ על טהרן. המשמעות היא שהורמוז מבחינת איראן אינו בעיית תחבורה שצריך לפתור באופן טכני. הוא קלף בתוך הסדר אזורי רחב יותר. כל עוד טהרן מחזיקה ביכולת לשבש את השיט או להפוך אותו למסוכן יותר, היא רוצה שהחזרת השגרה תבוא בתמורה לשינויים מדיניים וביטחוניים, ולא רק כהיענות ללחץ בינלאומי.
סעודיה הופכת מזירת תיווך לזירה שנושאת בעצמה את מחיר ההסלמה
הקושי של האסטרטגיה הזאת ניכר יותר ויותר בסעודיה. התקשורת האיראנית דיווחה הבוקר על תקיפה נוספת שיוחסה לאנצאראללה באזור ריאד. הקואליציה הסעודית טענה כי הכטב"ם יורט, בעוד החות'ים הזהירו חברות תעופה ועובדים שלא להשתמש בנמל התעופה המלך ח'אלד, שאותו הם מגדירים יעד צבאי. גם כאן אין בסיס לאמת את מלוא טענות שני הצדדים או את הנזק מפעולות קודמות, אבל עצם המשך האיום מאפשר לטהרן להציג את המלחמה נגדה כעימות שלא ניתן לבודד לחופי איראן בלבד. אם הלחץ מתפשט לריאד, לשדות תעופה, למתקני אנרגיה ולתנועה האווירית, אז גם מדינות האזור נאלצות לשלם על המשך העימות.
אלא שזהו מנוף שעלול לעבוד גם בכיוון ההפוך. סעודיה ומדינות המפרץ היו בין הגורמים שניסו לשמור ערוצי תיווך פתוחים בין טהרן לוושינגטון. ככל שהן עצמן הופכות ליעד ישיר יותר של התקיפות, הן עשויות לעבור מעמדת מתווך לעמדה של צד בעל אינטרס ברור בהפעלת לחץ על איראן ועל שותפיה. גם הדיווחים על כתם נפט גדול מול אום אל-קיוין ממחישים כיצד המלחמה מתחילה לייצר נזקים שלא נמדדים רק במספר טילים או ספינות. מקור הדליפה והיקפה עדיין אינם ודאיים, אבל החשש מפגיעה בדיג, בחופים ובמערכות אקולוגיות מוסיף שכבה חדשה למחיר האזורי של העימות. המפרץ אינו רק מסדרון אנרגיה. הוא גם מרחב סביבתי וכלכלי משותף, וכל תקלה בו הופכת מהר מאוד לבעיה של כמה מדינות יחד.
גם בגרעין איראן מנסה להחזיק בשתי שפות
הוויכוח סביב אמנת מניעת הפצת הנשק הגרעיני מדגים שוב את המתח בין הרצון לשמור כלים משפטיים לבין הפיתוי להחריף את האיום. מצד אחד, איראן הצטרפה ל-11 מדינות נוספות בהצהרה נגד תקיפה או איום בתקיפה על מתקנים גרעיניים המצויים תחת פיקוח סבא"א. מבחינת טהרן, הפיקוח הבינלאומי אינו רק מגבלה. הוא גם נכס משפטי: אם המתקנים מפוקחים ומשמשים לטענתה למטרות אזרחיות, היא יכולה לטעון שתקיפתם פוגעת בבטיחות הגרעינית ובמשטר אי-ההפצה כולו.
מן הצד השני, חזית היציבות קוראת לפרוש מאמנת ה-NPT. בתוך השיח האיראני נשמעת ביקורת חריפה על הרעיון הזה. אחמד זידאבאדי הזהיר שהפרישה לא תעניק לאיראן בן לילה נשק גרעיני או הרתעה אפקטיבית, אבל כן תספק לישראל ולארצות הברית טיעון חדש לפעולה. מבחינתו, גם אם היתה קיימת תשתית מלאה, הדרך לנשק היתה דורשת זמן, ולכן יציאה מהאמנה בשיא המשבר עלולה להסיר הגנות משפטיות לפני שהיא מייצרת הרתעה צבאית.
זו אינה מחלוקת שולית. איראן רוצה להשתמש במעמד המפוקח של מתקניה כדי לטעון שאסור לתקוף אותם, ובאותו זמן חלקים במחנה הנוקשה רוצים לערער על המסגרת שמעניקה להם את אותו מעמד. קשה לקבל את מלוא התועלת משני המסלולים יחד. לכן הוויכוח על ה-NPT הוא בעצם ויכוח רחב יותר על האסטרטגיה האיראנית: האם עוד עמימות ועוד הקצנה מרתיעות את היריב, או שהן מקלות עליו לבנות לגיטימציה לתקיפה.
ברחוב, השלטון מנסה להרחיב את הגדרת ה"אחדות"
אחד הסימנים המעניינים ביותר לשינוי פנימי מגיע דווקא מהשיח על החיג'אב. אסדאללה באדמצ'יאן, יו"ר המועצה המרכזית של מפלגת מותלפה השמרנית, אישר כי גם נשים בעלות כיסוי ראש חלקי משתתפות בהתכנסויות הליליות, לצד נשים המקפידות על כללי החיג'אב. במקום להציג את אותן נשים כמי שנמצאות מחוץ למחנה הלאומי, הוא ניסה להפוך את נוכחותן להוכחה לכך שהמלחמה יצרה אחדות רחבה יותר מן המחלוקות החברתיות של השנים האחרונות.
זו התאמה רטורית משמעותית. במשך שנים נשים שלא צייתו לקוד הלבוש הוצגו כחלק ממשבר תרבותי, כהשפעה מערבית ולעיתים אף כסיכון ביטחוני. עכשיו, לפחות בתוך חלק מהשיח השמרני, הן יכולות להפוך לחלק מסיפור של אחדות לאומית. זה אינו אומר שהמדינה ויתרה על כפיית הלבוש או שהמחלוקת נפתרה. משרד הפנים עצמו הודה כי היו בהתכנסויות הרחוב התנהגויות שהוא מגדיר פוגעניות והרסניות וכי הרשויות מתכוונות להתערב. הוא לא פירט מי עשה מה, ולכן אין בסיס להפוך כל התכנסות למחאה נגד השלטון, אבל ברור שגם מבחינת הרשויות הרחוב אינו מרחב אחיד והרמוני כפי שחלק מהמסגור השמרני מנסה להציג.
במקביל, מאמרים פרשניים ממשיכים לטעון שכפיית חיג'אב, חסימת האינטרנט ומגבלות על פעילות תרבותית אינן יוצרות חברה דתית או יציבה יותר אלא מעמיקות את המשבר החברתי. אלה מאמרי דעה, לא מדד של דעת הקהל, אבל עצם העובדה שהוויכוח נמשך בזמן מלחמה חשובה. המלחמה אולי הרחיבה זמנית את שפת האחדות, אבל היא לא מחקה את השאלות הישנות על חירות אישית, אינטרנט ועל מידת ההתערבות שהמדינה יכולה לכפות בלי לשלם מחיר של אמון.
הסיוע קיים על המסך, אבל בחנות כבר לא תמיד מקבלים אותו
הפער בין מדיניות על הנייר לבין החיים עצמם בולט במיוחד בכרטיסי המזון. תחקיר מקומי בשאהרוד תיאר מצב שבו רוב החנויות הפסיקו לקבל את הקאלאברג משום שהממשלה מתעכבת בתשלום לבעלי העסקים. משפחה בת ארבע נפשות יכולה לראות במערכת שיש לה אשראי של ארבעה מיליון תומאן, אבל אם החנות אינה מוכנה לכבד אותו, הסיוע קיים רק ברישום הממשלתי. זהו דיווח מקומי ולא ניתן להסיק ממנו שכך המצב בכל המדינה, אבל הוא חושף כשל מהותי: מדיניות רווחה אינה מסתיימת ברגע שהממשלה מזכה חשבון. היא מסתיימת רק כאשר האזרח יכול להשתמש בכסף בקופה.
גם הערך של הסיוע נשחק במהירות. לפי אחת העדויות, ארבעה מיליון תומאן שבעבר אפשרו למשפחה לרכוש כמות מסוימת של בשר קונים היום הרבה פחות. כך הממשלה עלולה להצליח בשני שלבים ראשונים ולהיכשל בשלישי: להקצות סיוע, להזין את הזכאות במערכת, אבל לא להבטיח שהחנויות מקבלות תשלום ושכוח הקנייה נשמר. זה בדיוק הסוג של כשל שפזשכיאן מדבר עליו כשהוא אומר שאי אפשר לתכנן בתוך אי-ודאות. גם מערכת סבסוד זקוקה ליכולת לצפות תקציב, תשלומים ומחירים.
הדבר חריף עוד יותר במערכת הבריאות. יו"ר התאחדות גמלאי הביטוח הסוציאלי טען כי שינוי בסבסוד תשומות חקלאיות הוביל לחיוב של 700 אלף תומאן ללילה עבור מזון למאושפזים, כך שאשפוז של עשרה ימים יכול להוסיף שבעה מיליון תומאן לחשבון החולה. נוסח ההחלטה המלא ועמדת חברות הביטוח לא הוצגו, ולכן אין בסיס לקבוע שהסכום חל באופן אחיד בכל מערכת הבריאות. אבל עצם הטענה ממחישה את הדרך שבה רפורמה שנועדה לתקן סעיף אחד בתקציב יכולה לעבור דרך שרשרת המחירים ולהופיע בסוף בחשבון של חולה שאין לו שום קשר ישיר למדיניות המטבע או לסבסוד מספוא.
אפילו מטוס שלא המריא מספר את אותו סיפור
גם התעופה האזרחית מתמודדת עם אותה בעיה של העברת עלויות. רשות התעופה אסרה למכור כרטיסים לטיסות במטוסי MD שלא עמדו בדרישות בטיחות הנוגעות למנועים, לאחר שלטענתה החברות קיבלו לאורך שנים אזהרות והארכות זמן. חברות התעופה מזהירות שהמהלך יצמצם את מספר המושבים, יעלה מחירים ויפגע בתעסוקה. הרשות משיבה שמחסור במטוסים אינו סיבה לאפשר הפעלת כלי טיס שאינם עומדים בדרישות.
זהו מלכוד אמיתי. הסנקציות, מחירי המטבע והקושי להשיג חלקי חילוף מקשים על חברות לחדש את הצי. אבל שימוש במטוסים מיושנים כדי לשמור על מחירים נמוכים יותר אינו פתרון סביר אם הוא מגדיל את הסיכון לנוסעים. יום קודם לכן כבר דווח על התייקרות של כ-40 אחוזים במחירי הכרטיסים, בין היתר בגלל עלויות הדלק, המטבע והפסקת הקצאת מט"ח בתנאים קודמים. לכן גם כאן אין למדינה פתרון ללא מחיר: אם היא מחמירה בבטיחות, הכרטיס מתייקר והקיבולת יורדת; אם היא מקלה, היא מעבירה את הסיכון אל הנוסע.
וזו למעשה אותה בעיה שחוזרת כמעט בכל תחום. הממשלה יכולה לשנות מנגנון סבסוד, אבל מישהו ישלם את ההפרש. היא יכולה להגן על הבטיחות בתעופה, אבל מישהו ישלם את מחיר הצי המצומצם. היא יכולה להחזיק את הורמוז כקלף, אבל אי-הוודאות עצמה עולה כסף לכלכלה האיראנית.
איראן רוצה הכרעה, אבל עדיין לא מוכנה לוותר על הכלים שמאריכים את ההמתנה
לכן אמירתו של פזשכיאן על הצורך לצאת ממצב של "לא מלחמה ולא שלום" מחברת את כל הסיפורים של הבוקר טוב יותר מכל איום צבאי. הנשיא אינו מתאר רק בעיה מדינית. הוא מתאר מצב שבו תקציבים, סובסידיות, חברות תעופה, מערכות בריאות ועסקים צריכים לפעול בלי לדעת מה תהיה סביבת העבודה שלהם בעוד חודש.
אבל המערכת עדיין אינה מוכנה לוותר על הכלים שיוצרים חלק מאותה אי-ודאות. הורמוז נשאר מנוף. בכירים ממשיכים לאיים ישירות על ישראל. המחנה הנוקשה מעלה שוב אפשרות של פרישה מה-NPT. השותפים האזוריים ממשיכים להרחיב את מעגל האיום לסעודיה. כל אחד מן הכלים האלה נועד להגדיל את המחיר שהיריב ישלם אם לא יסכים לתנאים של טהרן. באותו זמן, כל אחד מהם מקשה על הממשלה האיראנית עצמה להבטיח שהשגרה תחזור.
הפרדוקס נעשה ברור יותר ככל שהזמן עובר. איראן רוצה לצאת מההמתנה, אבל היא עדיין מאמינה שהמתנה תחת לחץ היא הדרך להשיג עסקה טובה יותר.
מבחוץ, זה נראה כמו אסטרטגיית מיקוח. מבפנים, האזרח פוגש אותה בחנות שלא מקבלת את כרטיס המזון, בחשבון אשפוז שמתייקר ובכרטיס טיסה שעולה יותר.
פזשכיאן כבר אומר שאי אפשר להישאר שם לנצח. השאלה עכשיו היא לא אם איראן רוצה לצאת מהערפל, אלא איזה קלף היא תהיה מוכנה להניח כדי לעשות זאת.
